הקרב על הכעבה
 | ||||||||||||||||||
| חיילים סעודים סורקים את חדרי המחתרת שמתחת לכעבה הספוגים בגז עם מסיכות אב"כ. | ||||||||||||||||||
| תאריכים |
20 בנובמבר 1979 – סביבות 15 בדצמבר 1979 או לפני כן (כ-3 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
 מכה, ערב הסעודית | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סעודי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הקרב על הכעבה (בערבית: حادثة الحرم المكي - תקרית אל-חראם (המתחם הקדוש) במכה) התרחש במהלך נובמבר ודצמבר 1979, כאשר מורדים קיצוניים חמושים השתלטו על מסגד אל-חראם והכעבה במכה שבערב הסעודית, וקראו להפלת בית סעוד עקב ההתמערבות של סעודיה לטענתם. המורדים הכריזו כי המהדי הגיע בצורה של אחד ממנהיגיו - מוחמד עבדאללה עבד אל-קאחטאני - וקראו למוסלמים לציית לו. ההשתלטות על האתר הקדוש ביותר לאסלאם שלוותה בלקיחת בני ערובה מקרב המתפללים, וכן הקרבות בין מאות החמושים לכוחות ביטחון על השליטה בו, גרמו לזעזוע בעולם המוסלמי. כוחות הביטחון הסעודים פתחו במצור על המתחם שנמשך למעלה משבועיים תוך כדי לחימה עזה נגד המורדים בתוככי המסגד ובכעבה בסיוע כוחות הקומנדו הפקיסטני והצרפתי, עד שהמסגד טוהר מחמושים והשליטה בו חזרה לידי הממשלה.
לקרב יש חשיבות היסטורית עקב היותו אבן יסוד של התנועה הג'יהאדיסטית שקמה זמן קצר לאחר מכן,[1] ובעקבותיו סעודיה יישמה אכיפה מחמירה יותר של החוקים האסלאמיים. במקביל לקרב על הכעבה, התרחשה במהלך החודשים הללו התקוממות של המיעוט השיעי בנפת אל-חסא בסעודיה, אשר נודעה מאוחר יותר כ"מרד קטיף".
רקע
ערכים מורחבים – אל-אח'ואן, מרד האח'ואן
המורדים החמושים הובלו על ידי ג'היימן אל-עותייבי, בן למשפחה משפיעה בנג'ד. סבו היה מנהיג בצבאו של אבן סעוד בעשורים הראשונים של המאה ה-20,[2] ובני משפחתו השתייכו לאל-אח'ואן (צבא וואהבי-שבטי) אשר מרד לבסוף באבן סעוד והובס על ידו. אל-עותייבי שגדל על עוינות רבה לממלכה, שירת מספר שנים במשמר הלאומי הסעודי בדומה לרבים מהאח'ואנים. לאחר שעזב את המשמר, אל-עותייבי הגיע לעיר אל-מדינה יחד עם גיסו לעתיד מוחמד עבדאללה אל-קאחטאני, והשניים הצטרפו לקבוצה הסלפית אל-ג'מאעה אל-סלפיה אל-מוחתסיבה בעיר בראשותו של השיח' עבד אל-עזיז אל-באז, יו"ר הוועדה למחקר אסלאמי והוצאת פתוות באותה עת. חלק מהקיצוניים ובהם אל-עותייבי שכינו את עצמם אל-אח'ואן, הטיפו לרדיקליות במסגדים שונים בסעודיה מבלי להיעצר, מאחר שהממשלה לא רצתה בתחילה להתעמת עם קיצונים דתיים. לאחר שהשיח' אל-באז עזב לריאד, עותייבי הפך למנהיג של הצעירים בקבוצה הסלפית אשר פיתחו לעצמם דוקטרינות סלפיות קיצוניות עם עוינות עמוקה להשפעה המערבית בסעודיה, ובהמשך גם לשייח'ים הבכירים והמלך. אל-עותייבי עבר לריאד לאחר זמן מה עם רבים מחסידיו, ושם החל לעורר עניין בקרב גורמי הביטחון הסעודים. ג'היימן יצא בפומבי נגד מורו לשעבר אל-באז, וקרא לחזור לדרכי האסלאם המקוריות ובין היתר לדחות את ההשפעה המערבית-אמריקאית, לאסור על שימוש בטלוויזיה, וגירוש הלא-מוסלמים. הוא הכריז כי שושלת סעוד איבדה את הלגיטימיות שלה משום שהיא מושחתת, ראוותנית והורסת את התרבות הסעודית.
