התקרית הגרעינית בפאלומארס
 | |
| מטוס תדלוק KC-135 מתדלק מפציץ B-52 | |
| תאריך | 17 בינואר 1966 |
|---|---|
| מיקום | שמי דרום ספרד |
| גורם | טעות אנוש |
| קואורדינטות | 37°14′57″N 1°47′49″W / 37.249167°N 1.796944°W |
| הרוגים | 7 |
| ניצולים | 4 |
| המעורבים באסון | |
| כלי טיס 1 | |
| כלי טיס | B-52 סטרטופורטרס |
| מפעיל | חיל האוויר של ארצות הברית |
| אנשי צוות | 7 |
| הרוגים | 3 |
| ניצולים | 4 |
| כלי טיס 2 | |
| כלי טיס | בואינג KC-135 סטרטוטנקר |
| מפעיל | חיל האוויר של ארצות הברית |
| אנשי צוות | 4 |
| הרוגים | 4 |
התקרית הגרעינית בפאלומארס התרחשה ב-17 בינואר 1966. מפציץ B-52 אמריקאי שנשא ארבע פצצות מימן התנגש במטוס תדלוק בשמי דרום ספרד. שני המטוסים התרסקו. שלוש מהפצצות שנשא המפציץ נחתו ליד הכפר פאלומארס שבספרד, וגרמו לזיהום רדיואקטיבי על פני שטח של 2.6 קילומטרים רבועים, שטוהר לאחר מכן. הפצצה הרביעית צללה בים התיכון, ולאחר חיפושים של למעלה מחודשיים על ידי צי ארצות הברית אותרה ונמשתה מהים.
התאונה
התאונה ארעה במהלך טיסה שגרתית של מפציץ B-52 סטרטופורטרס במסגרת מבצע כיפת כרום (Operation Chrome Dome). המבצע התנהל בשנים 1961-1968. במסגרתו טסו מפציצים אלו דרך שגרה בנתיבים שונים בעולם הקרובים לגבולות ברית המועצות, כשהם נושאים פצצות תרמו גרעיניות, במטרה להרתיע את ברית המועצות ממלחמה גרעינית.
המפציץ שהיה מעורב בתאונה טס ב-17 בינואר 1966 בנתיב שמעל הים התיכון. בשעה 10:30 בבוקר, בגובה של 9,450 מטרים, כשפניו מערבה, ניגש המטוס לתדלוק האווירי השני במהלך משימתו. הוא נועד לקבל דלק ממטוס תדלוק KC-135 של חיל האוויר של ארצות הברית שהמריא מבסיס בספרד. המטוסים נמצאו אז בשמי הים התיכון בקרבת עיירת החוף הספרדית פאלומארס (Palomares). כ-230 קילומטרים ממזרח לעיר מאלגה. מטוס התדלוק פרש את צינור התדלוק הקשיח שלו, אך בעת גישת המפציץ להתחברות לצינור התרחשה שגיאה, ופיית הצינור פגעה בגוף המפציץ. עקב הפגיעה ניתקה כנפו השמאלית של המפציץ, ולאחר מכן התפוצץ הדלק שבמטוס התדלוק. שני המטוסים נהרסו. רק ארבעה מבין שבעת אנשי צוות המפציץ הצליחו לנטוש את המטוס. כל ארבעת אנשי צוות מטוס התדלוק נהרגו.
שלוש מארבע הפצצות התרמו-גרעיניות שבמפציץ צנחו ופגעו בקרקע בקרבת הכפר הספרדי פאלומארס (Palomares). אחת מהן נמצאה כמעט ללא פגע בקרקעיתו של נחל. מצנחי שתי האחרות לא נפתחו ככל הנראה והן נפגעו: עוצמת הפגיעה בקרקע גרמה להתפוצצות חומר הנפץ הקונבנציונלי שבתוכן. מעטפות הפצצות נקרעו וענן של פלוטוניום נפלט מהן והתפזר סביב ברוח של 56 קילומטרים לשעה. עקב כך הזדהם בפלוטוניום שטח של 2.6 קילומטרים רבועים, שכלל חורשות, מטעי עגבניות וגם בתי מגורים. הפצצה הרביעית שהייתה במפציץ צללה למימי הים התיכון.
לאחר התאונה
איתור הפצצות
שלוש הפצצות שנחתו ביבשה אותרו בתוך 24 שעות לאחר שהחל החיפוש אחריהן, אך חיל האוויר האמריקאי לא הצליח לאתר את הפצצה הרביעית. נמצאה לוחית שהייתה מחוברת למצנח של הפצצה, ומכך הגיעו החוקרים להשערה שהמצנח שהיה מחובר אליה נפרש ושהרוח נשאה את הפצצה לכיוון הים.
