ואלדיביה
שוק הנהר של ואלדיביה | |
מדינה | צ'ילה |
---|---|
מחוז | לוס ריוס |
פרובינציה | ואלדיביה |
תאריך ייסוד | 1552 |
שטח | 1,015.6 קמ"ר |
גובה | 5 מטרים |
אוכלוסייה | |
‑ בעיר | 154,097[1] (2012) |
‑ צפיפות | 150 נפש לקמ"ר (2012) |
קואורדינטות | 39°48′50″S 73°14′45″W / 39.81389°S 73.24583°W |
אזור זמן | UTC -4 |
ואלדיביה (בספרדית: Valdivia) היא בירת מחוז לוס ריוס ופרובינציית ואלדיביה בצ'ילה. ואלדיביה נמצאת בדרום-מרכז צ'ילה, במפגש הנהרות ריו קרוסס, קאייה-קאייה, קאו-קאו וואלדיביה, במרחק של 15 קילומטרים מזרחית למפרץ קורל, המקום בו נשפך נהר ואלדיביה לאוקיינוס השקט. בעיר מתגוררים 154,097 תושבים (נכון ל-2012).[1]
העיר נפגעה קשות ברעידת האדמה ב-1960 שפקדה את האזור, ואף על פי שהיא שוקמה ברובה עדיין ניתן לראות באזורה עיי חורבות.
היסטוריה
האזור היה מיושב במשך אלפי שנים לפני בואם של הספרדים אליו במאה ה-16. המתיישבים העיקריים בתקופה בה הם הגיעו לאזור הקונקיסטאדורים הספרדים היו אנשי הוויליצ'ה, חלק מקבוצת מפוצ'ה. במקום בו נמצאת העיר שכן כפר ילידי בשם אייניל (Ainil) שהיה מרכז מסחרי אזורי של הילידים.
התקופה הקולוניאלית
האירופאי הראשון שביקר באזור היה ג'ובאני באוטיסטה פסטנה מג'נובה ששירת את הכתר הספרדי. ב-1544 הוא הכריז על שלטון ספרד באזור בשם קרלוס הראשון, מלך ספרד, וקרא לנהר ששכן שם ואלדיביה, על שמו של פדרו דה ואלדיביה, שהיה מושל צ'ילה. ב-1552 דה ואלדיביה עצמו הגיע לאזור וייסד את העיר תחת השם "סנטה מריה לה בלנקה דה ואלדיביה". בעת הקמתה העיר הייתה ההתיישבות הדרומית ביותר של ספרד בדרום אמריקה והיא הפכה לאחת הערים החשובות בקפיטניה חנרל של צ'ילה.
בהמשך הוקמו בעיר מבצרים כדי להגן עליה מבני המפוצ'ה במהלך מלחמת האראוקו. ב-16 בדצמבר 1575 התרחשה רעידת אדמה גדולה שהחריבה חלקים רבים מהעיר.
בסוף המאה ה-16 פתחו בני הוויליצ'ה, שהיו עד אז ידידותיים יחסית לספרדים, במרד גדול. לאחר הניצחון בקרב קורלבה ב-1598, התקיפו הילידים והחריבו התיישבויות ספרדיות בדרום צ'ילה במה שנודע כהחרבת שבע הערים (Destrucción de las siete ciudades). ב-24 בנובמבר 1599 התקיפו בני הוויליצ'ה את ואלדיביה, העיר השנייה מבין השבע. הם טבחו בתושבים למעט כמה שהצליחו להימלט בספינות דרך הנמל של העיר. בעקבות תקיפות הילידים הגבול של הספרדים הצפין לנהר ביוביו.
כעבור זמן מה הגיעו כוחות הולנדים וכבשו את חורבות העיר, אך הם נטשו אותן כעבור כמה חודשים. ב-13 במרץ 1602 הגיע כוח ספרדי בהנהגת פרנסיסקו ארנאנדס אורטיס לחורבות ובנה שם מבצר, במטרה להפוך את המקום למובלעת ספרדית. ההתקפה הילידית על המבצר כשלה, אך הם שמו מצור על המבצר והספרדים נאלצו לנטוש אותו ב-3 בפברואר 1604.
