ועדת הדרכים והאמצעים של בית הנבחרים של ארצות הברית

United States House Committee on Ways and Means
גוף פרלמנטרי	בית הנבחרים של ארצות הברית
ייסוד הוועדה	21 בדצמבר 1795
יו"ר	ג'ייסון סמית' (המפלגה הרפובליקנית); כהונה מ-10 בינואר 2023
חבר בכיר	ריצ'רד ניל (המפלגה הדמוקרטית)
תחומי שיפוט	מיסוי, מכסים, דמי אבטלה, מדיקר, אכיפת דיני מזונות, אימוץ, משפחות אומנה
חברים
	רפובליקנים (25) דמוקרטים (18)
	אתר האינטרנט הרשמי של ועדת הדרכים והאמצעים של בית הנבחרים של ארצות הברית

ועדת הדרכים והאמצעים של בית הנבחרים של ארצות הברית (באנגלית: United States House Committee on Ways and Means) היא ועדת המיסוי הראשית בבית הנבחרים של ארצות הברית. לוועדה יש סמכות שיפוט על כל ענייני מיסוי, מכסים ואמצעים אחרים להעלאת הכנסות המדינה, כמו גם מספר תוכניות אחרות כולל ביטוח לאומי, דמי אבטלה, מדיקר, אכיפת דיני מזונות, סיוע זמני למשפחות נזקקות, אומנה, ותוכניות אימוץ. חברי ועדת הדרכים והאמצעים אינם רשאים לכהן בוועדה אחרת, אלא אם יינתן להם פטור מהנהגת הקונגרס של מפלגתם. היא נחשבת זה מכבר לוועדה היוקרתית ביותר של בית הנבחרים^[1].

חוקת ארצות הברית מחייבת כל הצעת חוק בנוגע למיסוי להגיע מבית הנבחרים האמריקאי, וכללי בית הנבחרים קובעים כי על כל חקיקה העוסקת במיסוי לעבור דרך ועדת הדרכים והאמצעים. מערכת זו מעניקה לוועדה ולחבריה מידה משמעותית של השפעה על מדיניות ציבורית, על הוועדות המקבילות לה ועל חברי קונגרס אחרים. מקבילת הוועדה בסנאט היא ועדת הכספים של הסנאט של ארצות הברית. בוועדה חברים 43 חברים משתי מפלגות הקונגרס.

המונח "דרכים ואמצעים" מקורו בפרלמנט הבריטי ומתייחס למתן הכנסות כדי לעמוד בדרישות ההוצאה הלאומית וליישום יעדי המדיניות הכלכלית של ארצות הברית.

היסטוריה

ועדת הדרכים והאמצעים הוקמה לראשונה במהלך הקונגרס הראשון, בשנת 1789. עם זאת, גרסה ראשונית זו פורקה לאחר 8 שבועות בלבד; במרוצת השנים הבאות קמו ועדות אד הוק לכתיבת חוקים בסוגיות שכבר עברו דיונים במליאת בית הנבחרים. בהחלטה שהתקבלה ב-21 בדצמבר 1795 נוסדה הוועדה כוועדה קבועה, וב-7 בינואר 1802 נמנתה ברשימת הוועדות הקבועות של הקונגרס האמריקאי^[2]. עם מיסוד הוועדה כקבועה, כל המיסוי בארצות הברית והקצבות תקציב המדינה הפדרלי היו נתונים למרותה, עד שסמכות ההקצבות הועבר אל ועדת ההקצבות של בית הנבחרים ב-1865.

במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית היה תדיאוס סטיבנס מכתיב המדיניות הראשי של השלטון בקונגרס, במסגרת תפקידו כיו"ר הוועדה ומנהיג הסיעה הרפובליקנית. הוא לקח אחריות על חקיקה מרכזית שמימנה את המאמץ המלחמתי ושינתה לצמיתות את המדיניות הכלכלית של האומה בנוגע למכסים, איגרות חוב, מס הכנסה ובלו, בנקים לאומיים, דיכוי כספים בידי בנקים מדינתיים, פיקוח על מטבע הדולר אמריקאי, ומענקים להפקעת קרקעות עבור הנחת מסילות ברזל במערב ארצות הברית. סטיבנס היה אחד מקובעי המדיניות העיקריים בנוגע לתקופת השיקום, והנהיג הליך הדחה בבית הנבחרים נגד הנשיא אנדרו ג'ונסון (אשר זוכה בידי הסנאט ב-1868). הנס ל. טרפוס, הביוגרף המוביל של סטיבנס, קבע כי הודות לישיבתו בראש הוועדה הוא ”היה אחד מחברי בית הנבחרים המשפיעים ביותר ששירתו בקונגרס אי פעם. הוא שלט ברזי בית הנבחרים עם שנינותו, ידענותו בהליך הפרלמנטרי וכוח הרצון המוחלט שלו, על אף שפעמים תכופות כשל בלהכריע.” השקפות היסטוריוגרפיות על סטיבנס השתנו באופן דרמטי במהלך השנים, החל מראשית המאה ה-20 בה סטיבנס והרפובליקנים הרדיקלים נתפסו כשליחי תאגידי ענק המונעים משנאת הדרום הלבן, וכלה בנקודת המבט של הנאו-אבולישניסטים משנות ה-50 של המאה ה-20 אשר ציינו לחיוב את מאמציו להעניק שוויון זכויות לעבדים המשוחררים.

שלושה מנשיאי ארצות הברית – ג'יימס פולק, מילרד פילמור וויליאם מקינלי – ישבו בראש הוועדה. לפני שנוצרו תפקידי ההנהגה של הסיעות בקונגרס בשלהי המאה ה-19, יו"ר ועדת הדרכים והאמצעים נחשב למנהיג הרוב בבית הנבחרים. יושב הראש הוא אחד מחברי בית הנבחרים הבודדים שיש להם שטחי משרדים בתוך משכן הקפיטול עצמו.

חשיבות פוליטית

בגלל תחום השיפוט הרחב שלה, ועדת הדרכים והאמצעים היא זה מכבר אחת הוועדות החשובות ביותר בקונגרס ביחס להשפעתה על מדיניות הרשות המבצעת. למרות שאין לוועדה סיכויים ממשיים בסיוע לבחירות מחדש של חבריה, היא נתפסת כבעלת ערך משתי סיבות: הראשונה – בהתחשב במגוון הרחב של האינטרסים המושפעים בה, חברות בוועדה משמשת בסיס איתן לתרומות פוליטיות, והשנייה – מכיוון שמגוון העיסוקים בה כה נרחב, חברי הוועדה משפיעים על החלטות הקובעות מדיניות פדרלית. בין הנושאים העיקריים שהתקבלו בעבר בוועדת הדרכים והאמצעים ניתן למנות רפורמה במדיניות רווחה, הטבה בתרופות מרשם של המדיקר, רפורמה בביטוח הלאומי, רפורמת קיצוצי המס של ג'ורג' ווקר בוש והסכמי סחר בהם הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה והסכם הסחר החופשי של מרכז אמריקה והרפובליקה הדומיניקנית.

משנת 1911 עד 1974 הייתה לוועדת הדרכים והאמצעים, בנוסף לתפקידיה החקיקתיים, אחריות נוספת למנות חברים בוועדות אחרות. כאשר הקריירה של יו"ר הוועדה וילבור מילס הסתיימה בשערורייה ציבורית, חבר הקונגרס פיליפ ברטון העביר את סמכויות הבחירה של הוועדה לוועדה נפרדת שנוצרה זה עתה.