הר סנט-אילר
 | |
| הר סנט-אילר (פסגות דיאפ ורוקי) כפי שנשקף מהעיירה אוטרברן פארק | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | מחדר |
| גובה | 414 |
| מיקום | קוויבק, קנדה |
| רכס הרים | הרי מונטרז'יאן |
| קואורדינטות | 45°33′8″N 73°9′3″W / 45.55222°N 73.15083°W |
הר סנט-אילר (בצרפתית: Mont Saint-Hilaire) הוא הר מבודד שגובהו 414 מטרים באזור מונטרז'י (Montérégie) שבדרום הפרובינציה של קוויבק שבקנדה. ההר נמצא כ-30 קילומטרים מזרחית למונטריאול, והנהר רישלייה (Richelieu) זורם צמוד אליו ממזרח. ההר הוא אחד משרשרת הרי מונטרז'יאן (Monteregian). סביב ההר שוכנות העיירות מון-סנט-אילר (Mont-Saint-Hilaire) וסן-ז'אן-בטיסט (Saint-Jean-Baptiste). עיירות סמוכות נוספות כוללות את אוטרברן פארק (Otterburn Park), בלואיל (Beloeil) ומקמסטרוויל (McMasterville).
האזור המקיף את ההר הוא שמורה ביוספרית, כשריד האחרון של היערות הקדמוניים של עמק סנט לורנס. רוב ההר הוא כיום רכושה של אוניברסיטת מקגיל, כ"שמורת הטבע גולט" (Gault Natural Reserve). האוניברסיטה פתחה את חציו המערבי של ההר למבקרים בתשלום עבור מסלולי הליכה ומסלולים של סקי למרחקים, תחת הכינוי "Milieu Naturel" (אזור טבעי). חציו המזרחי של ההר, או "Milieu de Conservation" (אזור השימור), אינו פתוח לקהל הרחב.
הר סנט-אילר מהווה משכן למגוון רחב של פאונה ופלורה, וכן מקור למספר מינרלים נדירים, כולל כאלו שהם ייחודים לאזור זה. עד שלהי המאה ה-19 האמינו כי ההר הוא הגבוה ביותר בקוויבק. גרם לכך חוסר הידע על הרים אחרים בקוויבק, מרוחקים יותר, וכן העובדה שההר בולט יחסית למישור שסביבו (בכ-400 מטרים). למעשה, גובהו של ההר (414 מטרים מעל לפני הים) רחוק מלהיות ההר הגבוה ביותר (כבוד זה מגיע להר ד'איברוויל (Mont D'Iberville) או, בשמו הידוע יותר, הר קובוויק (Caubvick) על הגבול עם לברדור שגובהו 1,367 מטרים).[1]
בהר סנט-אילר מצוי מגוון רב של מינרלים, כולל כאלו שהתגלו לראשונה על ההר. את המינרלים כורים במחצבה המצויה בצדו הצפון-מזרחי של ההר.[2] בנוסף לכך, הקרקע אידיאלית לגידול עצי תפוח ומטעי התפוחים של ההר מושכים אליהם עשרות אלפי מבקרים מדי שנה.[3]
גאוגרפיה
גובה ההר 414 מטרים מעל לפני הים,[4] או 400 מטרים מעל לרמה המקיפה אותו.[5] להר יש כמה פסגות, המקיפות אגם מרכזי, אגם הרטל (Lac Hertel).
רובן של הפסגות המוכרות נמצאות בחלקו המערבי של ההר (הפתוח לציבור). הפסגות הן "פן דה סוקר" (Pain de Sucre – "לחם הסוכר"), שגובהה 414 מטרים, "סנרייז" (Sunrise – "זריחה"), 405 מטרים, "רוקי" (Rocky – "סלעי"), 403 מטרים ו"סומֶה דייפ" (Sommet Dieppe – "פסגת דייפ"), 371 מטרים, וכן "ברנט היל" (Burnt Hill – "ההר השרוף").[6]
על הפסגות בחלקו המזרחי של ההר, הסגור לקהל, יש מעט מידע, עד כדי כך שהמפות הרשמיות ביותר אינן מציינות את הפסגות בכלל. ידועים שמות מועטים של פסגות, כגון "איסט היל" (East Hill – "ההר המזרחי") ו"לייק היל" (Lake Hill – "הר האגם"). גובה פסגות אלו נע בין 277 ל-392 מטרים.
