קרב אסקולום
 | ||||||||||||||||||
| המסע של פירוס במלחמת פירוס; התחנה הרביעית היא קרב אסקולום | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת פירוס | ||||||||||||||||||
| סוג העימות | קרב | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריך | 279 לפנה"ס | |||||||||||||||||
| קרב לפני | קרב הרקלאה | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | המצור על סירקוזה | |||||||||||||||||
| מקום | אסקולום, אפוליה, חצי האי האפניני | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון פירוס[א] ליוונים ובעלי בריתם | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב אסקולום[1] התרחש ליד אסקולום (אסקולי סטריאנו המודרנית) בשנת 279 לפנה"ס בין הרפובליקה הרומית בפיקודו של הקונסולים פוביוס דקיוס מוס (אנ') ופובליוס סולפיציוס סאווריו, לבין כוחותיו של המלך פירוס מאפירוס. הקרב התרחש במהלך מלחמת פירוס, לאחר קרב הרקלאה בשנת 280 לפני הספירה, שהיה הקרב הראשון במלחמה. ישנם דיווחים על קרב זה מאת שלושה היסטוריונים עתיקים: דיוניסיוס מהליקרנסוס, פלוטרכוס ודיו קסיוס. אסקולום הייתה בשטח לוקאני, בדרום איטליה. קרב אסקולום היה ה"ניצחון פירוס" המקורי.
רקע
ערכים מורחבים – מלחמת פירוס, קרב הרקלאה
טרנטום הייתה מושבה יוונית, חלק מיוון הגדולה. חברי הפלג המוביל בטרנטום, הדמוקרטים - תחת פילוכריס ואיינסיאס, היו נגד רומא, כי ידעו שאם הרומאים ייכנסו לטרנטום, היוונים יאבדו את עצמאותם. היוונים בטרנטום פחדו מההתפשטות הרומית לאחר המלחמה הסאמניטית השלישית. לאחר כניעת הסאמניטים בשנת 290 לפנה"ס, ייסדו הרומאים מושבות רבות באפוליה ובלוקאניה, שהחשובה שבהן הייתה ונוסיה. בשנת 282 לפני הספירה, לאחר קרב נגד הסאמניטים, הלוקאנים, הברוטים והתורים, נכנסו חיילים רומיים למושבות היווניות האיטלקיות קרוטון, לוקרוי ורגיום. הדמוקרטים מטרנטום ידעו שברגע שהרומאים יסיימו את מלחמתם עם הגאלים, הלוקאנים, האטרוסקים, הסאמניטים והברוטים, הם ייכנסו לטרנטום. אירוע נוסף שהדאיג את הטרנטינים היה שהפלג האריסטוקרטי של תורי, שתפס את השלטון, הזמין חיל מצב רומי לעירם; הטרנטינים, שהיו רפרנטים של כל מושבות יוון הגדולה, היו מודאגים מאוד מהעובדה הזו.
הפלג השני בטרנטום היו האריסטוקרטים ובראשם אגיס, שלא התנגדו לכניעה לרומא, שכן הדבר יוביל לחזרת הפלג האריסטוקרטי לשלטון. האריסטוקרטים, לעומת זאת, לא יכלו להיכנע ישירות ולהפוך לבלתי פופולריים בקרב האוכלוסייה. בסתיו 282 לפנה"ס חגגה טרנטום את חג דיוניסוס שלהם; בעודם בתיאטרון שלהם מול הים, הם ראו עשר ספינות רומיות, עם חיילים ואספקה לחיל המצב הרומי של תורי, נכנסות למפרץ טאראנטו. לפי קצ'יק (אנ'), האצולה הטרנטינית ביקשה מהמפקדים הרומים פובליוס קורנליוס ולוציוס ולריוס לעצור ולהוציא להורג את הדמוקרטים וחסידיהם, מה שיאפשר לאריסטוקרטים להיכנע. הטרנטינים כעסו, כי הרומאים חתמו על הסכם שלא להפליג למפרץ טאראנטו, והם הכינו את הצי שלהם לתקוף את הספינות הרומיות. כמה מהספינות הוטבעו, ואחת נתפסה.
