וילאייט חג'אז
.svg) | |
_v2.png) | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה |
| עיר בירה | מכה |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | חוק הווילאייטים |
| הקמה | 1872 |
| פירוק | מלחמת העולם הראשונה |
| פירוק | 1916 |
| ישות קודמת |
 איילט ג'דה |
| ישות יורשת |
 ממלכת חג'אז |
וילאייט חג'אז (בערבית: ولاية الحجاز; בטורקית עות'מאנית: ولايت حجاز) היה אזור חג'אז בחצי האי ערב כאשר הוא נוהל כמחוז ברמה הראשונה (וילאייט) של האימפריה העות'מאנית. בתחילת המאה ה-20, לפי הדיווחים, שטחו היה 96,500 מילים רבועים (250,000 קילומטרים רבועים).[1] חג'אז כלל את כל האדמות מהגבול הדרומי של וילאייט סוריה, דרומית לעיר מעאן, עד לגבול הצפוני של וילאייט תימן, מצפון לעיר אל לית.[2]
למרות היעדר משאבי הטבע, לאזור הייתה חשיבות פוליטית רבה כערש האסלאם והיה מקור לגיטימציה לשלטון העות'מאנים.[3] סובסידיות שניתנו על ידי המדינה וזכאה היו מקור ההכנסה העיקרי לאוכלוסיית שתי הערים הקדושות, אך גם המסחר שנוצר על ידי החג' היה מקור הכנסה חשוב.[3]
הכוח הסדיר העות'מאני בחג'אז הוקם כפרקה (דיוויזיה), הכפופה לארמייה השביעית בתימן.[4] מחוץ לערים ולעיירות, הסמכות העות'מאנית הייתה חלשה.[5] רק באל-מדינה וג'דה היה חיל מצב קבוע.[3]
היסטוריה
רקע כללי
הסולטאן סלים הראשון ניצח את הסולטנות הממלוכית בשנת 1517 והשתלט על מצרים. חג'אז באותה העת, הייתה סוזרניות ממלוכית והסתמכה על מצרים ליבוא תבואה, אשר הייתה גם תחת איום של צי פורטוגזי אגרסיבי בים האדום.[6] כתוצאה מכך, אמיר מכה, ברקת אבן מוחמד חסיני, שלח את בנו בן ה-12, מוחמד ("אבו נומי" לעתיד), למצרים והתחייב את נאמנותו לסולטן העות'מאני, יחד עם המפתח למכה. הסולטן איפשר לאמיר מכה להישאר בשלטון תמורת נאמנות לסולטן. כדי לחזק את הלגיטימיות של הסולטן בחג'אז ובעולם המוסלמי, אימץ הסולטאן את התואר אפוטרופוס שני המסגדים הקדושים.[6] בתחילה, העות'מאנים ניהלו את חג'אז תחת איילט מצרים.[7] השריף של מכה ייצג סמכות אימפריאלית באזור.[8] מאוחר יותר נפל השלטון בידי מושלי ג'דה, ואיילט ג'דה הפכה מאוחר יותר לווילאייט חג'אז, עם מושל במכה.[2]
הרקונקיסטה הערבית הראשונה
מאז שנות ה-50 של המאה ה-19 החלו המוסלמים הווהאבים, כת פוריטנית מאזור נג'ד המגובה על ידי משפחת אל סעוד המשפיעה, להוות איום על יציבות חג'אז. בשנת 1801, בעוד תשומת לבו של השער הנשגב הופנתה לפלישה הצרפתית למצרים, הווהאבים השתלטו על הגנות חג'אז המקומיות ולכדו את ערי הקודש.[9] שריף פאשה, מושל ג'דה, נאבק זמנית במכה נגד הווהאבים אך הובס לבסוף בשנת 1806.[10] הווהאבים הטילו את משנתם הדתית המחמירה בערים הקדושות; אזכורו של הסולטן נאסר במהלך דרשות יום שישי, פקידים מארבעת המד'הבים (אסכולות הפסיקה האסלאמית) הודחו והוחלפו בוואהבים. בתחילת 1807 הורה מנהיג הצבא הווהאבי אבן סעוד לגרש את כל עולי הרגל והכוחות הנאמנים לאמיר מכה, ומאוחר יותר בזזו כוחותיו את העיר. נטען כי אבן סעוד אסר על שיירות שליוו עולי רגל חצוצרות ותופים, המנוגדות לדוקטרינות הווהאביות.[10]