ההתבטאויות הקיצוניות של אל-עותייבי וכמה מחברי האח'ואן הובילו את משטרת הביטחון של משרד הפנים לפשוט על המטה שלהם בסופו של דבר. ג'הימן נמלט למדבר, ו-30 מחסידיו נעצרו.[3] חברי העולמא הסעודית (כולל השייח' אל-באז), חקרו אותם במטרה לקבוע האם הם נוטים לכפירה, והורו לשחררם לאחר שקבעו שהם אינם מהווים איום, אלא קבוצה שמרנית הפועלת לחזק את הדת בדומה לחברי האח'ואן הקודמים.
כאשר ג'היימן אל-עותייבי שהה במדבר, הוא טען שהיה לו חזון מהשמיים שבמהלכו נאמר לו שגיסו אל-קאחטאני הוא המהדי שמגיע לעולם מספר שנים לפני יום הדין. הוא וגיסו החלו לסחוף אחריהם לקבוצת אל-אח'ואן מאות מאמינים, ביניהם רבים מתלמידי התאולוגיה באוניברסיטה האסלאמית בעיר אל-מדינה. הללו העצימו את העובדה ששמו של אל-קאחטאני ושמו של אביו זהים לשמו של הנביא מוחמד ולשם אביו, ופיתחו את האמירה "שמו ושם אביו כשם מוחמד ואביו, והוא בא למכה מצפון (בדומה למוחמד)", כדי להצדיק את אמונתם. מטרתם של השניים הייתה להקים תיאוקרטיה כהכנה לאחרית הימים המשמשת ובאה, והם נבדלו מהאח'ואן המקוריים וטהרנים ווהאבים קודמים בכך שהם דחו את המשטר המלוכני וגינו אף את העולמא הווהאבית. כדי למנוע התנכלות מצד השלטונות, ג'הימן שהה רוב הזמן באזורים הצחיחים בחג'אז[2] בקרבת מכה ואל-מדינה, שם התהווה במהירות כוח צבאי גדול של איסלאמיסטים קנאיים.
רובם של מורדי האח'ואן הגיעו מהשבטים הערבים-סונים המקומיים: שבט עותייבי, שבט מוטייר, שבט קאחטאן ועוד (שבטים אלו הרכיבו עשרות שנים קודם לכן את צבא האח'ואן המקורי של אבן סעוד), אך הצטרפו אליהם מספר לא מבוטל של סטודנטים מוסלמים זרים ממצרים, כווית, תימן, עיראק, סוריה, סודאן שהגיעו ללמוד באוניברסיטאות בסעודיה ואפילו סטודנטים מאמריקה וקנדה.[1] חברי האח'ואן היו חמושים היטב עקב תרומות של חברים ממשפחות עשירות. בנוסף, מספר חברי הקבוצה שירתו בעבר במשמר הלאומי הסעודי, ובאמצעות קשרים עם חבריהם שעדיין שירתו במשמר הלאומי ואהדו את האח'ואן, הם הבריחו אמצעי לחימה, תחמושת, מסכות גז וחוברות הדרכה למתחם של מסגד אל-חראם במכה במשך מספר שבועות לפני ההתקפה המתוכננת. אמצעי לחימה אוטומטיים הוברחו מציוד השריון של המשמר הלאומי, והציוד הוסתר במאות חדרי המחתרת הזעירים מתחת למסגד. תאריך ההתקפה על המסגד, 20 בנובמבר 1979, נבחר עקב היותו היום הראשון בחודש מוחרם של שנת 1400 על פי לוח השנה האסלאמי; ועל פי המסורת המוסלמית בסוף כל מאה שנה של הלוח האסלאמי מופיע "המוג'דיד" כדי להחיות את דת האסלאם, לנקות אותה מאלמנטים חיצוניים ולהחזיר אותה לטהרתה. התוכנית הייתה להשתלט על המסגד, ועל פי החדית' להמתין לצבא שיבוא מכיוון צפון ולהילחם בו עד שאללה יעזור להם.[2]