ב-22 בינואר פנה חיל האוויר לצי ארצות הברית בבקשת סיוע. הצי הקים צוות ייעוץ מקצועי לניהול המשימה והזניק לאזור כלי שיט, ציוד צלילה וצוללנים. בסך הכל הוקצו למשימה 27 כלי שיט מסוגים שונים, לרבות חמישה כלי רכב תת-מימיים. נקבעה תוכנית חיפוש על בסיס מודל מתמטי של הסתברויות, בהישען על עדותו של דייג ספרדי, פרנסיסקו סימו אורטס (Francisco Simó Orts), אשר ראה את הפצצה נוחתת במים באתר מסוים. 150 צוללנים סרקו שטחי ים עד לעומק של 110 מטרים מתחת לפני המים באמצעות סוגים שונים של ציוד צלילה, אך ללא הועיל. רק לאחר 80 ימי חיפושים, ב-17 במרץ, אותרה הפצצה על ידי הרכב התת-ימי DSV Alvin בעומק של 780 מטרים, כשהיא מונחת על מדרון בזווית של 70 מעלות. הניסיון למשות אותה משם נכשל כאשר הפצצה נשמטה מאחיזת הרכב, נפלה לעומק רב יותר ומיקומה אבד. ב-2 באפריל גילה אותה שוב הרכב בעומק של 880 מטרים. ב-7 באפריל ניסה רכב תת-ימי מאויש אחר לקשור אליה כבל ואז הסתבך במצנח שהיה צמוד לפצצה. הוחלט לנסות להעלות את הרכב והפצצה יחד עד לעומק של 30 מטרים מתחת לפני הים. לאחר שהדבר נעשה חיברו צוללנים כבלים אליה והיא נמשתה מהים.
מיד לאחר שהפצצה נמצאה פנה הדייג אורטס לבית משפט פדרלי בניו יורק ותבע תגמול בין זכויות משייה מהים (Salvage Rights) של פצצת המימן בהתאם למשפט הימי. חיל האוויר הגיע לפשרה עם אורטס מחוץ לכתלי בית המשפט תמורת סכום שלא פורסם.[1]
טיהור השטח המזוהם בקרינה
ממשלת ארצות הברית טיפלה בטיהור השטח שזוהם בקרינה רדיואקטיבית. מרבית הקרקע שזוהמה (כולל קרקע סלעית) נאספה לתוך חביות בנפח של 250 ליטר. הן הועברו להטמנה מאובטחת בארצות הברית. בדרך זו טוהר שטח של 2.2 קילומטרים רבועים. קרקע שזוהמה בקרינה ברמה נמוכה יותר נחרשה ושודדה.
כדי לְהָזֵם את החשש מקרינה שחו בחודש מרץ 1966 שני אישים בחופי ים הסמוכים לאתר שזוהם בקרינה - תחילה שגריר ארצות הברית בספרד ולאחר מכן שר המידע והתיירות הספרדי.
למרות המאמץ הרב שנעשה לטהר את השטח מקרינה הראו בדיקות שנערכו בו 40 שנה לאחר מכן כי עדיין נותרו בו מוקדים של זיהום רדיואקטיבי. רמות קרינה גבוהות נמצאו בחלזונות באתר, ממצא שהעיד על מציאות של קרינה מתחת לפני הקרקע. ממשלת ספרד תפסה וגידרה מספר חלקות אדמה שנמצאו מזוהמות עדיין על מנת למנוע שימוש אזרחי בהן. בשנת 2009 אותרו שני בורות ובהם 2,000 מטרים מעוקבים של אדמה מזוהמת בקרינה אשר לא פונתה במהלך טיהור השטח בשנות השישים. עם זאת, בדיקות שנערכו עם השנים לא העלו עדויות לפגיעה עקב קרינה בבריאותם של תושבי הכפר פאלומארס.
השלכות בינלאומיות
התאונה זכתה לפרסום בעיתוני העולם בתוך ימים לאחר שהתרחשה. עיתונאים שהגיעו לפאלומארס תיעדו הפגנות מחאה של תושבי המקום. כמו כן למרות המשטר האוטוריטרי ששרר בספרד הצליח ארגון מחתרת קומוניסטי לארגן הפגנת מחאה בת 600 משתתפים מול שגרירות ארצות הברית במדריד.
ממשלת ספרד השתמשה באירוע כדי לנגח את הנוכחות הבריטית בגיברלטר והודיעה ב-21 בינואר 1966 כי התקרית ממחישה את הסכנה שבשימוש מטוסי נאט"ו בשדה התעופה בגיברלטר וכי היא לא תתיר עוד למטוסי נאט"ו לטוס לשם ומשם מעל שטחה. ב-25 בינואר הודיעה ארצות הברית כמחווה לספרד כי מטוסיה לא יטוסו עוד מעל ספרד כשהם נושאים נשק גרעיני. ארבעה ימים אחר כך אסרה ממשלת ספרד רשמית על טיסות שכאלו.
התאונה ותאונה נוספת של מפציץ במסגרת מבצע כיפת כרום ב-1968 הביאו באותה שנה להפסקת הטיסות במסגרתה.
המעטפות הריקות של שתיים מהפצצות התרמו-גרעיניות שהיו מעורבות בתקרית מוצגות כיום במוזיאון הלאומי למדע הגרעין ולהיסטוריה באלבקרקי שבמדינת ניו מקסיקו בארצות הברית.
קישורים חיצוניים
- מאמר על התקרית, 2012, באתר חדשות ה-BBC
- רשימה על התקרית ועל התקרית הדומה שאירעה ב-1968, באתר מכון ברוקינגס
- רשימה על התקרית, 2008, באתר Wired
- מאמר על הכפר פאלומארס והתקרית, 2011, באתר Southern Spaces
שלמה פפירבלט, היום לפני 50 שנה: 4 פצצות מימן נפלו על ספרד, באתר הארץ, 17 בינואר 2016
הערות שוליים