צוקים
המאפיין הידוע ביותר של ההר הם הצוקים, הידועים בשם הקיבוצי "צוקי דיאפ" (falaise Dieppe או falaise de Dieppe). הצוקים הם חלק מפסגת דיאפ וגובהם כמעט 175 מטרים. כמה מהתצורות הבולטות ביותר של הצוקים כוללות את "המגדל האדום" (Tour rouge) שגובהו 60 מטרים, כמו גם שני לוחות, "הלוח השחור" (Dalle noire) ו"הלוח הירוק" (Dalle Verte), המתנשאים בזווית של 75 מעלות.
המערכת האקולוגית הייחודית של הצוקים כוללת חזזיות, כמו גם עצי ארז, שחלקם בני חמש מאות שנים. בצוקים מקננת גם אוכלוסייה של בז נודד. עם זאת, פעילות של מטפסים הוכחה כהרסנית למערכת האקולוגית, בנוסף להיותה מסוכנת למטפסים עצמם. צלב לבן על הצוק מנציח את מותו של נער צופה שנהרג במקום ב-1941.
אגם הרטל
במרכז ההר שוכן אגם הרטל (Lac Hertel), אגם שנוצר בשקע שמקורו בפעולת קרחונים במרכזם של הפסגות השונות. הוא מכסה שטח של 0.3 קילומטרים רבועים, ועומקו המקסימלי 9 מטרים. הוא ניזון משלושה פלגי איתן, ופלג רביעי מנקז את מי האגם אל נהר הרישלייה (Richelieu). האגם משמש כמאגר מי שתייה משני לאזור, ולפיכך אסורים בו שחייה, דיג והשטת סירות.[7]
מיקומו של אגם הרטל בלב ההר הוביל להעלאת השערות שהר סנט-אילר הוא קלדרה געשית, אך בפועל אין ספק שהאגם הוא תוצאה של שחיקה קרחונית, ובשום אופן אינו לוע הר געש קדום.
גאולוגיה
עושר מינרלוגי
הר סנט-אילר הוא אתר מינרלים מפורסם בשל המספר והמגוון הגדול של מינרלים נדירים ואקזוטיים המצויים בו. אניט (Annite ביוטיט עשיר בברזל) מהר סנט-אילר הוא בין העשירים ביותר בברזל שנמצאו בטבע. בסלעי הגברו, הביוטיט עשיר פחות בברזל, מכיל פחות מנגן, אך עשיר בטיטניום. פלוגופיט מצוי כגבישים מותמרים קטנים בשיש, קסנוליתים בתוך הסיאניט. סידרופיליט, מינרל נדיר יחסית, מופיע כגבישים גדולים בדייקים אלביטיטים (סלע עשיר באלביט) שעבר מטאסומטיזם.
מחלקה נוספת של מחדרים, בנוסף לגברו, כולל סיאניט נפליני, דיוריט ומונוזוניט. המחדר השלישי מצוי בחלק המזרחי והוא בעיקר סיאניט נפליני וסלעים פורפיריים פאראלקליניים (כלומר, שתכולת האלומיניום בהם נמוכה מסך תחמוצת הנתרן ותחמוצת האשלגן). המעניינים ביותר מבחינת מינרלוגית במחדר זה הם הפגמטיטים האגפאיטיים (עשירים באלקלים, עניים באלומיניום וצורן), הברקציות המחדריות, וההורנפלס שנלקחו מקירות סלע המשקע שעבר מטאסומטיזם.[8][9] 366 סוגי מינרלים שונים נמצאו בהר סנט-אילר, 50 מהם נתגלו לראשונה כאן.[10]
אקולוגיה
כשריד האחרון של יערות השפלה של מפרץ סנט לורנס, הוכרז האזור ב-1978 כשמורה ביוספרית, וב-1960 הכריזה עליו ממשלת קנדה כ"מקלט לציפורים נודדות" (Migratory Bird Sanctuary). באזור גדלים 21 סוגי צמחים המוגדרים על פי חוק המינים בסכנה (Species at Risk Act) במצב שימור של "בסכנה" (at risk) ושניים המוגדרים במצב שימור של "בסכנת הכחדה".