הטרנטינים ידעו שיש להם מעט סיכויים לנצח מול רומא. הם החליטו לקרוא לעזרה לפירוס, מלך אפירוס. הצבא והצי של טרנטום עברו לתורי ועזרו לדמוקרטים שם להגלות את האריסטוקרטים. חיל המצב הרומי שהוצב בתורי נסוג.
הרומאים שלחו נציגות דיפלומטית ליישב את העניין ולהחזיר את השבויים אך המשא ומתן הסתיים בפתאומיות, אז רומא הכריזה מלחמה על טרנטום. בשנת 281 לפני הספירה, לגיונות רומיים בפיקודו של לוקיוס אמיליוס ברבולה (אנ') נכנסו לטרנטום ושדדו אותה. טרנטום, עם תגבורת סאמניטית וסלנטינית, הפסידה אז בקרב נגד הרומאים. לאחר הקרב היוונים בחרו באגיס לחתום על שביתת נשק ולהתחיל בשיחות דיפלומטיות. שיחות אלו הופסקו כאשר 3,000 חיילים מאפירוס בפיקודו של מילון נכנסו לעיירה. הקונסול הרומי נסוג וסבל אבדות מהתקפות של הספינות היווניות.
פירוס החליט לעזור לטרנטום כי הוא היה חייב להם - הם עזרו לו קודם לכן לכבוש את האי קורקירה. הוא גם האמין שהוא יכול לסמוך על עזרה מהסאמניטים, הלוקאנים, האטרוסקים, האומברים והברוטים, וכמה שבטים איליריים, כולם עמים עם היסטוריה של סכסוכים עם רומא. המטרה הסופית שלו הייתה לכבוש מחדש את מוקדון שהוא הפסיד בשנת 285 לפני הספירה, אך לא היה לו מספיק כסף לגייס חיילים. הוא תכנן לעזור לטרנטום, ואז לנסוע לסיציליה ולתקוף את קרתגו. לאחר ניצחון במלחמה נגד קרתגו וכיבוש של דרום איטליה יהיה לו מספיק כסף לארגן צבא חזק ולכבוש את מוקדון.
בינתיים, עם התבססות צבאו של פירוס בדרום חצי האי האפניני, הרומאים שלחו מטעמם את הקונסול פובליוס ואלריוס ליביוס בראשות צבא להתעמת מול צבא אפירוס והמושבות היווניות. צבאו - שני לגיונות רומיים בני 4,200 איש, שני לגיונות של עמים ילידים באותו הקנה מידה, ו-1,200 פרשים - היה קטן יותר מזה של פירוס, אבל הבעיה העיקרית של הרומאים הייתה שהם עדיין לא הסתגלו ללוחמה מול הטקטיקות ושיטות הלוחמה היווניות שפותחו במידה רבה מאז ימיהם של פיליפוס השני ואלכסנדר הגדול, מלכי מוקדון. המשמעות של איך שני הצדדים התייצבו במערך לקראת קרב הייתה שהקו הרומי הרחב יותר יכול היה לאיים לאגף את הצדדים של קו אויב צר יותר מולו, שאותו יוכל לתקוף על אגפיהם. לעומתם, השיטה היוונית התבססה על מערך פלנקס צפוף שהיה מיועד להגנה והיה יכול להתפרץ למתקפה במהרה.[2] פירוס השתמש בפילי המלחמה שלו כקלף מפתח, שכן קודם לכן הרומאים מעולם לא ראו פילים.[3]
הצבאות היריבים נפגשו מול הרקלאה, דרום מערבית לטרנטום, גם כן לחופי מפרץ טאראנטו. תחילה שלח פירוס חיל קטן לבלום את התנועה הרומאית מעבר לגשר שמעל לנהר סיני אותו היה על הרומאים לחצות כדי להגיע למחנה יריביהם. בזמן שהרומאים התעכבו התארגן מערך הכוחות האפירוטי לקראת הקרב. הלגיונרים תקפו את קווי מערך ההופליטים באגפים הצדדיים של מערך הפלנקס האפירוטי, אך לא הצליחו לחדור את ההגנות שלהם. בעוד שני מערכי החי"ר האפירוטים נעולים בהגנתם וסופגים את עיקר האש של הרומאים, תקפו הפרשים והפילים של פירוס את האגפים הרומאים הלא מוגנים, שהיו מרוכזים במתקפתם נגד ההופליטים, דרך פעולת איגוף מסביב למערך התקיפה הרומאי. הרומאים, שהיו בעלי פרשים נחותים למקביליהם האפירוטים, לא היו מסוגלים להתמודד עם המתקפה, וכוחותיהם בשני האגפים החלו בנסיגה.[4] למרות שניצח בקרב, פירוס איבד מספר רב של חיילים. אבל המכה הקשה ביותר שקיבל, הייתה, שכל כך מעט עמים איטליים הצטרפו אליו.
