ועידת בלודאן (1937)
ועידת בלודאן (בערבית: مؤتمر بلودان الأول) הייתה פסגה כל-ערבית שנערכה בעיירה בלודאן שבסוריה ב-8 בספטמבר 1937. הוועידה כונסה על ידי הוועד הערבי העליון בתגובה לדו"ח ועדת פיל שהמליצה על חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות – יהודית וערבית. הנציגים המשתתפים דחו את המלצות ועדת פיל. החלטת ועידת בלודאן היא אבן דרך בתולדות הסכסוך הישראלי פלסטיני מכיוון שלראשונה הוצגה עמדה כל ערבית המתנגדת לציונות, להצהרת בלפור ולמדינה יהודית בארץ ישראל.[1] הוועידה גם הביעה תמיכתה במרד הערבי הגדול, קראה להפסיק את ההגירה היהודית לארץ ישראל ומחתה נגד שלטון המנדט הבריטי.
מטרות הוועידה
לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל, הוועד הערבי העליון ביקש להגיב בכנס שייערך בירושלים. בקשה זו נדחתה על ידי שלטונות המנדט הבריטי, ובמקומה נבחרה העיירה בלודאן שבסוריה. בוועידה השתתפו כ-400 נציגים מארצות ערב, בעיקר מהארצות הסמוכות לארץ ישראל.[2] מטרת הוועידה הוגדרה כך: ”ללמוד מה התפקיד של הערבים בארצותיהם, ולגבש צעדי התנגדות יעילים לסכנות שמציבה הציונות.”
לנשיא הוועידה נבחר נאג'י אל-סויידי,[2] ראש הממשלה לשעבר של עיראק, וסגניו היו שרים מממשלת לבנון ומממשלת מצרים, שכיב ארסלאן ועלי עלובה, והבישוף חורייכה,[2] של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית בחומס. סוריה לא שלחה נציגים רשמיים לוועידה, בלחץ בריטניה וצרפת, ואף על פי כן השתתפו בה 115 נציגים סוריים. ערביי ארץ ישראל יוצגו על ידי 97 צירים, מלבנון השתתפו 59 צירים בראשות ריאד א-סולח, מעבר הירדן המזרחי הגיעו 29 צירים, עיראק שלחה 9 צירים, מצרים 2 צירים וטריפוליטניה העות'מאנית נציג אחד. מדינות שלא שלחו נציג העבירו למשתתפי הוועידה מסרים של סולידריות ותמיכה באמצעות שליחים או מברקים. בין אלה נמנו אמיר כווית ונציגים מתוניסיה, מאלג'יריה וממרוקו.
לבנון לא השתתפה בכנס, עקב עמדת המנדט הצרפתי בלבנון, שפורסמה בביטאון הממשלתי, לפיה טובת המדינה מחייבת נייטרליות הן כלפי היהודים והן כלפי הערבים. מספר נציגים ערביים מלבנון שהשתתפו בוועידה ניסו להעביר החלטת גינוי לגישה זו, אך ללא הצלחה.