היסטוריה
ההר, ובייחוד, פסגת "פן דה סוקר" היה מוכר היטב לאינדיאנים משבט אלגונקווין שהשתמשו בו כנקודת ציון בעת שסקרו את עמק הנהר רישלייה שמתחתיו.[11] האירופאי הראשון שחקר את האזור היה סמואל דה שמפלן, שחקר את הנהר רישלייה בשני מסעות מחקר ב-1603 וב-1609. את ההר גילה דה שמפלן במסעו השני.
פיתוח האזור
ההתיישבות סביב ההר החלה ב-1694 כאשר ז'אן-בטיסט הרטל דה רוביל (Jean-Baptiste Hertel de Rouville) קיבל סיניוריה (נחלה סמי-פיאודלית) שכללה את ההר. לאט לאט התפתח כפר על מדרונות ההר, בסמוך לפלג המנקז את אגם הרטל.[12]השילוב בין יערות עצי האדר מהם הפיקו סירופ מייפל, המטעים על מדרונות ההר, והפלג הזורם מאגם הרטל (שאיפשר הקמת טחנות מים) הביא לשגשוג הכפר במאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19.[13]
במאה ה-19 הפך ההר ליעד תיירותי, בייחוד לאחר שתומס אדמונד קמפבל (Tomas Edmond Campbell) רכש את הסיניוריה מהרטל דה רוביל ב-1844. בית הקפה "קפה קמפבל" (Campbell Café) נוסד ב-1851, וב-1874 נבנה בית מלון בן 150 חדרים, מלון אירוקוואה (Iroquois). פיחות בערכו התיירותי של ההר חל כאשר פיתוח "הקנטונים של המזרח" (Cantons de l'Est) בגבול עם ארצות הברית הקלו על הגישה לצפון הרי האפלצ'ים.
שמורת גולט
בני משפחת קמפבל מכרו את ההר ב-1913 לאנדרו המילטון גולט (Andrew Hamilton Gault). אמנם גולט דאג לפיתוח האזור, אך הוא עמד על כך שהטבע הפראי של הר סנט-אילר, מקום בו תכנן לבנות בית אחוזה כאשר יפרוש לגמלאות, יישמר. בניית בית האחוזה החלה ב-1957, אבל גולט התגורר בו שלושה שבועות בלבד לפני שמת. הוא הוריש את הרכוש לאוניברסיטת מקגיל, וזו הפכה אותו לשמורת גולט.
ערכי הטבע של ההר הובילו להכרזתו כמקלט לעופות נודדים ב-1960. ב-1970 חולק ההר בין אזור השימור, הסגור לקהל, ואזור הפתוח לציבור, שהפך ל-"Centre de Conservation de la Nature" (מרכז לשימור הטבע) ב-1972. ב-1978 הוכרז ההר כשמורה הביוספרית העולמית הראשונה של קנדה עקב היותו בין השרידים האחרונים של היערות הקדומים של עמק הנהר סנט לורנס.
אף על פי שעל פי המסמכים הראשוניים אמורה הייתה השמורה הביוספרית לכלול שטחים נרחבים המקיפים את ההר, נראה כי כיום, ההגדרה בפועל של השמורה הביוספרית מקבילה לזו של שמורת גולט.[14]
שמותיו של הר סנט-אילר
ההר היה ידוע לילידים כ"ויגוומאדנסיס" (הר בצורת ויגוום). כאשר סמואל דה שמפלן גילה את ההר הוא קרא לו "מון פור" (Mont Fort "הר חזק", השוו עם מונפור)[15]
הקמת העיר והקהילה של שמבלה (Chambly) מדרום להר הובילה לכך ש בשלהי המאה ה-17 ההר היה קרוי זמנית "הר שמבלה" (Mont Chambly) (אף על פי שבאנגלית שם זה התמיד עד לפחות 1830[16]). לאחר 1697, נתכנה ההר "הר רוביל" ("Mont Rouville"), על שם הסיניוריה של משפחת הרטל דה רוביל.