ההשתלטות
בשעות הבוקר המוקדמות של ה-20 בנובמבר 1979, התכונן האימאם של המסגד הגדול, שיח' מוחמד אבן-סובייל, לתפילה עם 100 אלף המתפללים שהתכנסו לתפילה.[1] חמושי האח'ואן שהגיעו אף הם בשיירות כלי רכב, הביאו עימם גם ארונות קבורה מלאים בתחמושת[2] שאותם הכניסו למסגד ללא חשד, שכן רבים נהגו להביא את מתיהם בארונות למסגד להתברך. בסביבות השעה 5:25 בבוקר לקול יריות וקריאות "המהדי הגיע",[3] מאות מורדי האח'ואן הוציאו נשק מתחת לגלימותיהם ומארונות הקבורה, נעלו את שערי המסגד והרגו שומרים שהיו חמושים באלות עץ שיועדו להשתלטות על מתפללים פרועים. מספר המורדים הוערך בכ-300–500 לוחמים או 1,000 לוחמים על פי מקורות ג'יהאדיסטים, ביניהם היו גם נשים וילדים בני משפחות המורדים. מאחר שבאותם ימים המסגד שופץ על ידי קבוצת בן לאדן הסעודית, עובד של הקבוצה ששהה במסגד הספיק לדווח לרשויות על המתקפה לפני שהמורדים חתכו את קווי הטלפון. המורדים תפסו עמדות הגנה בקומות העליונות של המסגד, וצלפים נפרסו בצריחים ומשם השגיחו על השטח. לרשויות לא היה מושג כמה בני ערובה נותרו, כמה חמושים נמצאים בו ואלו סוגי נשק יש ברשותם. ג'הימן אל-עותייבי תפס את המיקרופון ונתן דרכו פקודות צבאיות לחמושי האח'ואן כדי לוודא שהמסגד בשליטה, וכן הכריז שהשטח תחת סמכותם של האח'ואן כוללת את מכה, ג'דה ואל-מדינה.
בשעה שלאחר ההשתלטות, אחיו של "המהדי" סעיד אל-קאחטאני דיבר על הקהל בערבית קלאסית והצהיר כי המהדי הגיע כדי להציל את העולם מהרשעות והשחיתות. דבריו התמקדו בפרט באי הלגיטימיות של בית סעוד והרעל של ההשפעה המערבית. לאחר נאומו, "המהדי" מוחמד אל-קאחטאני עלה לבמה, וחמושי האח'ואן נשבעו לו אמונים. מרבית בני הערובה הורשו לעזוב את המסגד, אך חלק מהם - במיוחד סעודים - הוחזקו כבני ערובה לאורך המצור ומספרם הוערך בכ-1,000.[3]
מורדי האח'ואן שידרו את דרישותיהם מרמקולי המסגד ברחובות מכה:[3]
- לשים קץ להשפעת התרבות המערבית ולהפצת הערכים המערביים בסעודיה יחד עם ניתוק הקשר עם העולם המערבי וחזרה לערכי האסלאם.
- הפסקת יצוא נפט לארצות הברית בשל יחסה העוין כלפי האסלאם והמוסלמים.