הממשלה העות'מאנית מצאה את עצמה לא מסוגלת להתעמת עם הווהאבים, ונתנה את המשימה להביס אותם למוחמד עלי פאשה החזק ממצרים בשנים 1809–1810.[11][12] מוחמד עלי פאשה שיגר צבא בפיקודו של בנו טוסון פאשה בשנת 1811, והשתלט בהצלחה על מדינה ומכה בשנים 1812 ו-1813 בהתאמה. טוסון פאשה נפטר ממחלה במהלך המערכה והוחלף על ידי אחיו הצעיר, אבראהים פאשא, שהמשיך במערכה אל נג'ד, כאשר המלחמה הסתיימה רק בספטמבר 1818, עם התבוסה והתמוססות מה שהייתה המכונה המדינה הסעודית הראשונה.[12] משנת 1818 עד 1845, האזור נוהל על ידי מצרים, עד שנאלץ מוחמד עלי להשיב את חג'אז לסולטן כתוצאה מהמלחמה המצרית-עות'מאנית השנייה.[11] עות'מן פאשה מונה אז לראשות חג'אז. גבולות המחוז הוגדרו טוב יותר, ושריפות מכה חודשה.[13]
תקופת הווילאייט
בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 נשלחה ועדה לחג'אז לארגון מחדש של המחוז, ובעשורים הבאים החלו רפורמות מנהליות.[14] חג'אז הוכרה מחדש כווילאייט ב-1872 על פי חוק הווילאייטים משנת 1864.[14] המחוז חולק לסנג'קים, kazas ו-nahiyes.[14] מכה הפכה למרכז הווילאייט, עם מדינה וג'דה כסנג'קים.[14] המבנה המנהלי של חג'אז שופץ, אך כמה שינויים שחוקקו בשאר האימפריה לא יושמו כאן.[15]
העיירות מכה ומדינה היו פטורות מתשלום מס ולמעשה, קיבלו סובסידיות, הנקראות "surre", מהאוצר העות'מאני שהיה אמור לחלק לעניים במכה ובמדינה.[16] אזור חג'אז קיבל לראשונה סובסידיה בתקופת שלטונו של הח'ליף העבאסי אל-מקתדר במאה העשירית, לאחר מכן נהיה נהוג שח'ליפים וסולטנים אחרים שולחים את הסובסידיות הללו. עם זאת, מלבד תושבי מכה ומדינה, תושבי ערים וכפרים אחרים לא הרוויחו באותה מידה.[17] גם המחוז כולו היה פטור משירות צבאי; הניסיונות לבטל פטור זה נחסמו על ידי השריף ממכה.[16]
העות'מאנים החזיקו חיל מצב של 7,000 חיילים בפיקוד קצינים, בנוסף לשמירה האישית של השריף שכללה 500 חיילים.[16] חיל מצב תקין הוצב בעיירות מכה ומדינה ואילו כוחות קטנים הוחזקו בג'דה, ינבוע וטאיף - כולם היו לצד מסילת הרכבת החיג'אזית האסטרטגית. מלבד התנחלויות אלה, כבישים ותשתיות אחרות לא היו בשליטת העות'מאנים - הכבישים לינבוע ממדינה דרשו מלווים חזקים ותוואי הרכבת מכה -מדינה נסגר באופן קבוע על ידי בני שבט שדרשו תשלום עבור מעבר - שוד בכבישים אלו ורצח היו נפוצים.[16]
העות'מאנים השלימו את מסילת הרכבת החיג'אזית, המקשרת בין דמשק למדינה, בשנת 1908, אך מסילת הרכבת נפגעה קשות במהלך מלחמת העולם הראשונה וננטשה מאוחר יותר.[18] בשנת 1916, כתוצאה ממכתבי חוסיין–מקמהון, הכריז השריף חוסיין בן עלי כמלך חג'אז.
