הרדמה

הרדמה (בלועזית: אָנֶסְתֶזְיָה או אָנֶסְתֶסְיָה) היא פעולה מכוונת של עירפול חושים או חוסר הכרה הנגרמת בדרך-כלל על ידי מתן תרופות הרדמה, אשר פועלות לדיכוי מערכת העצבים, זאת כדי לאפשר טיפול בחולה או בפצוע ללא גרימת כאב, תוך שמירה על תפקוד תקין של מערכות הגוף.

ביצוע ההרדמה יכול להתבצע בעזרת תרופות נרקוטיות, דיקור, היפנוזה רפואית או שילוב של כמה מן השיטות.

היסטוריה

שיטות עתיקות להרדמה כללו חניקה או הקזת דם כדי לגרום לחולה לאבד את הכרתו, אולם שיטות אלו היו מסוכנות. דרכים נוספות כללו שימוש בקנאביס, אופיום, אלכוהול, וצמחי מרפא שונים.

ניתוח תחת הרדמה בעזרת "סם שינה" מיוחד, שבוצע בגופו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, מתואר כבר בתלמוד הבבלי, אם כי לא מצוין מהו "סם השינה" בו השתמשו המנתחים.

אשקיוהו סמא דשינתא ועיילוהו לביתא דשישא וקרעו לכריסיה הוו מפקו מיניה דיקולי דיקולי דתרבא ומותבי בשמשא בתמוז ואב

— תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ג עמוד ב'

בשנת 1844 ביצע רופא השיניים האמריקאי הוראס וולס ניסויים ראשונים בחמצן דו-חנקני ("גז צחוק") לצורכי הרדמה, אולם בהדגמה לקהל בבית החולים של מסצ'וסטס ניתנה למטופל כמות קטנה מדי של גז והוא צרח מכאבים.

הפעם הראשונה שבה הודגמה תכונתו של האֶתֶר כחומר המאפשר לחסום את תחושת הכאב ולהביא את האדם לאיבוד הכרה זמני, נעשתה בעיר בוסטון בארצות הברית, על ידי רופא השיניים ויליאם מורטון. היה זה ב-16 באוקטובר 1846 באולם הנקרא עד היום "אולם האתר" בבית החולים הכללי מסצ'וסטס. הידיעה על החידוש התפשטה בעולם במהירות. לאחר שנתיים התגלה כוחו של הכלורופורם כחומר הרדמה, על ידי ג'יימס יאנג סימפסון שאף השתמש בחומר להרדמת המלכה ויקטוריה בשעת לידתה. האלחוש המקומי הראשון בוצע בשנת 1884 באמצעות החומר הנרקוטי קוקאין, ומשנת 1930 הוכנס לשימוש החומר פנטוטל (תיופנטל סודיום).

טרום הרדמה והרופא המרדים

ערך מורחב – רופא מרדים

את ההרדמות לסוגיהן מבצעים רופאים. כאשר רופא כללי / מומחה (שאינו מומחה להרדמה) רשאי לבצע הרדמות מקומיות, ואילו את ההרדמות הכלליות מבצע רופא מרדים – רופא אשר התמחה במשך חמש שנים בתחום זה בתום לימודי הרפואה. רופא זה נחשב למומחה רפואת חרום ובעל ידע נרחב בתחומי רפואה רבים כגון: פולמונולוגיה, קרדיולוגיה, פרמקולוגיה ונפרולוגיה. הרופא המרדים מאייש גם מחלקות טיפול נמרץ וחדרי טראומה בזכות יכולותיו באיבטוח נתיב האוויר ויכולותיו ברפואה דחופה. לאחר הכרות עם החולה, העבר הרפואי שלו וסוג הניתוח שהוא עתיד לעבור, קובע הרופא המרדים את סוג ההרדמה וחומרי ההרדמה שיינתנו למטופל. ההרדמה מתחילה טרם הניתוח, עם חיבור החולה למכשירי ניטור, השראת ההרדמה בעזרת תרופות, לרוב דרך הווריד, ואבטחת נתיב האוויר. ההרדמה היא תהליך הנמשך, למעשה, כל זמן הניתוח, וכולל גם תרופות נגד כאבים ומשתקי שרירים, בהתאם לצורך, לפי סוג הניתוח ומצב המנותח, תוך ניטור הדוק של מערכות הגוף החיוניות. בסיום הניתוח מפסיקים את ההרדמה, והחולה מתעורר.

בנוסף להרדמה בזמן ניתוחים, עוסקים המומחים להרדמה ברפואת כאב, שהיא ענף ברפואה העוסק בשיכוך של כאבים חריפים וכרוניים.

סוגי ההרדמה

יש שלושה סוגי הרדמה: מקומית, אזורית וכללית. לעיתים ייתכן שילוב של סוגי הרדמה שונים כמו כללית עם אזורית, אזורית עם מקומית, או שילוב של שתי הרדמות אזוריות (הרדמה אפידורלית וספינלית).