הנדריק בראואר, המושל של השטחים ההולנדים באיי הודו המזרחית, התוודע למצב באזור והגה תוכנית להקים בו בסיס הולנדי שישמש להתקפות על מלכות המשנה של פרו. התוכנית התקבלה בהולנד על רקע המלחמה באותו זמן עם ספרד וההצלחה בכיבוש חלקים בצפון ברזיל מידי האיחוד האיברי. בראואר עזב את תפקידו והנהיג את המשלחת להקמת הבסיס ההולנדי. הצי ההולנדי החריב מבצרים של הספרדים באזור וכן את העיר קסטרו באי צ'ילואה בדרכו למפרץ קורל. בראואר מת במהלך המסע, אך הוא הושלם ב-1643. ההולנדים קראו למקום בראוארסהאבן (Brouwershaven). ההולנדים לא מצאו מכרות זהב באזור כפי שקיוו והם גם נתקלו בעוינות של הילידים מה שאילץ אותם לעזוב ב-28 באוקטובר באותה שנה.
המשנה למלך של מלכות המשנה של פרו באותו זמן, פדרו אלברס דה טולדו אי לייבה, הבין את החשיבות האסטרטגית של ואלדיביה והחליט להקים אותה מחדש ולבצר אותה. הוא שלח משלחת של 17 ספינות שהקימו את העיר מחדש ב-1645 והיא הפכה למובלעת ספרדית באזור. בהמשך נבנו במפרץ קורל 17 מבצרים.
מהמאה ה-18 ואלדיביה הפכה לבסיס לקולוניזציה של דרום צ'ילה. התהליך נבע גם מהשמועות על עיר הקיסרים (Ciudad de los Césares), עיר זהב אגדית שממוקמת כביכול בפטגוניה. בסוף המאה ה-18 הצליחו הספרדים להכניע סופית את בני הוויליצ'ה מדרום לעיר, מה שאפשר בנייה של דרך מוואלדיביה אל תעלת צ'קאו, המפרידה בין האי צ'ילואה ושאר צ'ילה. העיר חוברה סופית לחלקים הצפוניים של צ'ילה מבחינה יבשתית רק בשנות ה-80 של המאה ה-19, עם סיום כיבוש אראוקניה.
עצמאות צ'ילה ואילך
ב-1810 החלו הניסיונות להפיכת צ'ילה לעצמאית. הממשל המקומי הכריז על נאמנותו לכתר הספרדי, אך ב-1 בנובמבר 1811 ביצעה קבוצת תומכי עצמאות בעיר בהנהגת הכומר קמיליו אנריקס הפיכה והם הצטרפו לתומכי העצמאות בשאר צ'ילה. עם זאת כעבור ארבעה חודשים, ב-16 במרץ 1812, בוצעה הפיכה נגדית של הנאמנים לכתר הספרדי.
למרות מספר תבוסות של כוחות ספרד בשנים שלאחר מכן בקרבות מול תומכי העצמאות, אנשי ואלדיביה וצ'ילואה נותרו נאמנים לספרדים. ב-1820 הצליח הצי הצ'יליאני בפיקודו של תומאס קוקרן לכבוש את מבצרי מפרץ קורל והתקדם לעבר ואלדיביה. נאמני הספרדים שמעו על התקדמותם, בזזו את ואלדיביה ונסוגו דרומה כדי להגן על צ'ילואה. בהמשך הצ'יליאנים כבשו את העיר.
ב-7 בנובמבר 1837 העיר סבלה מרעידת אדמה גדולה נוספת, והיא הצליחה להשתקם תוך כמה עשורים.
לאחר שהכלכלה באזור התפתחה בעצלתיים במחצית הראשונה של המאה ה-19, הממשלה הצ'יליאנית הגתה תוכנית יישוב מהגרים גרמנים באזורי ואלדיביה ואוסורנו. חלק מהמהגרים התיישבו בערים ופיתחו את הכלכלה והתעשייה וחלק קנו אדמות באזור ושיפרו את החקלאות המקומית.
בעקבות ההתיישבות העיר שגשגה בשארית המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. העיר הפכה למרכז התעשייתי החשוב ביותר אחרי הבירה סנטיאגו דה צ'ילה ולעיר הנמל השנייה בחשיבותה אחרי ולפראיסו. נמל העיר, כמו יתר נמלי צ'ילה, ספג פגיעה בעקבות פתיחת תעלת פנמה שייתרה את הצורך לעבור במצר מגלן ובנמלי צ'ילה כדי לעבור בין האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי.