- גירוש של חיילים ומומחיים צבאיים זרים מאדמת סעודיה יחד עם פינוי בסיסים צבאיים של מעצמות זרות.
- החלפת המשטר המלכותי במדינת הלכה אסלאמית.
בעת תחילת האירוע, נסיך הכתר פהד שהה בתוניסיה לפגישה בוועידה הערבית, ומפקד המשמר הלאומי הנסיך עבדאללה יצא גם הוא לביקור רשמי במרוקו. לפיכך, ח'אלד מלך ערב הסעודית העניק את האחריות לטיפול באירוע לשניים משביעיית האחים הסודיירים - הנסיך סולטאן (אז שר הביטחון), והנסיך נאיף (אז שר הפנים).
תגובות
השלטונות הסעודים שנדהמו לגמרי מהאירוע, סיפקו הצהרות מבולבלות וסותרות על המורדים ומטרותיהם.[2] הנסיך נאיף טען שהאירוע רחוק לחלוטין מסכסוך פוליטי, ומדובר בקומץ משוגעים שהתאסף סביב מהדי מזויף. הצהרות מפי בכירים סעודים כיום לאחר ההשתלטות כינו את האח'ואן "קבוצה שעזבה את האסלאם", "צלבנים", "אויבי הדת והמולדת" ושלל כינויי גנאי. נשיא מצרים אנואר סאדאת, כינה אותם "שיעים איראניים" (עקב המהפכה השיעית באיראן). לעומת זאת, אחד הנציגים הסעודים בארצות הברית אמר בראיון שמטרת האנשים שהשתלטו על המסגד היא להוביל להתפשטות המהומות בחצי האי ערב ולזעזע את היציבות של האזור. מסיבה זו, אומדני הממשלה אודות מספר המורדים נטו להמעיט במספרם ככל האפשר, אף שהאימאם של המסגד מוחמד אבן-סובייל טען שהם היו בסביבות אלף איש; נציג סעודי צוטט בעיתון לבנוני שמנין המורדים עומד על כ-30 איש, וברדיו מונטה קרלו נציג אחר טען שמספרם הוא בסביבות 100–200 איש. אפילו חודש לאחר האירוע כשהיה ברור לממשל מנין המורדים שנהרגו או נלכדו, הנסיף נאיף טען עדיין בפני סטודנטים באוניברסיטת ריאד שניתן היה למנות את מספר המורדים על עשר אצבעות. במענה לאחד הכתבים על ההצהרות הסותרות של הממשל הסעודי, צוטט שר ההסברה של סעודיה שהוא הגיש בקשות לשרי ההגנה והפנים לקבלת מידע על המתחולל בכעבה, אך הוא לא קיבל תשובה ברורה ומוחלטת.
