הרפובליקה של כווית
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר |
רפובליקה (דה יורה) דיקטטורה צבאית (דה פקטו) | ||
| ראש המדינה | ראש ממשלה | ||
| ראש ממשלה | עלא חוסיין עלי | ||
| עיר בירה | כווית סיטי | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| הקמה | 4 באוגוסט 1990 | ||
| פירוק | |||
| פירוק | 28 באוגוסט 1990 | ||
הרפובליקה של כווית (בערבית: جمهورية الكويت) הייתה רפובליקה קצרת-ימים שנוסדה אחרי פלישת עיראק בהנהגת סדאם חוסיין לכווית במהלך השלבים הראשונים של מלחמת המפרץ. עם תחילת הפלישה, הודיעו השלטונות בעיראק כי המדינה שלחה כוחות צבא למדינת כווית השכנה על מנת לסייע בניסיון הפיכה כנגד השלטון המקומי בהנהגת משפחת א-סבאח[1]. בעקבות זאת, הוקמה ממשלת כווית החופשית ב-4 באוגוסט 1990 בהובלת תשעה קציני צבא ובראשם עלא חוסיין עלי, שקיבל את תפקיד ראש הממשלה, המפקד העליון, שר ההגנה ושר הפנים[2]. ב-28 באוגוסט סופחה כווית באופן רשמי לעיראק, ובכך הפכה למחוז כווית, המחוז ה-19 של המדינה. סירובה של עיראק לסגת מכווית הוביל למלחמת המפרץ וב-26 בפברואר 1991 הסתיימה השליטה העיראקית על כווית עם נסיגתם של החיילים העיראקיים וחזרתם של חברי משפחת א-סבאח למדינה.
רקע
עם תום מלחמת איראן–עיראק, הייתה עיראק על סף פשיטת רגל כלכלית ולא הייתה מסוגלת להחזיר את ההלוואות הכלכליות שקיבלה מכווית לטובת מימון המלחמה, שהוערכו בכ-14 מיליארד דולר[3]. כווית התעקשה על כך שעיראק תחזיר את ההלוואות במלואן וכתוצאה מכך גברו המתחים בין המדינות. בתחילת 1990, האשימה עיראק את כווית בכך שהיא חורגת ממכסת הנפט שהוקצתה לה על ידי אופ"ק ומביאה לירידת מחירי הנפט, דבר אשר פגע עוד יותר בכלכלת עיראק. בעקבות זאת, צנח מחירה של חבית נפט לכ-10 דולר מה שהסב לעיראק הפסדים של כ-7 מיליארד דולר בשנה[4]. העימותים בנוגע להפקת הנפט התגברו ונהפכו ל"מלחמה כלכלית". כחלק ממלחמה זו, עיראק טענה כי כווית מבצעת קדיחות לתוך מאגר הנפט העיראקי "רומילה" אשר שוכן בסמוך לגבול עם כווית, תוך שימוש בטכנולוגיה מערבית, זאת במטרה לפגוע בכלכלת עיראק ולהקשות על התאוששותה הכלכלי. עיראק האשימה את כווית בגניבת נפט בשווי של כ-2.5 מיליארד דולר ודרשה פיצוי על כך[5]. כווית דחתה את ההאשמות וטענה שעיראק מנסה להצדיק פעולה צבאית כנגדה.
ב-2 באוגוסט 1990, פתחה עיראק במבצע הפלישה לכווית, במהלכו הופצצו מטרות רבות בבירת המדינה. כוחות צבא גדולים השתלטו על נמלי תעופה ובסיסים של חיל האוויר הכוויתי. הצבא הכוויתי נתפס לא מוכן ולאחר יומיים של לחימה אינטנסיבית הוכרע. בכך השלימה עיראק את ההשתלטות על כווית. במהלך הפלישה העיראקית נמלט שליט כווית, האמיר ג'אבר אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח, וקיבל מחסה בטאיף שבערב הסעודית, שם הוא ייסד ממשלה גולה. השלטון העיראקי ניסה למצוא מנהיגי אופוזיציה כוויתים אשר יהיו מוכנים להתמנות לשרים במסגרת הממשלה החלופית שתוקם, אך מנהיגי האופוזיציה, אשר הבינו שממשלה כזו לא תוכל לקבל החלטות באופן חופשי, סירבו לשתף פעולה ולקחת חלק בממשל החדש.
