ועדת ידין-שרף
ועדת ידין-שרף היא ועדה שהוקמה בשנת 1963 על ידי ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, במטרה לבחון את חלוקת האחריות בתוך קהילת המודיעין הישראלית. הוועדה מנתה שני חברים, הרמטכ"ל לשעבר, רב-אלוף יגאל ידין, וכן זאב שרף, פעיל ותיק במפא"י, מזכיר הממשלה לשעבר, ולימים חבר כנסת ושר. הוועדה הגישה את מסקנותיה לראש הממשלה הנכנס, לוי אשכול, ב-31 ביולי 1963.
הסיבות להקמת הוועדה
ראש הממשלה דוד בן-גוריון ביקש לכנס את הוועדה כדי להבטיח כי קהילת המודיעין הישראלית תמשיך לעמוד לשירות ראש הממשלה הישראלי גם לאחר פרישתו שלו. זאת, מאחר שבן-גוריון עצמו שימש במקביל כשר הביטחון וכראש ממשלה, ולאור חששו כי ביום שהסמכויות יפוצלו תעמוד קהילת המודיעין לשירותו של שר הביטחון באופן שיפגע בתפקודו ובכוחו של ראש הממשלה. על הוועדה היה להבטיח, על כן, את זרימת המידע גם לראש הממשלה.[1]
בנוסף לאמור, ברקע להקמת הוועדה ניצבו מספר אירועים בקהילת המודיעין הישראלית. כך, ייתכן כי התפטרותו של מי שהיה ראש המוסד והממונה על השב"כ מטעם ראש הממשלה, איסר הראל, הייתה למעשה זו שהובילה להקמת הוועדה. הראל, התפטר בשל חילוקי דעות בינו לבין בן-גוריון בענייני הערכת המודיעין, וביחס לסמכות ההערכה של המוסד. בעקבות ההתפטרות שימש ראש אמ"ן, מאיר עמית, גם בתפקיד ראש המוסד. פרשייה נוספת שהדיה טרם שככו באותה העת, הייתה מה שכונה כוננות רותם, שכללה הפתעה ישראלית מכניסת כוחות צבא מצרים למרחב סיני, וגיוס המילואים בשל כך בישראל[1]. במבט רחב יותר, ייתכן וגם פרשיית העסק הביש, ושאלת הסמכות על פעילות הארגונים החשאיים שעלו עמה, עדיין עמדה ברקע להקמת הוועדה ולעבודתה בצורה שהתבטאה גם במסקנותיה.
המלצות הוועדה ויישומן
הנחות היסוד של הוועדה היו כי בידי ראש הממשלה הישראלי חייבת להיות תמונה מלאה של כל פעילות השירותים החשאיים בישראל, וכן חיוני שיהיו בידיו הערכות של גופים שונים המתבססות על נקודות מבט שונות. על מנת לממש את הנחות אלו, הוועדה המליצה על חיזוק מחלקת המחקר במשרד החוץ כך שתאזן את ההערכות המתקבלות ממחלקת המחקר באמ"ן "בנושאי המזרח התיכון ובנושאים מדיניים". זאת, לצד המשך קיום תהליכי הערכה, אם כי מוגבלים, גם במוסד, בשל יכולות האיסוף החשאי המצויות בידיו.[1]
היבט נוסף בהמלצות הוועדה, הנוגע לריכוז הסמכויות על הארגונים החשאיים בידי הממשלה, הוא מינוי יועץ מיוחד לענייני מודיעין שיסייע לראש הממשלה, וירכז את המעקב אחר פעילות השירותים החשאיים והערכתם. ליועץ יוקנו סמכויות חוקיות שיאפשרו את השקיפות הנדרשת. ניכר בראיית הודעה, מדובר בעיקר על גוף ביקורת שמטרתו לסייע לממשלה ולראשה להפיק את המירב משירותי המודיעין השונים.[1]
