חוק הווילאייטים

חוק הווילאייטים או "האמנה לכינונן של הפרובינציות", (בטורקית Teşkil-i Vilâyet Nizamnâmesi) הוא חוק שחוקק באימפריה העות'מאנית בשנת 1864 במטרה לארגן מחדש את המחוזות בתוך האימפריה תוך החלפת מערכת האיילט.

רקע היסטורי

הסולטאן מוראט הראשון, בשנת 1365 לערך, הקים את מערכת האיילטים, כאשר חילק את האימפריה לשני חלקים (ביילרבייליקים או אייליטים), האחד איילט רומליה שכלל את כל השטחים שנכבשו באירופה, והשני איילט אסיה הקטנה (אנטוליה) שכלל את כל השטחים שהיו תחת שלטונו באסיה. עם הכיבושים וההתרחבות מזרחה של הממלכה של באיזיט הראשון הוקם האיילט השלישי שבירתו אמסיה ולאחר מכן הוקמו איילטים נוספים. כל איילט נשלט על ידי ביילרביי (אדון האדונים) וכלל מחוזות שנקראו סנג'קים. הביילרביי נהנה ממידה רבה של אוטונומיה צבאית וכלכלית ובכך נוצר טשטוש בהיררכיה המסורתית של מוקדי הכוח וחלק ניכר מהמס שנגבה באייליטים נשאר שם ולא הגיע לאוצר הסולטאן.

מהמוט השני ויורשיו הגו את עידן הטנזימאט, שכלל מערכת חוקים חדשים במטרה לארגן מחדש את ממשל האימפריה העות'מאנית בתחומים שונים כמדינה ביורוקרטית. החלוקה האדמיניסטרטיבית-היררכית של האימפריה כמו גם השאיפה לייעל את גביית המיסים באו לידי ביטוי בחוק זה שהגדיר, בנוסף על הסנג'ק גם יחידות מנהליות קטנות יותר - קאזה, עיירות (kasabat), כפרים (karye) או אשכולות כפר (נאחייה).

יישום החוק

ערך מורחב – חלוקה מנהלית של האימפריה העות'מאנית

על פי החוק, האימפריה העות'מאנית חולקה מחדש למחוזות משנה. במסגרת החלוקה כוננו מועצות ניהול שבהן שותפו נציגים מבני הדתות השונות בכל וילאייט וכן מועצה למינהל ציבורי שחבריה נבחרו בידי תושבי הווילאייט. חוק זה אימץ את המתכונת הצרפתית לניהול מחוזות משנה תוך הענקת סמכויות רחבות למושל. האימפריה חולקה ל-27 וילאייטים ובראש כל אחד מהם הועמד ואלי - הקמת הווילאייטים הושלמה ב-1876. כל וילאייט חולק לסנג'קים ובהם משל מוטצאריף. הסנג'קים נחלקו לקאזות אשר נמשלו על ידי קאימקם והיו נתונים לתחום שיפוטו של קאדי. הקאזה נחלקה לנאחיות ובראש כל נאחייה עמד מודיר. הנאחיות חולקו לקריות (כפרים ושכונות) ובראש כל קריה עמד מוח'תאר. מינוי הוואלים, המוטצאריפים, הקאימקמים וכן בעלי מקצוע כגון רואי חשבון ועמילי מכס היו באחריות השער הנשגב וכך גם ההיתר לשימוש בכספי המסים.

מינויים של בעלי תפקידים באדמיניסטרצית הווילאייט היה בידי השלטון המרכזי ולא בידי הוואלי, אף כי הוא היה האחראי עליהם מבחינה מקצועית, בכך שמר השלטון המרכזי על השפעתו במחוזות.

ברוב הווילאייטים הייתה מועצה מקומית (או בית מחוקקים מקומי) שכונסה על ידי הוואלי, במועצה היה מקום מרכזי לשופט השרעי, האחראי על יישום החוק, לאיש הכספים הממונה על גביית המס, נציגים שנבחרו על ידי התושבים (במחוזות בהם היה רוב לא מוסלמי נבחרו מספר שווה של נציגים מוסלמים ושאינם מוסלמים). בתי המשפט עצמם הופרדו מהמועצה ופעלו בנפרד (לכל עדה מוכרת על פי חוקי הדת שלה).

ב-1871/2 פורסם קובץ חוקים מתוקן, שצמצם את האזורים המנהליים וחיזק את כוחו של השלטון המרכזי והוואלים מיצגיו.

ב-1913 נחקק חוק וילאייטים חדש שהחליף את החוק של 1864.

יישום בארץ ישראל

חלק מהשינוי בעקבות החוק היה ביטול הפיצול של ארץ ישראל בין ווליאט דמשק וווליאט צידון ובמקום זאת נקבע כי ארץ ישראל כולה תהייה שייכת לווליאט ביירות.

חלוקת משנה הייתה לסנג'ק עכו וסנג'ק נבלוס. רק מאוחר יותר הוקם סנג'ק אל-קודס שהצטרף כסנג'ק שלישי, סנג'ק ירושלים נותק ב-1872 מווליאט ביירות והמוטאצרף היה כפוף ישירות לשער הנשגב באיסטנבול.

ראו גם

• טנזימאט

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27599158חוק הווילאייטים