פירוס החליט להתקדם לכיוון קמפניה. הוא לא הצליח לכבוש את קפואה. הוא פנה לרומא, בתקווה לגייס עוד אנשים מהערים בהן יעברו. הוא נאלץ להסתובב כ-30 ק"מ מהעיר, בגלל חוסר תמיכה מקומית. כוונתו הייתה לכפות על רומא הסכם שלום מגביל, אך הרומאים סירבו למשא ומתן. לבסוף, הרומאים החזירו לו את כל האסירים ששחרר כדי להתחיל במשא ומתן.[5] בנסיגתו מרומא דרומה, תקפו הרומאים את פירוס במישור מוקף גבעות ליד העיר אסקולום, כ-130 ק"מ מטרנטום.[6]
דיו קסיוס כתב שבמהלך החורף של 279 לפני הספירה שני הצדדים התכוננו לקרב הבא. באביב 279 לפנה"ס פלש פירוס לאפוליה. מקומות רבים נתפסו או נכנעו. הרומאים עלו עליו ליד אסקולום וחנו מולו.[5] לפי הדיווח של פלוטרכוס, לאחר שהנח את צבאו, צעד פירוס לאסקולום כדי להתעמת עם הרומאים.[6]
שני הצבאות
לפי דיוניסיוס מהליקרנסוס, לפירוס היו 70,000 חיילי רגלים.[ב] לרומאים היו יותר מ-70,000 חיילי רגלים, מתוכם כ-20,000 רומאים (ארבעה לגיונות שהיו אז 4,000 איש כל אחד), השאר היו חיילים מבעלי בריתם. לרומאים היו כ-8,000 פרשים ולפירוס היו מעט יותר, בתוספת 19 פילי מלחמה.[ג] הסנאטור הרומי פרונטינוס מהמאה ה-1 לספירה העריך כוח של 40,000 איש לשני הצדדים.[7] לפירוס היו גברים מתספרוטיה, אמברקיה וצ'און (אנ'), שתי ערים ומחוז באפירוס, ושכירי חרב מהאייטולים, האקארנאנים והאתמנים (אנ'). יוונים אלה לחמו במערך הקרב הפלנקס המוקדוני (אנ'). היו לו פלוגות פרשים מתסליה. היוונים של העיר טרנטום, בדרום איטליה, היו בני ברית של פירוס. לפירוס היו גם בעלי ברית משלושה עמים איטליים בדרום איטליה: הברוטים, הלוקאנים והסאמניטים. בין בעלות בריתה של רומא שהוזכרו על ידי דיוניסיוס מהליקרנסוס היו הפרנטנים (אנ'), מרוקינים (אנ'), הפאליגנים (אנ'), הדאוניאנים (אנ') והאומברים.[8] יתכן שהיו גם נציגים מהמרסים (אנ') והווסטינים (אנ'), שהיו גם בעלי ברית של רומא.