באותה עת, לא היה ידוע כמעט במערב על האידאולוגיה הפונדמנטליסטית הסונית הג'יהאדית שהתפתחה מאוחר יותר לג'יהאד הסלפי בהובלת אל-קאעידה. למעשה, ההנחה הראשונית בוושינגטון הייתה כי השיעים האיראניים, השתלטו על המסגד והיא חלק מההתפשטות המהפכה האיראנית לשאר העולם המוסלמי.[1]
לאחר שהתברר באותו יום שהמצב בכעבה יצא מכלל שליטה והשמועות על המתרחש במכה התפשטו הלאה, הממשלה הסעודית נקטה במספר צעדים מהירים כדי למנוע את התפשטותה של ההתקוממות במקומות אחרים ברחבי המדינה. כך, בערים הסמוכות למכה, הממשלה פרקה את החיילים והשוטרים המקומיים מנשקם בתואנות שונות, והעבירה את האחריות על מחסני הנשק המקומיים לאנשים הנאמנים למלך. מפקד משטרה בעיר ג'דה צוטט מאוחר יותר ש"אם היינו מותקפים באותה עת על ידי כנופיית שודדים חמושה בסכינים, הדבר היחיד שהיה ביכולתנו לעשות הוא לברוח". במקביל, החלו בדיקות קפדניות על חיילי המשמר הלאומי וקציני צבא בכירים, הותקנו מחסומים עם חמושים מהמשמר הלאומי בכל הדרכים המובילות למכה כדי למנוע תגבורות למורדים, רכבי חי"ר ומשוריינים נפרסו בכניסות לערים וסביב משרדים ממשלתיים, ההגנה על המשרדים והשגרירות האמריקנית בג'דה התחזקה מחשש התקפות של קיצוניים, והתחזק הפיקוח של המשמר הימי ומעברי הגבול הסעודיים מחשש הברחות נשק לאח'ואן. בנוסף, עוצר הוטל בערים מכה, ג'דה וטאיף השיעית, התקשורת הטלפונית - הן המקומית והן הבינלאומית - הושבתה בשעות הראשונות לאחר ההשתלטות במקביל להרחקת עיתונאים זרים מאזור מכה כדי לתת לממשלה אפשרות לשלוט על המידע המופץ,[1] משרדי הדואר נסגרו זמנית כדי למנוע הפצת כרוזים אנטי-ממשלתיים, טיסות תעופה מסחריות הופסקו למשך 6 שעות, והאוניברסיטה האיסלאמית באל-מדינה כמו גם הפקולטה ללימודי השריעה במכה נסגרו לזמן מסוים מחשש שסטודנטים רדיקלים יקימו שם תאי תמיכה באח'ואן.
זמן קצר לאחר פרסום הידיעות על השתלטות האח'ואן על הכעבה, אמר המנהיג האיסלאמי של איראן, איתאללה ח'ומייני, למאזיני הרדיו: אין ספק שמדובר בעבודת האימפריאליזם האמריקאי והציונות הבינלאומית
.[2] סוכנים סובייטים ניצלו את האירוע והפיצו גם הם שארצות הברית עומדת מאחוריו, והשמועות הללו הובילו לגל הפגנות אנטי-אמריקניות ברחבי העולם המוסלמי - בפיליפינים, בטורקיה, בבנגלדש, באזורים השיעים של סעודיה, באיחוד האמירויות הערביות ובפקיסטן. באיסלאמבד שבפקיסטן, המון זועם התנפל על השגרירות האמריקנית בעיר ושרף אותה, וכעבור שבוע הדבר חזר על עצמו גם בשגרירות האמריקנית בטריפולי שבלוב.[2][1]
הקרב
זמן קצר לאחר נפילת המסגד לידי המורדים, ניסו כ-100 קציני ביטחון של משרד הפנים להשתלט עליו מחדש מבלי לדעת את סדר גודל הכוחות שמולם, ולאחר שפרצו בחסות מספר פגזים דרך באב אל-סאלם ("שער השלום" למרבה האירוניה) הם נתקלו באש תופת של המורדים שגרמה להם לסגת במחיר של עשרות הרוגים ופצועים.[2] בעקבות כך הצטרפו במהירות לכוחות משרד הפנים יחידות של הצבא הסעודי והמשמר הלאומי הסעודי. על פי בקשת הממלכה הסעודית, הקומנדו של צבא פקיסטן הגיע למכה כדי לסייע לכוחות הסעודים להוביל את המבצע לשחרור המסגד. צנחנים שהוצנחו לרחבת המסגד נתקלו בגורל דומה.[2]
כוחות הביטחון מיהרו לפנות את כל העיר מכה. שר הביטחון הנסיך סולטאן, מינה את ראש המודיעין טורקי אל-פייסל לעמוד בראש החפ"ק שהוקם במרחק כמה מאות מטרים מהמסגד. עם זאת, הממשלה לא יכלה לנקוט בפעולות צבאיות בתוך המסגד ללא אישור הלכתי,[3] מאחר שהאסלאם אוסר כל פעולת אלימות בשטח המסגד ואפילו עקירת צמחים הייתה זקוקה לאישור מיוחד. על כן, תחילה העולמא (חכמי הדת) הסעודית בראשות עבדול עזיז בן באז התבקשה להוציא פתווה המאפשרת שימוש בכוח קטלני במסגד. גם לאחר ההשתלטות על המסגד הגדול, חברי העולמא גילו סובלנות כלפי המורדים. כשהממשלה ביקשה מהם להוציא פתווה המאפשרת לכוח צבאי חמוש להיכנס למסגד, בן באז ובכירים אחרים היו מאופקים ובניגוד לעמדת הממשלה, הם לא מיהרו להכריז עליהם כלא-מוסלמים, אלא כינו אותם "הקבוצה החמושה". אנשי דת בכירים התעקשו שהשלטונות יציעו למורדים תחילה את האפשרות להיכנע לפני שיותקפו על ידי כוחות הביטחון. בסופו של דבר התקבל האישור המיוחל, והסעודים נערכו לפריצה למסגד.