כשמשפחת קמפבל החליפה את משפחת הרטל דה רוביל, הוחלף שם ההר ל"הר בלואיל" ("Mont Beloeil") על שם העיירה הקרובה, בלואיל, מצדו השני של נהר הרישלייה. אך בסופו של דבר השם הר סנט-אילר, על שם הקהילה שהוקמה למרגלות ההר, הפך להיות הנפוץ ביותר עם תחילת המאה ה-20.
עם זאת הוויכוחים שבין תושבי העיירות בלואיל ומון סנט-אילר, שתיהן בשכנות להר לגבי שמו המדויק של ההר (בין הר בלואיל להר סנט-אילר) נמשכו עמוק לתוך המאה ה-20, כשעיתוני העיירה בלואיל מנסים להחיות את הוויכוח עוד בשנת 1986.
הר סנט-אילר בתרבות
הר סנט-אילר שיחק תמיד תפקיד חשוב בתרבות של האזור הסמוך בשל דמותו השוממה. זהו סמל אזורי חשוב, שצלליתו מופיעה בסמלי ערים ועיירות רבים באזור, כדוגמת בלואיל[17], מון-סנט-אילר[18], מקמסטרוויל[19], ואוטרבורן פארק[20].
באמנות
כמה אמנים ציירו את הר סנט-אילר במהלך השנים. הראשון שבהם היה הצייר האנגלי ג'ון באינברידג' (John Bainbrigge), שצייר בהיותו מוצב כחייל באזור, שלושה ציורים בצבעי מים, סביב 1838. כמה עשרות שנים אחר כך הופיע ההר בציור של הצייר הקנדי ממוצא הולנדי, קורנליוס קריגהוף (Cornelius Krieghoff).
עם זאת, האמנים המפורסמים הקשורים להר הם שלושה שנולדו או שהתגוררו במון-סנט-אילר בסוף המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20. אוזיאס לדוק (Ozias Leduc), שבנולד במון-סנט-אילר ב-1864, תלמידו, פול-אמיל בורדואה (Paul-Émile Borduas), יליד 1905, שגם הוא נולד במון-סנט-אילר, ולבסוף ג'ורדי בונט (Jordi Bonet) שלאחר שהיגר לקוויבק מברצלונה שבקטלוניה התיישב במון-סנט-אילר ב-1969. לדוק ידוע במיוחד בשל הדרך בה הציג את ההר בכמה ציורים דוגמת "L'Heure Mauve" (השעה הסגולה), ו-"Neige Dorée" (שלג מוזהב), אבל ההר נתן השראה לעבודה של בורדואה, כדוגמת העבודות "Le Trou des Fées" (מערת הפיות), ו- "Synthèse d'un paysage de Mont-Saint-Hilaire" (סינתזה של הנוף של הר סנט-אילר), ובונט, שכלל צללית של ההר בכמה מעבודותיו.
בדת
יש הוכחות שהר סנט-אילר ובייחוד פסגת "פן דה סוקרה" היה אתר קדוש לילידים משבט אלגונקווין שנהגו לערוך טקסים בו.[11]
למרות ההתיישבות האיטית באזור (שתי הקהילות הראשונות למרגלות ההר, סנט-ז'אן-בטיסט וסנט-אילר נוסדו רק ב-1796 ו-1798), הכנסייה הקתולית בססה את מעמדה על ההר זמן קצר אחר כך. ב-1841 הוצב על פסגת ההר צלב עץ ענק שגובהו מעל לשלושים מטרים ורוחבו תשעה מטרים ובבסיסו קפלה. הצלב היה חלול ואיפשר למבקרים לטפס לקצהו. שביל מתפתל נסלל במעלה ההר, כשבדרך הוצבו התחנות בדרכו האחרונה של אותו האיש. הצלב נהרס בסופה ב-1846. הוא הוחלף בכנסייה קטנה מאבן ב-1871, שנשרפה ב-1876.
באגדות
מסורות שעברו בעל פה מדור לדור מספרות על כמה אגדות הקשורות בהר. דמויות מקומיות כדוגמת הצייר אוזיאס לדוק (Ozias Leduc) וההיסטוריונים המקומיים, ארמן קרדינל (Armand Cardinal), ופייר למבר (Pierre Lambert) העלו על הכתב כמה מאגדות אלו, עם זאת, רוב המסורות הקשורות בהר אבדו.