מכיוון שהפילים של פירוס גרמו לטרור והרס רב בקרב הרקלאה, הרומאים המציאו קרונות מיוחדים נגדם. הם היו בעלי ארבעה גלגלים והיו להם מוטות שהותקנו לרוחב על קורות זקופות. ניתן היה להניף אותם לכל כיוון. לחלקם היו תלושי ברזל, קוצים או חרמשים, ולחלקם היו "עגורנים שהטילו ברזלים כבדים". מוטות רבים בלטו לפני הקרונות ובהם כדומים (אנ') נושאי אש עטופים בבד מכוסה בזפת. הקרונות נשאו קשתים, זורקי אבנים וקלעים שהשליכו קלטרופי (אנ') ברזל ואנשים שהשליכו כדומים שעליהם אש על החדקים והפנים של הפילים. לרומאים היו 300 קרונות כאלה.[9]
פירוס העמיד בשורה את הפלנקס המוקדוני של האפירוטים והאמברקים, שכירי חרב מטרנטום עם מגנים לבנים, ובעלי ברית ברוטים ולוקאנים באגף הימני. התספרוטיאנים והצ'אונים נפרסו במרכז ליד שכירי החרב האייטולים, האקארנאנים והאתמנים. הסאמניטים היוו את האגף השמאלי. באגף הימני של הפרשים היו פלוגות הסאמניטים, התסלים והברוטים ושכירי חרב טרנטינים. באגף השמאלי היו פלוגות האמברקים, הלוקאנים והטרנטינים ושכירי חרב אקארנאנים, אייטולים, מוקדונים ואתמנים. פירוס חילק את חיל הרגלים הקל והפילי המלחמה לשתי קבוצות והציב אותם מאחורי האגפים, בעמדה מוגבהת מעט. לפירוס הייתה קבוצה של 2,000 פרשים מובחרים מאחורי קו הקרב כדי לעזור לחיילים בלחץ קשה. לרומאים היו הלגיון הראשון והשלישי שלהם באגף הימני. הראשון התמודד מול הפלנקס האפירוטי והאמברקי ושכירי החרב הטרנטינים. השלישי התמודד מול הפלנקס הטרנטיני עם מגנים לבנים הברוטים והלוקאנים. הלגיון הרביעי יצר את המרכז. הלגיון השני היה באגף הימני. הלאטינים, הוולסקים והקמפאנים (שהיו חלק מהרפובליקה הרומית) ובנות בריתה של רומא חולקו לארבעה לגיונות אשר התערבבו עם הלגיונות הרומיים כדי לחזק את כל הקווים. חיל הרגלים הקל והקרונות שהיו אמורים להיפרס נגד הפילים היו מחוץ לקו. גם הרומאים וגם הפרשים של בעלות בריתם היו באגפים.[10]
מהלך הקרב
לפי חשבונו של פלוטרכוס, הקרב נערך במשך יומיים. בחשבונות של דיו קסיוס ודיוניסיוס מהליקרנסוס הקרב נמשך יום אחד. לפי פלוטרכוס בקרב ניצח פירוס, על פי דיו קסיוס, בקרב ניצחו הרומאים. דיוניסיוס מהליקרנסוס לא ציין את תוצאות הקרב.
תיאורו של פלוטרכוס
לפי חשבונו של פלוטרכוס הקרב נמשך יומיים. לאחר שהנח את צבאו, צעד פירוס לאסקולום כדי להתעמת עם הרומאים. עם זאת, הוא נאלץ להיכנס לאזור שבו, בשל גדות הנהר המיוערות, הוא לא יכול היה לפרוס את הפרשים או להשתמש בפיליו נגד הרומאים. הלחימה הייתה עזה ורבים נהרגו או נפצעו, לפני שהקרב הופסק עם רדת הלילה. במהלך הלילה שלח פירוס קבוצת חיילים לכבוש את האזורים הלא נוחים של השדה כדי שיוכל להילחם ולפרוס את הפילים שלו על קרקע ישרה. הוא הוסיף קשתים וקלעים רבים בין הפילים והסתער במבנה קומפקטי. הרומאים לא יכלו להשתמש במשמרות צדדיות או לבצע תנועות נגד כמו ביום הקודם. הם נאלצו להילחם על קרקע ישרה בהתקפה חזיתית. הם נלחמו בחירוף נפש בחרבותיהם נגד המוקדונים החמושים בחנית, בניסיון להדוף את חיילי האויב לפני שהפילים יכלו להסתער. למרות התנגדותם, בסופו של דבר הם גורשו לאחור על ידי הפילים וברחו למחנה שלהם.[11]
תיאורו של דיו קסיוס
דיו קסיוס כתב ששני הצדדים נמנעו זה מזה במשך מספר ימים. היו שמועות שפובליוס דקיוס מוס (אנ') (אחד משני הקונסולים לשנת 279 לפנה"ס) מתכונן להתמסר כמו אביו וסבו. במסירות נפש (אנ') מפקד רומי הקריב את חייו על ידי פריצה לשורות האויב כנדר לאלים בתמורה לניצחון כאשר הכוחות הרומאים הוצפו. זה עורר את החיילים הרומאים. השמועה הבהילה את חסידי פירוס, שהאמינו שמותו של דקיוס יהרוס אותם. פירוס השתדל להרגיע אותם והורה להם לתפוס בחיים את כל מי שלבש את הבגדים שבהם השתמשה משפחת דקיה (אנ') כשהתמסרה. הוא שלח אדם לומר לפובליוס דקיוס שהוא לא יצליח בכוונתו ולאחר שיילקח בחיים הוא ימות אומלל. הקונסולים הרומיים השיבו שאין צורך לנקוט במסירות משום שהרומאים יביסו אותו בלעדיה.