ב-22 במאי 1960 פקדה את צ'ילה רעידת האדמה העוצמתית ביותר שנמדדה בהיסטוריה. ואלדיביה ניזוקה מהרעידה באופן קשה יותר מכל עיר אחרת: המבצרים הקולוניאליים בקרבת העיר ניזוקו קשות, מבנים קרסו וחלקים שלמים מהעיר הוצפו. מלבד כל זאת, הרעידה גררה מפולת שגרמה למפלס של אגם רינייווה (Riñihue) הקרוב לעלות ב-20 מטרים, במה שנודע כרינייוואסו (Riñihuazo), דבר שאיים להציף את העיר כולה. הממשלה הכינה תוכניות לפינוי, ורבים מתושבי העיר אף התפנו על דעת עצמם. בסופו של דבר צוות גדול של כורים הצליח לכרות תעלת ניקוז לאגם ומפלס המים בו ירד בהדרגה. בעקבות הרעידה כלכלתה ומעמדה של העיר נפגעו קשות.
לאחר ההפיכה הצבאית בצ'ילה ב-1973 עלתה לשלטון בצ'ילה חונטה צבאית. כעבור שנה החונטה ארגנה מחדש את החלוקה המנהלית בצ'ילה וואלדיביה נכללה במחוז לוס לאגוס שבירתו הוכרזה כפוארטו מונט. אנשי ואלדיביה, שראו בעירם חשובה יותר מפוארטו מונט, התנגדו למהלך וסברו שעירם היא זו שצריכה להיות הבירה האזורית.
בסופו של דבר נשיא צ'ילה ריקארדו לאגוס הכריז ב-2005 על הקמת המחוז החדש לוס ריוס שבירתו תהיה ואלדיביה. המחוז הוקם באופן רשמי ב-2007.
כלכלה
כלכלת ואלדיביה מסתמכת בעיקר על יערנות וייצור נייר, ובמידה פחותה יותר גם על חקלאות, דיג, גידול מקנה, עיבוד מזון, תעשיות מטלורגיות ובניית ספינות. כמו כן, העיר היא יעד תיירותי חשוב בצ'ילה ויש בה מספר תעשיות סמליות, כמו ייצור בירה ונקניקים, המייצגות את האופי של המהגרים הגרמנים בעיר.
גאוגרפיה
העיר נמצאת במקום בו מתאחדים מספר נהרות ויוצרים את נהר ואלדיביה שזורם מערבה ונשפך לאוקיינוס השקט במפרץ קורל. העיר בנויה על הגדות של הנהרות האלו וכן על מספר איים הנמצאים במפגש הנהרות, כשהגדול ביניהם הוא איסלה טחה.
אקלים
העיר נמצאת באזור בו שורר אקלים ממוזג עם השפעות של אקלים ים-תיכוני. ממוצע המשקעים השנתי עומד על כ-1,800 מילימטרים.
אקלים בואלדיביה | |||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 22.7 | 22.9 | 20.5 | 16.8 | 13.4 | 10.7 | 10.5 | 12.0 | 14.3 | 16.5 | 18.3 | 21.0 | 16.6 |
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 10.5 | 9.6 | 8.3 | 6.9 | 6.9 | 5.1 | 4.6 | 4.5 | 5.2 | 6.8 | 8.6 | 10.4 | 7.3 |
משקעים ממוצעים (מ"מ) | 48.8 | 46.0 | 67.7 | 131.5 | 285.6 | 325.7 | 282.8 | 212.3 | 141.7 | 103.2 | 77.5 | 64.7 | 1,787.5 |
מקור: המנהלה המטאורולוגית של צ'ילה[2] |
חינוך
בעיר נמצאת האוניברסיטה הדרומית של צ'ילה (Universidad Austral de Chile) וכן מספר קמפוסים של אוניברסיטאות אחרות, כמו אוניברסיטת סן סבסטיאן.
תחבורה
את העיר משרת נמל התעופה פיצ'וי, הנמצא במרחק של 32 קילומטרים צפון-מזרחית לעיר.
העיר בנויה ממספר חלקים אשר הנהרות העוברים בה מפרידים ביניהם. חלקים אלו מקושרים זה לזה בעזרת גשרים, כמו גשר פדרו דה ואלדיביה וגשר קאייה-קאייה.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 תוצאות מפקד 2012, מכון הסטטיסטיקה הצ'יליאני הלאומי (בספרדית).
- ^ סטטיסטיקה קלימטולוגית - כרך II, המנהלה המטאורולוגית של צ'ילה (בספרדית).
22359028ואלדיביה