כוחות הביטחון הסעודים והקומנדו הפקיסטני פתחו במתקפה חזיתית על שלושה מהשערים הראשיים של המסגד, בחסות ארטילריה וירי טילי טאו בניסיון לנטרל את צלפי האח'ואן.[2] הכוח התוקף מצא את עצמו נקלע שוב לאש תופת מכל הכיוונים, ונאלץ לסגת לאחר שלא הצליח לפרוץ את ההגנות של המורדים. צלפי האח'ואן המשיכו כל העת לפגוע בחיילים שחשפו את עצמם מבלי משים בקרבת המסגד, ומאות מן המורדים הסתתרו בבטחה במאות חדרי המחתרת התת-קרקעיים של המסגד,[1] כשהם יוצאים לסירוגין לבלום את הכוחות הסעודים וגורמים אבדות כבידות לצבא הסעודי והמשמר הלאומי. ביום השלישי נהרג "המהדי" מוחמד אל-קאחטאני לאחר שניסה להשליך חזרה לעבר הסעודים רימון שהושלך לכיוון לוחמי האח'ואן בחושבו שהוא חסין ממוות.[2] מותו יצר בלבול אצל כוחות האח'ואן שלא ציפו למות המהדי אך המשיכו להילחם למרות זאת. עקב האבדות בניסיונות הפריצה למסגד, ממשלת סעודיה הצהירה באופן רשמי שהיא לא תשחרר את המסגד על ידי פעולה צבאית אלא על ידי מצור עד שהמורדים יישברו. בפועל, עד היום החמישי מההשתלטות בוצעו שוב ושוב מספר מתקפות כושלות שבהן הכוחות הסעודים הצליחו לכל היותר לגרום למורדים לסגת מהצריחים וממרבית השטח הפתוח לחדרי המסגד התת-קרקעיים באמצעות ירי מדויק ממסוקי קרב והשלכת גזים וכימיקלים רעילים על פני השטח שגרמו לרבים מהלוחמים עיוורון או שיתוק ולעליית מנין הנפגעים שלהם. המורדים התבצרו בתוך המנהרות התת-קרקעיות יחד עם בני משפחותיהם, והתקיימו מכמויות המזון שהביאו עימם למסגד.[2] הסעודים ניסו בהתחלה להציף את המנהרות במים ואז לחשמל אותם כדי לגרום למורדים לסגת למעלה, אולם הם נכשלו עקב המבנה של המנהרות.[2]
המצב העדין של הימצאות בני ערובה בתוך המסגד, הוביל את הסעודים לבקש את עזרת ה-GIGN - יחידת השתלטות המיוחדת של צרפת.[1] צוות של שלושה קציני קומנדו צרפתיים הגיע למכה, ומחמת האיסור על כניסתם של לא-מוסלמים למכה, הם התאסלמו בטקס רשמי קצר. הדעות חלוקות האם הצרפתים נטלו חלק ממשי בלחימה בתוך המסגד, או שרק פיתחו את תוכנית המתקפה על המסגד ותדרכו את הקומנדו הפקיסטני. בין כך ובין כך, התוכנית שכללה קדיחת חורים ברצפת המסגד והחדרת פגזי גז CS משתק לתוכו במטרה להוציא את המורדים החוצה לשטח הפתוח, נכשלה אף היא בתחילה עקב החיבור בין עשרות החדרונים התת-קרקעיים של המסגד, שמנעו מהגז להתפשט בהצלחה לכל מקומות המסתור של המורדים.