גם אגם הרטל מצוי במרכזן של אגדות אחדות. על פי אגדות שונות, הוא או חסר תחתית, או מחובר במעברים תת-קרקעיים לאגם שמפלן, או שנוצר כתוצאה ישירה מההצלחה שנחל השטן כששכנע כמה מהמתיישבים הראשונים להפר את הבטחתם להשתתף במיסה בקפלה החדשה כל יום ראשון.
אגדה נוספת, המבוססת על התבניות הבלתי רגילות המתגלות בקרח שנוצר על פני הצוק הצפוני של ההר, מקום שם תצורת קרח דמוית פרסת סוס לא נמסה עד מאוחר באביב, טוענת שרוח סוסו של איכר מקומי מזהירה את האיכרים כנגד זריעת היבולים כל עוד נותרת תצורת הקרח על ההר.
בעידן החדש
משלהי המאה העשרים, הפך ההר למרכז ראשי של פעילות על-טבעית לכאורה. בעיירות שסביב ההר נצפה המספר הרב ביותר של עצמים מעופפים בלתי מזוהים בכל קוויבק. ארגון העוסק בעצמים מעופפים בלתי מזוהים, UFO-Québec, טען שהר סנט-אילר הוא המרכז לכל התצפיות בעב"מים בדרום קוויבק. בלילה שבין 22 ל-23 במאי 1981 באו להר כמה מאות אנשים בעקבות ריצ'רד גלן (Richard Glenn), חבר הארגון, בטענה כי הוזהרו שבאותו לילה יהיו ביקורים של עב"מים בהר. סופת גשם שפקדה את ההר באותו לילה פגעה קשה ביכולת לתצפת על ההר, אבל היו כמה שטענו בכל זאת כי ראו עב"מים. גלן גם יבא את רעיון כדור הארץ החלול אל ההר, וטען שהר סנט-אילר הוא פתח המוביל לממלכת התושבים של כדור הארץ החלול.
שפע המינרלים והגבישים הבלתי רגילים בהר סנט-אילר, כמו גם ההשפעה שיש להם על המגנטיות המקומית, גרמו לשילוב של ההר באמונות של העידן החדש ובתאוריות הקשר שונות.
קישורים חיצוניים
- אתר המינרלים Alkali nuts
- הר סנט-אילר באתר אונסק"ו
- הר סנט-אילר (אורכב 21.10.2008 בארכיון Wayback Machine) באתר אוניברסיטת מקגיל
הערות שוליים
- ^ טבלת גבהים ראשיים על פי רכס או אזור (סטטיסטיקות של קנדה)
- ^ שימור אזורי: Centre de la Nature du Mont Saint-Hilaire
- ^ גידול תפוחים: Centre de la Nature du Mont Saint-Hilaire
- ^ אוניברסיטת מקגיל. הר סנט-אילר
- ^ Lambert, Pierre (2007) Le Mont Saint-Hilaire, Éditions du Septentrion
- ^ מפה של חלקו המערבי של ההר
- ^ פלורה ופאונה - Centre de la Nature du Mont Saint-Hilaire
- ^ סביבות מינרלוגיות – אתר Alkali Nuts
- ^ אתר Mineral galleries
- ^ מתוך מאדר המידע שבאתר Mindat
- ^ 11.0 11.1 Maison des Cultures Amérindiennes (בצרפתית)
- ^ אוניברסיטת מקגיל: ההיסטוריה של הר סנט-אילר
- ^ ההיסטוריה של הר סנט-אילר
- ^ מצב השמורה
- ^ Centres de la nature du Mont-Saint-Hilaire - Cartes des Sentiers du Mont Saint Hilaire (בצרפתית)
- ^ . מפה חלקית של דרום קנדה ב-1830
- ^ אתר הבית של בלואיל
- ^ אתר הבית של מון-סנט-אילר
- ^ אתר הבית של מקמסטרוויל
- ^ אתר העיירה אוטרבורן פארק
30512249הר סנט-אילר