העיראקים, אשר היו זקוקים להצדיק את פלישתם לכווית, טענו כי עיראק שלחה כוחות צבא לכווית על מנת לסייע להפיכה שהתרחשה במדינה נגד משפחת א-סבאח בהובלת קציני צבא מקומיים. במקביל, הודיעו תשעה קציני צבא כוויתים על הקמת ממשלת כווית החופשית הזמנית. קצינים אלו מונו לשרים בממשלה החדשה, אותה הוביל עלא חוסיין עלי אשר מונה לראש הממשלה. בנוסף, החזיק עלא חוסיין עלי גם בתפקיד המפקד העליון, שר ההגנה ושר הפנים. הממשלה אשר הורכבה מקציני צבא בדרגות ביניים תוכננה מלכתחילה להיות זמנית ולא נתפסה באופן רציני על ידי השלטון העיראקי.
פעולות הממשלה הזמנית
עם הקמתה ב-2 באוגוסט, האשימה הממשלה החדשה את משפחת א-סבאח בכך שאין לה לגיטימציה שלטונית, כמו גם בהיותה לא דמוקרטית, פרו-אימפריאליסטית ופרו-ציונית[6]. בנוסף, הכריזה הממשלה החדשה על סגר כללי במדינה שבמסגרתו נסגרו כל גבולותיה היבשתיים, הימיים והאוויריים ונאסרה הכניסה והיציאה מהמדינה לכלל האזרחים, התושבים והזרים. במקביל, הודיעה הממשלה כי תמנע התקרבות למים הטריטוריאליים של כווית. הממשלה החדשה טענה כי הכוחות העיראקים נכנסו לכווית כמענה לבקשת הסיוע שהגישה הממשלה הזמנית בכווית מוקדם יותר.
למחרת, ב-3 באוגוסט, הודיעה הממשלה על תפיסת רכושם וכספם של אמיר כווית הגולה ג'אבר אל-אחמד א-סבאח, של יורש העצר סעד אל-עבדאללה אל-סאלם א-סבאח ושל שאר חברי משפחת א-סבאח שנמלטו מהמדינה, בטענה שבעזרת כסף זה תיבנה המדינה מחדש[7].
ב-4 באוגוסט שלח עלא חוסיין עלי מברק לסדאם חוסיין שבו הודה לו על תמיכתו. כמו כן, הוא ביקש ממנו להסיג את הכוחות העיראקים החל מ-5 באוגוסט. באותו יום הודיע עלא חוסיין עלי על הרכב הממשלה החדשה שמנתה, כשלצידו עוד שמונה שרים נוספים. בנוסף, הממשלה החדשה הודיעה על החלטתה להעניק אזרחות לכלל התושבים הזרים ששהו במדינה. בנוסף, החליט ראש הממשלה הזמנית עלא חוסיין עלי מתוקף תפקידו כמפקד העליון להוציא לפנסיה את כלל קציני הצבא והמשטרה הכוויתים מדרגת אלוף-משנה ומעלה. כמו כן, הודיע על הקמת צבא עממי וקרא לכלל העם הכוויתי להצטרף אליו בהגנה על המדינה.
ב-5 באוגוסט איים וליד סעוד, שר החוץ בממשלה הזמנית, בפגיעה באזרחי מדינות הערביות והמערביות שהטילו סנקציות על כווית ועיראק. בנוסף, איים בניתוק היחסים הדיפלומטיים עם המדינות האלו ובסגירת שגירירויותיהן במדינה[8].
ב-7 באוגוסט נפגש ראש הממשלה הזמנית עלא חוסיין עם נשיא עיראק סדאם חוסיין. באותו יום הודיעה הממשלה הזמנית על ביטול אמירות כווית והקמת הרפובליקה החדשה של כווית במקומה. למחרת, ב-8 באוגוסט ביקשה הממשלה הכוויתית הזמנית להתמזג עם עיראק, בקשה שאושרה באופן מידי על-ידי ההנהגה בעיראק. לאחר מכן הכריזה ממשלת עיראק על מיזוג של עיראק וכווית[9].
חיי התושבים תחת הממשלה הזמנית
עם הקמתה של הממשלה הזמנית, הפכה הטלוויזיה העיראקית להיות הטלוויזיה המקומית במדינה. ערוצי הטלוויזיה עסקו רבות בעושרם של בני משפחת א-סבאח בניסיון לעשות להם דה-לגיטימציה בעיני הציבור הכוויתי. העיתון של הממשלה החדשה נודע בשם אל-נידא ("הקריאה"), על שם 2 באוגוסט, יום הפלישה לכווית, שכונה "יום הקריאה". יום זה צוין לזכר ההיענות העיראקית לקריאותיהם של האזרחים הכוויתים בדרישה להפיל את השלטון המלוכני במדינה.