נציג הוועד הערבי העליון הדגיש בנאומו בוועידה שבארץ ישראל עומדים הערביות והאסלאם נגד "היהדות העולמית" ולכן "על כל ערבי ומוסלמי לשאת בחלקו במעמסת הגנתה". צירי הוועידה נשבעו "להמשיך במאבק למען פלסטין עד שתשוחרר ותושג הריבונות הערבית עליה".[2]
בוועידה הוחלט לדחות את התוכנית לחלוקת ארץ ישראל ולהתנגד לרעיון הקמת "מדינה יהודית". הוועידה הכריזה כי "פלסטין היא חלק בלתי נפרד מהעולם הערבי". בוועידה נדונו גם דרכי ההתנגדות לתוכנית החלוקה. בוועידת בלודאן הוכרזה האנטי-ציונות כמדיניות רשמית כלל-ערבית. הקונגרס בבלודאן כינה את הציונות "סרטן" שיש להשמידו ולהרחיקו "מגופיהן של מדינות ערב", והזהיר את בריטניה כי תצטרך לבחור בין הערבים ליהודים, אחרת יחפשו הערבים בעל ברית אחר.[3]
עמדת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית
גם מקומה של נציגות היישוב היהודי לא נפקד משולי הוועידה בבלודאן. אליהו אילת, מנהל האגף לארצות שכנות במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בפגישה עם הנהגת 'הגוש הלאומי' הסורי בבלודאן ב-1 באוגוסט 1936 אמר: "אם השאיפות הלאומיות של הערבים יוליכו ביום מן הימים להקמת משטר מדיני פדראטיבי באזורנו, אין אנו מתנגדים לכך באופן עקרוני, בתנאי שהפדראציה תתבסס על הרמוניה והבנה בין כל הצדדים הנוגעים בדבר". בדברים אלו ניכרת חזרה למדיניות הציונית של 1919 כפי שמצאה ביטויה בהסכם ויצמן-פייסל - תמיכה בפדרציה בעלת נטייה כלל-ערבית בתקווה שזו תפחית מן הלחץ הערבי בשאלת ארץ ישראל ותאפשר התפתחותו של בית לאומי לעם היהודי.[4]
לאחר הוועידה הפומבית בבלודאן נערכה פגישה חשאית בדמשק, בה השתתפו פעילים ערבים שכינו את עצמם "ועידת הנוער הלאומני". בפגישה זו הוחלט לקרוא לפעולות שיאחדו את בני הנוער ברחבי העולם הערבי, ונקבעה פגישת המשך שהייתה אמורה להיערך באירופה.
תגובות
משה שרת כתב ביומנו כי לדעתו הממשלה הסורית משתמשת בהסתה אנטי-ציונית כדי להסיח מעצמה את זעם העם, וכי בהשפעת החלטות הוועידה מתבצעת הברחת נשק לערבים בישראל, וכנופיות מסוריה משתתפות במרד הערבי הגדול.[5]
כמו כן כתב: ”ועידת בלודאן דנה על דרכי משלוח נשק לארץ-ישראל בשביל הכנופיות. תנועה זו מיועדת למלחמה והרס, ומחובתנו להילחם בה.”[6]
הקונסוליה הבריטית בדמשק פרסמה הצהרה לפיה בריטניה מודאגת מקיומה של הוועידה.
פואד מופארג', ציר מוביל בוועידה, האמין שהיא שימשה לביטוי השאיפות והמטרות של הערבים, והיוותה צעד משמעותי להשגת מטרות אלה. עם זאת, ההיסטוריון הלבנוני ראג'יד אל-סול ציין שוועידת בלודאן וכנסים כלל-ערביים אחרים שנערכו בשנות השלושים של המאה ה-20 התאפיינו בשסעים פנימיים מאחורי הקלעים בין גושים פוליטיים שונים. לדבריו, אומות העולם בדרך כלל התעלמו מכנסים אלה.
לאחר הוועידה
לואיס אנדרוס, מושל מחוז הגליל שתמך בציונות, נרצח על ידי ערבים שבועיים לאחר הוועידה, ואחריו נרצחו חיילים, שוטרים ואנשי ציבור בריטים. אירועים אלו הושפעו מהחלטות הוועידה.[7]
באוקטובר 1938 נערכה ועידה כלל-ערבית דומה בקהיר, ובתחילת שנת 1939 נערכה ועידת השולחן העגול, בה דנו נציגים בריטיים עם העילית הפוליטית של ארצות ערב בנושא השאלה הפלסטינית.[8]
הערות שוליים
- ^ , שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1981, עמ' 149
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 275.
- ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק טו, עמ' 209.
- ^ איתמר רבינוביץ, משה מעוז, אמנון כהן ואליהו אילת, דיון: תוכנית סוריה רבתי ושאלת ארץ ישראל שורשים היסטוריים, 1939-1918, קתדרה 7, אפריל 1977, עמ' 107
- ^ מתוך יומן העבודה - פריס, לונדון, 25.9.1937, באתר יומני משה שרת.
- ^ דברים בישיבת הנהלת הסוכנות בירושלים, 25.10.1937, באתר יומני משה שרת.
- ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך: היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004, עמ' 240.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 349.
24970637ועידת בלודאן (1937)