בגרסתו של דיו קסיוס לקרב, את הנהר בין שני המחנות לא היה קל לחצות. הרומאים הסתפקו האם פירוס יבחר לחצות אותה ללא הפרעה או שמא יאפשר להם לעשות זאת ללא פגע כדי ששני הכוחות ילחמו בשלמותם, ובכך ייתן מבחן מדויק לגבורה. פירוס, בטוח בכוחם של הפילים שלו, אפשר לרומאים לחצות את הנהר. עם זאת, הרומאים פרסו את הקרונות שלהם נגד הפילים, ירו באש וקליעים. הרומאים אילצו בהדרגה את האפירוטים לסגת, עד שפירוס העביר את הפילים לקצה השני של הקו, הרחק מהקרונות. הוא השתמש בהם כדי להסתער על הפרשים הרומיים, שניתבו על ידי הפילים עוד לפני שהתקרבו. בינתיים, כמה דאונים יצאו נגד מחנה האפירוטים. הם הפסידו בקרב, מכיוון שכאשר פירוס שלח כמה מאנשיו נגדם, השאר חשדו שהמחנה נפל ושחבריהם נמלטו. בגלל זה הם נכנעו. רבים נפלו ופירוס ורבים מקציניו נפצעו. אחרים מתו מאוחר יותר בגלל מחסור במזון ובציוד רפואי. פירוס נסוג לטרנטום לפני שהרומאים התוודעו לכך. הרומאים לא רדפו אחריו כי רבים מאנשיהם נפצעו. הם נכנסו למגורי חורף באפוליה, בעוד פירוס שלח חיילים וכסף מהבית והמשיך בהכנותיו האחרות.[5]
תיאורו של דיוניסיוס מהליקרנסוס
בסיפורו של דיוניסיוס מהליקרנסוס, הפרשים הרומיים עסקו בלחימה פנים אל פנים ולחימה נייחת, והפרשים היווניים עסקו בתמרוני אגף. כשהרומאים נרדפו על ידי היוונים, הם הפכו את סוסיהם ונלחמו בחיל הרגלים. כשהקרב היה שקול, היוונים סטו ימינה, צעדו נגד זה על פני זה ואז פנו להסתער על האויב. הזרוע הימנית של חיל הרגלים של כל צבא הייתה החזקה יותר. הפלנקס המוקדוני הדפה את הלגיון הרומי הראשון ואת הלאטינים שלחמו לצידו. פירוס ציווה על הפילים להסתער על חלק הקו הרומי שהיה בקושי. הרומאים שלחו את הקרונות נגדם, בהצלחה ראשונית מסוימת. ואז הגברים שהובילו את הפילים הפסיקו להסיע אותם קדימה והשליכו חניתות. חיילים יוונים חמושים קלות תקפו את הקרונות ואלו שאיישו אותם נמלטו לקו החי"ר הקרוב, וקלעו אותו לבלבול. הברוטים והלוקאנים באמצע המערך של פירוס ברחו כאשר נהדפו על ידי הלגיון הרביעי הרומי. כשנפרץ הקו, ברחו גם הטרנטינים. פירוס שלח חלק מהאגמה (אנ') וחלק מהפרשים באגף ימין כדי לעזור לקו המוחלש הזה.