במהלך תקופה זו, חיו בכווית כ-4,000 אזרחים בריטים וכ-2,500 אזרחים אמריקאים. בתוך זמן קצר בתי ספר פרטיים ובתי ספר לזרים הוכרזו כלא חוקיים. במהלך אוגוסט 1990 נרשמה עזיבה המונית של אוכלוסיית הזרים במדינה. הראשונים לעזוב היו אזרחים מצרים, פקיסטנים, פיליפינים, בנגלדשים והודים[10]. שגרירויות רבות עודדו את אזרחיהם לעזוב וארגנו עבורם הסעות ואף טיסות חילוץ. ב-18 באוגוסט הודיעה עיראק כי תמשיך לשמש כמדינה מארחת לאזרחים זרים שנלכדו בעיראק ובכווית בזמן הפלישה. עם זאת, בכירים עיראקים אמרו בדיעבד כי הם תכננו להשתמש באזרחים הזרים כ"מגן אנושי" על מנת להגן על מטרות צבאיות מפני מתקפה[11].
כמו כן, בזמן כהונתה של הממשלה החדשה בכווית, הוצבו במדינה כמאה אלף חיילים עיראקים אשר היוו הכוח השולט דה פקטו במדינה[10]. בתי ספר ברחבי הבירה נהפכו למחנות צבאיים. בנוסף, מוסדות ושירותים רבים במדינה כגון מרפאות, איסוף אשפה, בנקים, כיבוי אש, חנויות, משטרה, וארגונים ממשלתיים חדלו לפעול. הכלכלה בכווית נכנסה בעקבות זאת למצב של קיפאון. תושבים רבים סירבו לצאת לעבוד ונותרו בלא הכנסה. כמו כן, מחסור חמור במזון ובתרופות הורגש ברחבי המדינה[7].
לאחר הסיפוח העיראקי
ב-28 באוגוסט 1990 סופחה כווית לעיראק באופן רשמי, ובכך הסתיים שלטונה של הממשלה הזמנית לאחר פחות מחודש ימים להקמתה. במקביל, כווית הפכה למחוז כווית, המחוז ה-19 של עיראק. סדאם חוסיין, נשיא עיראק, הודיע על מינויו של עלא חוסיין עלי, ששימש כראש הממשלה הזמנית בכווית, לתפקיד סגן ראש ממשלת עיראק. במקביל, שאר חברי הממשלה הזמנית מונו ליועצים בכירים לנשיאות בעיראק. כל חברי הממשלה הזמנית הועברו לעיראק בעקבות תפקידם החדש. כמו כן, מינה סדאם חוסיין את בן דודו ומקורבו עלי חסן אל-מג'יד למושל צבאי של מחוז כווית.
לאחר שמונה למושל הצבאי של כווית, הנהיג אל-מג'יד משטר של חיסולי מתנגדים והעברת סחורות יקרות לעיראק. הכוחות העיראקים פרצו לבתים פרטיים ולעסקים וגנבו חפצים יקרי-ערך, כולל מחשבים, גנרטורים, טלוויזיות, תכשיטים ומזון. חפצים אלו הועברו מכווית אל עיראק. בנוסף, העיראקים פרצו למוזיאון הכוויתי לאמנות וגנבו אוספי אמנות אסלאמית[11]. כמו כן, שלטי ענק הנושאים את דמותו של סדאם חוסיין נתלו ברחבי עיר הבירה ובעיקר בסביבת בנייני הממשלה.