דמוגרפיה
לא ניתן לקבוע את אוכלוסיית החג'אז המדויקת, במיוחד בגלל ניידותם של בדואים ועולים לרגל, וגם בגלל חוסר היכולת של הרשויות העות'מאניות לערוך מפקד במדינות ערב.[19] האוכלוסייה בווילאייט נתונה על ידי המפקד העות'מאני משנת 1885 כ-3,500,000.[1] לדברי ויליאם ל. אוקסנוולד, האוכלוסייה בפועל של חג'אז כולל האסיר בסוף המאה ה-19 נע בין 400,000 ל-800,000.[20]
רוב האוכלוסייה לא התיישבה, וכללה נוודים ונוודים למחצה שהתפרנסו מגידול מקנה.[21] שבטים בדואים שלטו באזור, והשליטה העות'מאנית בהם הייתה בעיקר עקיפה, ומינתה מושלים למדינה וג'דה אך אפשרה שלטון מקומי במקומות אחרים.[3]
כלכלה
כלכלת הווילאייט נשענה במידה רבה על החג' והעלייה לרגל השנתית, בה מגיעים מוסלמים מכל רחבי העולם לערים מכה ומדינה. חשיבות העלייה לרגל הייתה כזו שרוב תושבי העיירה, בייחוד תושבי מכה ומדינה, הסתמכו על סערת עלייה לרגל לצורך פרנסה יומיומית.[22] תושבים רבים עבדו כמדריכים עבור עולי רגל, מתווכי גמלים, בנו וסיפקו לינה לרגל, מכרו או חילקו מי זמזם. אחרים עבדו בתחזוקת מסגד אל-חראם ומסגד הנביא כמטאטאים, שוערים, משרתים, מנהיגי תפילה, מטיפים או מנקים נרות.[22] מבין העיסוקים הללו, רבים ביותר היו מדריכי העלייה לרגל. למדריכים אלה הייתה המשימה לארגן את לינתו של הצליין, הובלתו, לפעול כמתרגם ובאופן כללי להדריך את הרגל לאורך הטקסים והתפילות הנדרשות. פרט לתשלום מצד עולי רגל, המדריך יוכל לבצע כל עסקאות על שם הצליין.[23]
הייצוא העיקרי של חג'אז היה תמרים, חינה, עורות, בלסאם מקאני, מסטיק, צפיר ומי זמזם. מכיוון שיש מעט משאבי טבע באזור, היה צריך לייבא את הרוב המכריע של המוצרים, נוהג שנמשך עד תחילת המאה ה-20.[24]
המרכז המסחרי של האזור היה עיר הנמל ג'דה, שהייתה הנמל העיקרי של ים סוף. כשהנמל חלש על נתיב סחר הקפה מתימן ונתיב הסחר מהודו, עברו דרך הנמל ספינות מערב, הודו, אפריקה ודרום אירופה, כאשר רוב הסוחרים האירופאים הקימו משרדים בנמל.[24][21] מכס שנאסף בנמל היה מקור הכנסה נוסף הן לווילאייט והן לאמירות מכה. לפתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 הייתה השפעה שלילית על המסחר בג'דה מכיוון שספינות קיטור היו יכולות לעגון בנמלים קטנים יותר כמו ינבוע על קו החוף.[21]
בשל החום העז באזור ומחסור הגשמים, חג'אז לא יכולה הייתה לתמוך בכלכלה מבוססת חקלאות. חקלאות הייתה אפשרית רק בנווה מדבר ובפאתי השקיה של עיירות מרכזיות, כשהתמרים הם הגידול העיקרי שגדל. שבטים נוודים למחצה היו עוסקים גם בחקלאות או גידלו עדרי כבשים וגמלים.[22]
חטיבות מנהליות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Asia by A. H. Keane, page 459
- ^ 2.0 2.1 Numan 2005, p. 61-62.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Gábor Ágoston; Bruce Alan Masters (2009). Encyclopedia of the Ottoman Empire. Infobase Publishing. p. 253. ISBN 978-1-4381-1025-7.
- ^ Numan 2005, p. 68.
- ^ Numan 2005, p. 22.
- ^ 6.0 6.1 Numan 2005, p. 33.
- ^ Numan 2005, p. 35.
- ^ James Minahan (2002). Encyclopedia of the stateless nations. 2. D - K. Greenwood Publishing Group. p. 734. ISBN 978-0-313-32110-8.
- ^ Numan 2005, p. 37.
- ^ 10.0 10.1 Numan 2005, p. 38.
- ^ 11.0 11.1 Nikshoy C. Chatterji (1973). Muddle of the Middle East. Abhinav Publications. p. 189. ISBN 978-0-391-00304-0.
- ^ 12.0 12.1 Numan 2005, p. 39.
- ^ Numan 2005, p. 42.
- ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 Numan 2005, p. 71.
- ^ Numan 2005, p. 43.
- ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 Hogarth 1978, pp. 47.
- ^ Numan 2005, p. 18.
- ^ Nabataea: Hijaz Railway: History
- ^ Ochsenwald, William. "Religion, Society And The State In Arabia: The Hijaz Under Ottoman Control, 1840-1908". Ohio State University Press: 10 [26].
- ^ Ochsenwald, William. "Religion, Society And The State In Arabia: The Hijaz Under Ottoman Control, 1840-1908". Ohio State University Press: 17 [33].
- ^ 21.0 21.1 21.2 Numan 2005, p. 20.
- ^ 22.0 22.1 22.2 Numan 2005, p. 16.
- ^ Numan 2005, p. 17.
- ^ 24.0 24.1 Numan 2005, p. 19.
- ^ Ceziretül Arab – Hicaz ve Yemen Vilayetleri | Tarih ve Medeniyet
- ^ Timothy J. Paris (2003). Britain, the Hashemites and Arab Rule: The Sherifian Solution. Taylor & Francis. p. 11. ISBN 978-0-203-00909-3.
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
33913823וילאייט חג'אז