חלק מהדאונים מארפי (אנ') (4000 רגלים ו-4000 פרשים), שנשלחו לעזור, התקרבו למחנה של פירוס במקרה תוך כדי נסיעה בדרך שהובילה לעורף האויב. הם החליטו לתקוף את המחנה, ולאחר ששמעו מכמה אסירים שיש בו רק כמה שומרים, תקפו מכל עבר. פירוס שלח את הפילים ואת הפרשים האמיצים ביותר למחנה, אך הוא נכבש והוצת לפני שהגיעו. הדאונים ברחו לגבעה שלא ניתן היה לעלות עליה סוסים או פילים. לאחר מכן תקפה מחלקת האויב את הלגיון השלישי והרביעי, שנסוגו. לאחר שנמלטו במעלה גבעה תלולה ומיוערת, הם התייצבו בסדר קרב. למרות שהסוסים והפילים של פירוס לא יכלו לרדוף אחריהם, רבים נהרגו או נפצעו על ידי קשתים וקלעים. פירוס שלח קדימה את האתמנים, האקארנאנים וכמה מהסאמניטים. הרומאים שלחו קדימה כמה פלוגות פרשים, ושני הכוחות התעמתו עם נפגעים רבים בתחתית הגבעה. שני הצדדים הזכירו את החיילים שלהם רגע לפני השקיעה. הרומאים חצו את הנהר כדי להגיע למחנה שלהם. פירוס, שכוחותיו איבדו את האוהלים, בהמות המשא והמטען שהוחזקו במחנה, חנה על גבעה ובילה את הלילה בחוץ וללא אוכל. רבים מהפצועים מתו כתוצאה מהתנאים.[12]
לאחר מעשה
פלוטרכוס ציין כי לפי הירונימוס מקארדיה הרומאים איבדו 6,000 איש וכי לפי פירושיו של פירוס עצמו, הוא איבד 3,505 איש. הוא כתב שדיוניסיוס מהליקרנסוס "לא הזכיר שני קרבות באסקולום, וגם לא תבוסה של הרומאים" וכי (בקטע שאבד כעת) דיוניסיוס כתב כי יותר מ-15,000 איש משני הצדדים נפלו בקרב. פלוטרכוס כתב גם שפירוס אמר למישהו שבירך אותו על הניצחון: ”אם ננצח את הרומאים בעוד קרב אחד, נאבד אובדן גמור.” הסיבה לכך הייתה שהוא איבד חלק גדול מהכוחות שהביא לאיטליה ואת רוב מפקדיו. הוא לא יכול היה לקרוא עוד גברים מהבית ובני בריתו באיטליה נעשו אדישים. הרומאים, במקום זאת, יכלו לחדש את כוחותיהם במהירות "כאילו ממזרקה שפורצת בתוך הבית", ולא איבדו אומץ או נחישות בתבוסה.[13]
למרות הניצחון, עמדת צבאו של פירוס הייתה נואשת, והוא הציע הפסקת אש לרומא. אבל הסנאט הרומי סירב לעשות הסכם עם פירוס כשצבאו עדיין בחצי האי האפניני. פירוס נאלץ להישאר באיטליה כדי להגן על ערי יוון. עם זאת, בכך הוא מנע מהיוונים את ההזדמנות לעשות שלום עם רומא, כתוצאה מכך רבים מהם סירבו לתמוך בו. משהבין כי אינו יכול לנצח במלחמה נגד הרומאים, קיבל פירוס בקשה מערי-המדינה היווניות של מזרח ודרום סיציליה לסייע להן נגד הקרתגים במערב סיציליה. הוא נסע לסיציליה ופעל שם שלוש שנים. בעלי בריתו בדרום איטליה נפגעו כי הוא נטש אותם. הוא השתלט על כל השטחים הקרתגיים בסיציליה למעט מעוז ליליבאום. המצור שלו על עיר זו (אנ') לא צלח. לאחר מכן הוא רצה לבנות צי גדול כדי לפלוש לשטח הבית של קרתגו באפריקה. הוא היה צריך לאייש ולצייד את הספינות הללו ולשם כך התייחס בעריצות לערי-המדינות של יוון. הערים הללו פנו נגדו. הוא נאלץ לחזור לדרום איטליה. בזמן שעבר, רומא כרתה ברית נגד פירוס עם קרתגו. הוא נלחם ברומאים בקרב בנוונטום (אנ'), שם הובס. לאחר מכן עזב את איטליה וחזר לאפירוס.