במקביל, נוסדה בכווית תנועת התנגדות חמושה מקומית שקיבלה תמיכה מממשלת ארצות הברית באמצעי מודיעין, אספקה ועוד, הגם שהממשל האמריקאי לא אישר או הכחיש באופן פומבי את תמיכתו בתנועת ההתנגדות. ממשלת כווית תמכה בתנועת ההתנגדות ממקום גלותה בטאיף שבערב הסעודית. אף על פי שהכוחות העיראקים חסמו כמעט לחלוטין את כל צורות התקשורת בתוך המדינה ומחוץ לה, הצליחה תנועת ההתנגדות להבריח טלפון לווייני מעבר לגבול ערב הסעודית על מנת ליצור קו תקשורת עם ממשלת כווית הגולה בטאיף. תאי התנגדות קיימו בחשאי פגישות במסגדים[12]. נשים כוויתיות בולטות כמו אסראר אל-קבנדי, אחת ממנהיגות ההתנגדות[13], הובילו מחאות ברחובות כווית והניפו שלטים עם הכיתוב "שחררו את כווית"[14]. שיטות ההתנגדות כללו גם מכוניות תופת וירי צלפים[15], שהסבו לכוחות העיראקים אבדות רבות. בתגובה, נקטו הכוחות העיראקים ביד קשה כנגד המחאות המקומיות. פעולותיהם כללו, בין היתר, פריסת מחסומים ברחבי הבירה, ביצוע בדיקות אקראיות לאזרחים ומעצרים המוניים. צעירים רבים נעצרו ועונו במהלך מעצרם. אזרחים כוויתים אשר סירבו לשתף פעולה עם השלטונות או שתכננו להתקומם הוצאו להורג ברחובות הבירה.
באוקטובר 1990 הודיעו השלטונות העיראקיים כי הם מחרימים את הדינר הכוויתי, המטבע הרשמי שהיה בשימוש בכווית, וכי המטבע שיחליף אותו יהיה הדינר העיראקי. כתוצאה מכך, ערכו של הדינר הכוויתי צנח. כמו כן, התושבים הורשו למשוך מהבנקים 250 דינר בלבד, החלטה שהקשתה את היציאה מהמדינה עבור אזרחים כוויתים רבים שלא הורשו לקחת עימם את כל כספם. בהמשך, קבע השלטון החדש תקנות חדשות וביניהן דרישה כי אזרחים כוויתים ינפיקו רישיונות נהיגה חדשים. כמו כן, השלטון חייב את האזרחים הכוויתים להנפיק תעודות זהות עיראקיות ולהחליף את לוחיות הרישוי ברכבם ללוחיות רישוי עיראקיות.
תגובת הקהילה הבינלאומית
הפלישה העיראקית והקמת הרפובליקה החדשה בעקבותיה נענו בגינויים על-ידי כל מעצמות העולם. אפילו מדינות שנחשבו לבעלות ברית קרובות של עיראק, כמו צרפת והודו, קראו לנסיגה מידית של כל הכוחות העיראקים מכווית[16]. מספר מדינות, ביניהן ברית המועצות וסין, הטילו אמברגו נשק על עיראק[17]. ארצות הברית הציבה אולטימטום לעיראק להסיג את כל כוחותיה מכווית עד 15 בינואר 1991 או שתיפתח מלחמה[18]. ב-3 באוגוסט העבירה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 660 המגנה את הפלישה העיראקית לכווית ודורשת מעיראק להסיג ללא תנאים את כל כוחותיה מכווית[19]. ב-17 בינואר 1991, לאחר פקיעת האולטימטום האמריקאי לנסיגת עיראק מכווית, החל מבצע "סופה במדבר" במתקפה אווירית רחבת היקף של כוחות הקואליציה בהובלת ארצות-הברית כנגד מטרות בעיראק. במהלך המבצע נפגעו מרבית התשתיות הצבאיות והכלכליות של עיראק.
שחרור כווית
ב-26 בפברואר 1991 הצליחו כוחות הקואליציה להסיג את הכוחות העיראקים מכווית ששוחררה באופן מלא. מיד לאחר נסיגת הכוחות, הוכרז בכווית ממשל צבאי שנמשך שלושה-עשר חודשים. סעד אל-עבדאללה א-סבאח, יורש העצר הכוויתי באותה תקופה, היה מראשוני בני משפחת א-סבאח שחזרו לכווית לאחר שחרורה. מיד עם חזרתו מונה סעד אל-עבדאללה א-סבאח למושל הצבאי. ב-14 במרץ חזר ג'אבר אל-אחמד א-סבאח אל כווית. עם נחיתתו בכווית, השתחווה ג'אבר אל-אחמד א-סבאח על הקרקע והודה לאל על שיבתו לכווית[20]. לאחר סיום מלחמת המפרץ, דרש אמיר כווית שישוחררו האסירים הכוויתים אשר הוחזקו בעיראק, ואף קיים ביקורים במספר מדינות בעולם על מנת לפתור את הסוגיה. במהלך ביקורים מדיניים אלו התלוו אליו חלק מבני משפחות האסירים[21]. מלחמת המפרץ פגעה קשות בתשתיות ובכלכלה של כווית והחל תהליך ארוך של שיקום המדינה אשר נמשך שנים. יותר ממחצית מהאוכלוסייה נמלטה מהמדינה במהלך המלחמה, לצד כאלף אזרחים כוויתים שנהרגו בתקופת הכיבוש העיראקי. בנוסף, במהלך הנסיגה העיראקית מכווית, הבעירו הכוחות העיראקיים כ-600 בארות נפט בכווית. פעולות כיבוי השריפות בבארות הנפט נמשכו כשמונה חודשים ובמהלכם נגרם נזק כלכלי וסביבתי משמעותי. מחקר שנערך בשנת 2005 העלה כי לכיבוש העיראקי הייתה השפעה שלילית לטווח הארוך על בריאות האוכלוסייה בכווית[22].