לאחר כשבוע וחצי שבהם מנין הנפגעים מכוחות הביטחון המשיך לעלות, בין השאר לאחר התקפות פתאומיות של המורדים מבטן האדמה, פקעה סבלנותם של הסעודים להמתין לכניעת האח'ואן: ארטילריה כבדה החלה לכתוש את רחבת המסגד וקירותיו וגרמה לפריצת דליקות ולנזק גדול למבנה, וטנקים פערו חורים בקירות המסגד והתקדמו לתוך הרחבה והכעבה[1] לצד כוחות חי"ר שהמטירו אש כבדה; במקביל, דרך עשרות החורים שנקדחו ברצפת המסגד הוחדרו פגזי גז, רימונים ופצצות תבערה במשך ימים רצופים שהובילו להריגה ללא הבחנה של מאות מורדים ובני ערובה רבים שנותרו נצורים במסגד.[2] כשבועיים לאחר תחילת האירוע, קבוצה של מורדים בהם אחדים ממובילי המרד הצליחו להימלט מהמצור, ובימים שלאחר מכן פרצו קרבות ספוריאדים בחלקים אחרים של העיר מכה. הגז ואש התופת בחדרים התת-קרקעיים אילצו את המורדים במסגד לנוס למעלה לשטחים פתוחים מעל הקרקע, שם הם חוסלו במהלך חילופי אש עם החיילים הסעודים והפקיסטנים שטיהרו את המסגד או נורו על ידי צלפים סעודים. לאחר כ-22 ימים מתחילת האירוע, נכנעו לבסוף לאחר קרב קשה ואכזרי אחרוני המורדים ששרדו.
על פי הצהרות רשמיות, הקרב הותיר אחריו 255 מורדים ומתפללים הרוגים, ו-560 פצועים, אף שמקורות דיפלומטים סבורים שהמספר גבוה יותר. לכוחות הביטחון על פי הודעה רשמית היו 127 הרוגים ו-451 פצועים, אם כי יש הסבורים שמנין הנפגעים עומד על 1,000-800 הרוגים ופצועים.[1]
משפטים והוצאות להורג
אל-קאחטאני נהרג בקרב על הכעבה, אך ג'היימן אל-עותייבי ו-67 ממורדיו ששרדו את ההתקפה נתפסו ועונו בכלא. בהוראת המלך ח'אלד, מועצת המלומדים ששפטה את מורדי האח'ואן הוציאה פתווה הדנה אותם למוות, לאחר שמצאה את האח'ואן אשמים בשבע עבירות:
- הפרת קדושת מסגד אל-חראם והכעבה.
- הפרת קדושת חודש מוחרם (האסור בלחימה).
- השעיית התפילה במסגד אל-חראם.
- הרג מוסלמים אחרים.
- אי ציות לשלטונות הלגיטימיים.
- הטעייה בזיהוי המהדי.
- ניצול מוסלמים חפים מפשע למעשים פליליים.
ב-9 בינואר 1980, 63 מורדים הוצאו להורג בפומבי בעריפת ראש,[3] בשמונה ערים סעודיות: בוריידה, דמאם, מכה, אל-מדינה, ריאד, אבהא, חאיל ותבוכ. המקומות נבחרו בקפידה לא רק כדי לתת חשיפה מקסימלית, אלא גם כדי להזהיר קהילות שבהן יש תסיסה נגד הממשלה. עונשם של 19 מורדים אחרים הומר למאסר עולם.