דו"ח הוועדה הוגש לשולחנו של ראש הממשלה, לוי אשכול, ב-31 ביולי 1963 והובא לדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בספטמבר. עם זאת, מסקנותיו לא יושמו הלכה למעשה ומחלקת המחקר במשרד החוץ לא חוזקה. גם מינוי יועץ ראש הממשלה לענייני מודיעין לא מומש בשל התנגדויות של ראשי השירותים, ומגבלות סמכותיות שמנעו את איושו. אמנם, למעט פרק זמן של שנה אוישה המשרה, כאשר איסר הראל שימש בתפקיד, אך זה האחרון פרש בשל מיעוט הסמכויות.[1]
היחס בין מסקנות הוועדה למסקנות ועדת אגרנט והביקורת על המלצותיהן
קיים דמיון רב בין מסקנות ועדת ידין-שרף ומסקנותיה הארגוניות ביחס לקהילת המודיעין של ועדת אגרנט. זאת, הן בנוגע למינוי יועץ ראש הממשלה לענייני מודיעין, והן בשאלת ה"פלורליזם המחקרי" ובכללו חיזוק גופי הערכה נוספים, שהעסיקה רבות את ועדת אגרנט[1]. ייתכן וברקע לכך ניצבת שותפותו של יגאל ידין בשתי הוועדות. עם זאת, הדמיון הרב הוביל חלק מן החוקרים לטעון כי ועדת אגרנט לא ירדה עד לבסיס הכשל התפישתי שנחשף במלחמת יום הכיפורים, וכי המלצותיה הן בגדר "עוד מאותו הדבר". חוקר שטען כך, היה ד"ר צבי לניר בספרו "ההפתעה הבסיסית - מודיעין במשבר". לאחר שהוא טוען כי המלצות ועדת אגרנט תואמות לאלו של ועדת ידין-שרף, כמו גם לוועדות מקבילות בארצות הברית, לניר תוקף את הנחת היסוד של ההמלצה:
תפיסה זו מבוססת על הנחת מכללא, שאם יתקיים פלורליזם ארגוני יהיה אפשר לגבור על הנטייה להתבצרותה של קונספציה אחת, שאינה נבחנת ומבוקרת כראוי, ותשתפר היכולת להתמודד עם הטיות ההערכה שמקורן בחשיבה קבוצתית, ולעיתים אף באינטרס ארגוני. שכן באמצעות פלורליזם אגוני יבטלו ההטיות הקבוצתיות אלו את אלו ויתקיים אתגר מתמיד שימנע השתלטותה של קונספציה קבוצתית או ארגונית אחת על ההערכה הלאומית... נראה כי שינויים כאלה נועדו לכישלון מלכתחילה, בעיקר מפני שההנחה שפלורליזם הערכתי יכול להתממש באמצעות פלורליזם ארגוני מופרכת מעיקרה. שכן בכל הקשור לרמת ההערכה הבסיסית, הקונספציות הן משותפות לכלל האומה.
— צבי לניר, "ההפתעה הבסיסית - מודיעין במשבר", עמ' 91.
לדבריו, לא עוד, אלא שייתכן ובשל ריבוי גורמי ההערכה, נוצרת מערכת יחסים של כלכלת שוק בין המודיעין והצרכנים. זו מובילה לכך שגורמי המודיעין ינסו לקלוע לטעמו של מקבל ההחלטות, ובכך קטנה גם יכולתם לשנות את תפיסתו.[2]
לקריאה נוספת
- דו"ח ועדת אגרנט, (עם עובד, 1975), עמ' 29-33.
- צבי לניר, "ההפתעה הבסיסית - מודיעין במשבר", (המרכז למחקרים אסטרטגיים - אוניברסיטת תל אביב, 1983), עמ' 91-96.
קישורים חיצוניים
- דוח ידין-שרף לבדיקת קהילת המודיעין באתר ארכיון המדינה
- שמואל אבן, "ועדות לבדיקת קהילת המודיעין בישראל: מדוע המלצותיהן חוזרות על עצמן ואינן מיושמות", עיונים במודיעין 1, עמ' 26-48.
אמיר אורן, המגילות הגנוזות של המודיעין, באתר הארץ, 4 בפברואר 2014
הערות שוליים
21854718ועדת ידין-שרף