הרדמה מקומית

מתן תרופה המשככת או מבטלת כאבים באזור הניתוח או האבחון. הרדמה זו מתבצעת על ידי הזרקת תכשירים לקרבת האזור המנותח, או הזלפת חומר מאלחש על גבי ריריות. פעולה זו מתבצעת בדרך-כלל על ידי המנתח עצמו, ללא צורך ברופא מרדים. הרדמות מקומיות משמשות לעיתים קרובות גם בטיפולי שיניים.

הרדמה אזורית

מתן תרופה המשככת או מבטלת כאבים באזור הניתוח. הרדמה זו מתבצעת על ידי הזרקת חומרים נרקוטיים אל עצבים או סביבם וגורמת לאלחוש של אזור מסוים בגוף. להרדמה אזורית יכולות להיות תופעות לוואי וסיבוכים אפשרים: תחושת אי-נוחות, לחץ, אי-תחושה, הגבלה בתנועה ושיתוקים חולפים באזור ההזרקה, זיהום מקומי, התפתחות מורסה, כאבי גב, כאבי ראש חדים או ממושכים ובמקרים נדירים - פגיעה קבועה בגפיים ובכיס השתן.

הרדמה כללית

גרימת שינוי הפיך ומבוקר של מצב ההכרה, כך שהמטופל אינו מגיב לכאב ולגירויים חיצוניים. הרדמה זו מתבצעת על ידי הזרקת חומרים נרקוטיים למערכת הדם או החדרתם של גזי הרדמה למערכת הנשימה דרך צינור בקנה נשימה (טובוס) או מסכה באמצעות מכונת הרדמה. פעולה זו גורמת לירידה ברמת ההכרה, הרפיית השרירים והורדת תחושת הכאב. להרדמה הכללית יכולות להיות תופעות לוואי וסיבוכים: כאבי גרון, אי-נוחות בבליעה בעיקר כתוצאה מהאינטובציה, בחילות והקאות, נזק לשיניים ולקנה הנשימה כתוצאה מהחדרת המיכשור הנחוץ להרדמה (אינטובציה), תגובה אלרגית חריפה, תסמונת החום הממאיר, הפרעות בתפקודי מערכות חיוניים ובמקרים נדירים אף מוות. במהלך ההרדמה הכללית מופסקות פעולות הנשימה ועל הרופא המרדים לנטר ולהנשים את החולה בעזרת טובוס ומפוח הנשמה או מכונת הנשמה לאורך כל הניתוח.

מטרות ההרדמה ותפקידי הרופא המרדים

ערך מורחב – רופא מרדים

לתהליך ההרדמה שלוש מטרות עיקריות:

1. מניעת כאב בזמן הניתוח ולאחריו (שיכוך כאבים, אנלגזיה).
2. מניעת תזוזה של המנותח בזמן הניתוח.
3. הרפיית שרירי המנותח, על מנת לאפשר למנתח לחתוך שרירים.

לא כל המטרות יכולות להיות מושגות על ידי כל שיטות ההרדמה בכל החולים. למשל, כדי למנוע תזוזה של מבוגר בניתוח קטן בעור, מספיק לבצע הרדמה אזורית. אולם, כדי למנוע תזוזה של תינוק בניתוח זהה, יש לבצע לרוב הרדמה כללית או לפחות על ידי טשטוש.

בנוסף למטרות שלשמן מתבצעת ההרדמה, הרופא המרדים אחראי בראש וראשונה על בטיחות המנותח, ועליו מוטלת ההתמודדות המיידית עם מצבי חירום המתרחשים בזמן הניתוח או מיד לאחריו, כמו למשל תסמונת חזה אוויר.

התאוששות

בתום הניתוח מפסיק הרופא המרדים את מתן תרופות ההרדמה. תהליך ההתעוררות נמשך מספר דקות. חלקו הראשון, בדרך כלל עד שהמנותח מתחיל לנשום בכוחות עצמו, מתקיים בחדר הניתוח וחלקו השני, עד לחזרה למצב ההכרה המלא, מתקיים לרוב ביחידת ההתאוששות. במידת הצורך ניתנות לחולה תרופות משככות כאבים או נוגדי הקאה. לאחר ההתאוששות עובר החולה במידת הצורך להמשך השגחה וטיפול במחלקות אחרות.

ראו גם

• תרופות להרדמה
• מודעות בזמן הרדמה
• מדד מלמפטי
• תהליך הרדמה מהיר
• ריכוז אלוואולרי מינימלי
• חוסר בפסאודוכולינסטראז

קישורים חיצוניים

• מידע על הרדמה באתר "הרדמה"
• אפידורל (אילחוש אפידורלי), באתר "יולדת"
• אריאלה בנקיר, הגיאוגרפיה של הגאונות, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2016
• רן לוי, עדיף על פטיש בראש- על ההיסטוריה של ההרדמה, באתר "עושים היסטוריה" (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)
• דברת כהן, הרדמה כללית, באתר מכון דוידסון, יולי 2013
• איתי גל, עד כמה מסוכנת הרדמה מלאה ומה שיעור התמותה ממנה, באתר ynet, 12 באוגוסט 2018
• נטע סופר צור, איך פועלים חומרי הרדמה?, באתר הארץ, 18 בפברואר 2020

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הרדמה34165263Q131130