משפטם של חברי הממשלה הזמנית
לאחר שחרור כווית, שבו מרצונם שרי הממשלה הזמנית אל כווית לאחר ששהו בעיראק במשך כל אותה תקופה. היחיד מביניהם שנותר בעיראק הוא עלא חוסיין עלי. סדאם חוסיין העניק לכל אחד מהם סכום כספי בסך 50 אלף דולר טרם שליחתם בחזרה לכווית. מיד עם הגעתם לגבול בין המדינות, הסגירו חברי הממשלה הקודמת את עצמם לרשויות בכווית[23]. הם העבירו לרשויות בכווית את כספי המענק שקיבלו מסדאם חוסיין והועברו לחקירת כוחות הביטחון, במהלכה הצהירו כי הם נאמנים למדינת כווית. כמו כן, חברי הממשלה הזמנית העידו נגד ראש הממשלה הזמנית עלא חוסיין עלי[24]. ב-9 בספטמבר 1991 הודיע שר המשפטים הכוויתי על סגירת התיק נגד חברי הממשלה הזמנית והצהיר כי חברי הממשלה "פעלו בניגוד רצונם ונחשפו לאיומים ולאלימות"[25]. עם זאת, בית הדין הצבאי בכווית פסק עונש מוות לעלא חוסיין עלי שלא בפניו באשמת בגידה. במקביל, פסק בית המשפט כי שאר חברי הממשלה חפים מפשע[26]. לאחר הפסיקה, הועסקו חברי הממשלה הקודמת במשרד ההגנה הכוויתי.
בשנת 1998 התיר סדאם חוסיין לעלא חוסיין עלי לעזוב את עיראק ולנסוע לאן שיחפוץ. בהמשך, שהה עלא חוסיין עלי זמן מסוים בטורקיה, לאחר מכן עבר לממלכה המאוחדת, שם ביקר בשגרירות כווית ופגש בכירים כוויתים. בהמשך נסע לנורווגיה ושהה בה תקופה קצרה. בשנת 2000 שב עלא חוסיין עלי לכווית על מנת להוכיח את חפותו בטענה כי לא שיתף פעולה עם עיראק במהלך הפלישה לכווית. בנוסף, טען חוסיין עלי כי הוא אולץ לקבל את תפקיד ראשות הממשלה. במרץ 2001 הוא נידון לעונש מוות באשמת בגידה, אך עונשו הומר מיד למאסר עולם[27].