משהבין כי אינו יכול לנצח במלחמה נגד הרומאים, קיבל פירוס בקשה מערי-המדינה היווניות של מזרח ודרום סיציליה לסייע להן נגד הקרתגים במערב סיציליה. הוא נסע לסיציליה ופעל שם שלוש שנים. בעלי בריתו בדרום איטליה נפגעו כי הוא נטש אותם. הוא השתלט על כל השטחים הקרתגיים בסיציליה למעט מעוז ליליבאום. המצור שלו על עיר זו (אנ') לא צלח. לאחר מכן הוא רצה לבנות צי גדול כדי לפלוש לשטח הבית של קרתגו באפריקה. הוא היה צריך לאייש ולצייד את הספינות הללו ולשם כך התייחס בעריצות לערי-המדינות של יוון. הערים הללו פנו נגדו. הוא נאלץ לחזור לדרום איטליה. הוא נלחם ברומאים בקרב בנוונטום (אנ'), שם הובס. לאחר מכן עזב את איטליה וחזר לאפירוס.
ביאורים
- ^ בקרב זה נטבע המונח
- ^ 2.0 2.1 16,000 יוונים והשאר ילידים בעלי בריתם
- ^ 3.0 3.1 3.2 בקרב הרקלאה היו כ-20 פילים, מה שאומר שפיל אחד מת באותו הקרב ושרדו 19 לקרב אסקולום
- ^ 20,000 רומאים והשאר ילידים בעלי בריתם
- ^ ראה שני הצבאות פסקה שנייה
הערות שוליים
- ^ Michael Grant, The History of Rome, Wiley, 2004, עמ' 79, מסת"ב 9781405110839
- ^ Roman Warfare in the Age of Pyrrhus (לוחמה רומאית בימיו של פירוס), באתר World History Encyclopedia
- ^ יוסטינוס, כרך 18, 1, היסטוריקה פיליפיקה
- ^ The Initial Clash: Republican Rome vs. Pyrrhus of Epirus by Jeff Jonas (העימות הראשוני: רומא הרפובליקנית נגד פירוס מאפירוס מאת ג'ף ג'ונס), 28 בינואר 2011
- ^ 5.0 5.1 5.2 דיו קסיוס, 9, היסטוריה רומית, עמ' 5
- ^ 6.0 6.1 פלוטרכוס, כרך חיי פירוס, חיי אישים, עמ' 21
- ^ סקסטוס יוליוס פרונטינוס, סטראטגמאטה, עמ' 122
- ^ דיוניסיוס מהליקרנסוס, כרך 20, 1.1, קדמוניות הרומאים, עמ' 8
- ^ דיוניסיוס מהליקרנסוס, כרך 20, 1, קדמוניות הרומאים, עמ' 6-7
- ^ דיוניסיוס מהליקרנסוס, כרך 20, 1, קדמוניות הרומאים, עמ' 1-6
- ^ פלוטרכוס, כרך חיי פירוס, 21, חיי אישים, עמ' 5-7
- ^ דיוניסיוס מהליקרנסוס, כרך 20, קדמוניות הרומאים, עמ' 23-29
- ^ פלוטרכוס, כרך חיי פירוס, 21, חיי אישים, עמ' 8-10
| מלחמת פירוס | ||
|---|---|---|
| זירת חצי האי האפניני | הרקלאה • אסקולום • ונוסיה • רגיום • קרניטה • בנוונטום | |
| הזירה הסיציליאנית | סירקוסאי • אריקס • ליליבאיום • מסינה | |
39058470קרב אסקולום