השלכות
אף שההתקוממות בכעבה הובלה על ידי האח'ואן שדגלו בקיצוניות דתית, בניגוד למצופה, ח'אלד מלך סעודיה לא הגיב לכך במודרניזציה של המדינה, אלא דווקא על ידי מתן כוח רב יותר לעולמא ולשמרנים הדתיים בעשור הקרוב, שכן לדעתו הפתרון להקצנה הדתית צריך להיות בחיזוק מעמד הדת. בהתאם לכך, נאסרו פרסומים של תמונות נשים בעיתונים ובטלוויזיה, בתי קולנוע וחנויות מוזיקה נסגרו, תוכנית הלימודים שונתה כך שתכלול יותר לימודי דת תוך כדי ביטול שיעורים בנושאים כמו היסטוריה לא-מוסלמית, ההפרדה הנוקשה בין המינים הורחבה, והמשטרה הדתית נעשתה תקיפה יותר.[3]
ממשלת סעודיה ניסתה למחוק את הקרב מהזיכרון הציבורי, ולתעל את האנרגיות של הקנאים הווהאבים העוינים למשברים ברחבי העולם האיסלאמי הרחק מגבולות סעודיה - כדוגמת הפלישה הסובייטית לאפגניסטן שהתרחשה זמן קצר לאחר מכן וגרמה לקיצוניים רבים ללכת ולהילחם בקומוניסטים. במקביל, בית סעוד השקיע מיליוני דולרים בשדרוג הביטחון של מסגד אל-חראם ובחיזוק התמיכה בו בקרב אנשי הדת הווהאבים.[2]
הקרב על הכעבה נחשב לציון דרך של התנועה הג'יהאדיסטית שצמחה בעשרות השנים הבאות, שכן בו נוצר לראשונה הקשר בין הקנאים הווהאבים מסעודיה לבין הקיצונים המצרים מתנועת האחים המוסלמים - שתי הקבוצות שהרכיבו מאוחר יותר את אל-קאעידה וארגוני טרור אחרים ברחבי המזרח התיכון. חלק מהמורדים שהצליחו לשרוד את הקרב ולהימלט היו מהראשונים שהצטרפו לאל-קאעידה באפגניסטן.[1] הטרוריסט הסעודי אוסאמה בן לאדן שהיה באותו זמן בן 22, הושפע רבות מהקרב על הכעבה, וציין שנים רבות לאחר מכן שהוא נדהם לראות את הטנקים הסעודים דוהרים בתוך המקומות המקודשים ביותר לאסלאם, כמו גם את הברוטאליות של הממשלה כנגד המורדים.[1] אחיו של אוסמה - מארוס בן לאדן, הצטרף למורדים כבר בשנות השישים ולפני המרד סייע להם להבריח כמויות תחמושת במשאיות החברה של אביו אשר עסקה בשיפוץ המסגד. הוא נתפס בתום הקרב אך שוחרר עקב הקשרים הטובים של אביו עם בית המלוכה.[4]
קישורים חיצוניים
- היום בהיסטוריה: ההשתלטות על המסגד הגדול
- ההשתלטות על המסגד בגדול במכה (1979) - המצור שהעניק השראה לבן לאדן
- השפעת המצור במכה על בית סעוד
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 Yaroslav Trofimov, a reporter with The Wall Street Journal, talks about the 1979 siege of the Grand Mosque at Mecca in Saudi Arabia
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 Grand Mosque Seizure 1979
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 MILITANTS SEIZE MECCA:THE EFFECTS OF THE 1979 SIEGE OF MECCA REVISITED
- ^ Siege of Mecca and Juhayman al-Otaibi: CIA and GIGN operatives converted to Islam
29337648הקרב על הכעבה