הערות שוליים
- ^ The Middle East and North Africa, Routledge, 10 בספטמבר 2012, מסת"ב 978-1-134-88029-4
- ^ Paul Lester, Ron Smith, African-American Photo Coverage in Life, Newsweek and Time, 1937–1988, Journalism Quarterly 67, 1990-03, עמ' 128–136 doi: 10.1177/107769909006700119
- ^ Pesach Malovany, Amatzia Baram, Kevin M. Woods, Ronna Englesberg, The Iraqi Invasion of Kuwait (August 1990), University Press of Kentucky, 2017-06-13
- ^ Joe Stork, Ann M. Lesch, Background to the Crisis: Why War?, Middle East Report, נובמבר 1990, עמ' 11 doi: 10.2307/3012998
- ^ Derek Gregory, The colonial present : Afghanistan, Palestine, and Iraq, Malden, MA: Blackwell Pub, 2004, מסת"ב 1-57718-089-5
- ^ Leo Cooper, Whither the Soviet Union?, London: Palgrave Macmillan UK, 1992, עמ' 147–153
- ^ 7.0 7.1 Shafeeq Ghabra, The Iraqi Occupation of Kuwait: An Eyewitness Account, Journal of Palestine Studies 20, 1991-01-01, עמ' 112–125 doi: 10.2307/2537204
- ^ حميدي العبد الله, العدوان الصهيوني الثالث على غزة : المواقف الفلسطينية و العربية, دراسات باحث 13, 2015, עמ' 75–88 doi: 10.12816/0009220
- ^ A Choice of Enemies: America Confronts the Middle East, The SHAFR Guide Online
- ^ 10.0 10.1 Shafeeq Ghabra, The Iraqi Occupation of Kuwait: An Eyewitness Account, Journal of Palestine Studies 20, 1 בינואר 1991, עמ' 112–125 doi: 10.2307/2537204
- ^ 11.0 11.1 act-now-pamphlet-series-no10-gulf-iraq-invades-kuwait-slightly-damaged-1990-6-pp, Human Rights Documents online
- ^ Mary Ann Tétreault, Women's Rights in Kuwait: Bringing in the Last Bedouins?, Current History 99, 1 בינואר 2000, עמ' 27–32 doi: 10.1525/curh.2000.99.633.27
- ^ human-rights-watch-reports-human-rights-watch-world-report-1993-dec-1992-422-pp, Human Rights Documents online
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים {{{מחבר}}}, Rousseau, Prof. George Sebastian, (born 23 Feb. 1941), Professor, Faculty of History, 2003–15, and Co-Director, Centre for the History of Childhood, 2003–14, University of Oxford, Who's Who, Oxford University Press, 1 בדצמבר 2007 - ^ Tyler, Patrick E. (1990-10-05). "KUWAITIS SCALE BACK RESISTANCE EFFORT". Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2021-09-26.
- ^ Iraq and the Superpowers, I.B.Tauris, 1988
- ^ Laurie Mylroie, Saddam Hussein's Invasion of Kuwait: A Premeditated Act, Routledge, 11 ביולי 2019, עמ' 39–50
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים {{{מחבר}}}, Catledge, Turner, (17 March 1901–27 April 1983), Director, The New York Times, 1968–73, Who Was Who, Oxford University Press, 1 בדצמבר 2007 - ^ II.D.53 United Nations Security Council resolution 660 (Condemning the Invasions of Kuwait by Iraq) (2 August 1990), Martinus Nijhoff Publishers, עמ' 1–1
- ^ هدى بنت سليم الهنائية, ماجد بنت عابد الخروصي, أولا: التغيرات المحتملة في سوق العمل العماني والوظائف المرتبطة بها في ظل الثورة الصناعية الرابعة ورقة عمل مقدمة للمؤتمر الدولي الثورة الصناعية الرابعة وأثرها على التعليم صحار 21 إلى 23 يناير 2019, الإداري, 2019, עמ' 131 doi: 10.52789/0302-041-157-006
- ^ عمر يوسف عكاشة, تحقيق في إستعمال ثلاث من أدوات الربط في اللغة العربية لام العلة ومن شأنه و عندما, مجلة المنارة للبحوث والدراسات, 2016, עמ' 345 doi: 10.33985/0531-022-001-013
- ^ Schmitt Michael N, Iraq-Kuwait War (1990–91), Max Planck Encyclopedia of Public International Law, Oxford University Press, דצמבר 2009
- ^ زوجته تهدد بكشف معلومات خطيرة حالة تعرضه لمكروه، علاء حسين يقدم وثائق عن مخططات صدام والاسرى, www.albayan.ae (בערבית)
- ^ رئيس "الحكومة الموقتة" للغزو يعود الى الكويت تلقائياً - جريدة الحياة - بتاريخ 15 يناير 2000 نسخة محفوظة 02 سبتمبر 2018 على موقع واي باك مشين.[وصلة مكسورة] http://www.alhayat.com/article/1020459
- ^ صدام والحكومه الكويتيه المؤقته, נבדק ב-2021-09-26
- ^ نواب يتهمون الحكومة بالتخبط والغموض، الكويت تنفي وجود صفقة وراء عودة علاء حسين, www.albayan.ae (בערבית)
- ^ الكويت: العقيد علاء حسين يستغل الفرصة الأخيرة في محكمة التمييز, البوابة (בערבית)
34702439הרפובליקה של כווית