הקהילה היהודית בגרנדה (ספרד)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקהילה היהודית בגרנדה, ספרד, התקיימה בין המאות הראשונות לספירה הנוצרית ועד שנת 1492, שנת גירוש יהודי ספרד על ידי המלכים הקתוליים.

בניגוד לערים אחרות בספרד, לא נשארה בגרנדה כל עדות מוחשית לקיום קהילה יהודית. הרובע היהודי העתיק של גרנדה, שהוקם לפני כיבושה על ידי המוסלמים, התקיים במהלך שלטונה של שושלת זיריד באלבאיסין. בתקופת השושלת הנסרית[1] עבר הרובע לגבעת מאורור (Mauror) . הרובע היהודי הוזז, הורחב או צומצם על ידי השליטים השונים של גרנדה על פי צורכיהם. לאחר גירוש היהודים מהעיר הרובע נהרס כליל בפקודתו של המלך פרדיננד ועל הריסותיו נבנו קתדרלה ובית חולים.[2]

היסטוריה

הנוכחות הראשונה המשמעותית של יהודים בחצי האי האיברי מתקשרת לתקופה בה האזור שכונה בפי הרומאים היספניה היה חלק מהאימפריה הרומית. נוכחות זאת נתמכת על ידי ממצאים ארכאולוגיים ומקורות ספרותיים כאחד.[3]

השלטון הוויזיגוטי

בתקופה הראשונה לשלטון הוויזיגוטים, שפלשו לחצי האי בתחילת המאה ה-5, הקהילה היהודית שגשגה. הוויזיגוטים היו פגאניים שלא התעניינו בהשקפות הדתיות של העמים הכבושים. בתקופה זאת התחיל להיווצר על גבעת אלבאיסין, דרומית לנהר דארו (אנ'), יישוב שרוב תושביו היו יהודים ובו מצודה קטנה. הוא נקרא בפי הערבים גַרְנַטת אל-יהוּד (בערבית:غرناطة لليهود).[4] מפנה לרעה חל בשנת 585 כאשר הוויזיגוטים אימצו את הנצרות והתחילו להפלות לרעה את היהודים בהשפעת המלכים הנוצרים.[5] מכיוון שכך, היהודים קידמו בברכה ניסיונות מוסלמים להשתלת על האזור הדרומי של חצי האי. מקורות נוצריים ומוסלמים מעידים על כך שהיהודים סיפקו סיוע משמעותי לפולשים. לאחר כיבוש גרנטת אל-יהוּד על ידי טארק בן זיאד, הגנת העיר הושארה בידי כוחות מעורבים יהודים ומורים.[6] לאחר הכיבוש כונה האזור אל-אנדלוס. [7]

שלטון בית אומיה

עם ניצחונו של טארק בן זיאד, מצביאו של הח'ליף וליד הראשון, מבית אומיה, על הוויזיגוטים וכיבושה של היספניה הוויזיגותית בשנת 711 לספירה, חיי היהודים השתנו בצורה דרמטית.

תחת השלטון המוסלמי, קיבלו היהודים מעמד של ד'ימי, שהקנה להם זכויות קניין, פולחן דתי, ואוטונומיה משפטית שאפשרה להם לפנות לבתי דין יהודיים כדי להסדיר את ענייני קהילותיהם. לקהילות היהודיות היו מועצות שמינו את בעלי התפקידים, דיינים שביצעו משימות אדמיניסטרטיביות, כולל גביית מיסים, ובתי דין שהתנהלו על פי ההלכה. מאידך, הוטלו על היהודים מיסים נוספים, הם חויבו להיבדל בתלבושתם ובשמותיהם מהמוסלמים, נמנעה מהם גישה לרוב המשרות הציבוריות, והם היו פסולים לעדות בבתי משפט מוסלמים. היישום של הד'ימה השתנה מעת לעת ולא תמיד נאכף באופן נוקשה.[8]

הטאיפה של גרנדה

הטאיפה הראשונה של גרנדה 1037
ערך מורחב – הטאיפה של גרנדה
ערך מורחב – פרעות גרנדה

השתלטותה של שושלת זירי על אל-אנדלוס התחילה בתחילת המאה ה-11. עם הדחתו של הח'ליף השאם השני (אנ') (בערבית: ابو الولید ھشام المؤيد بالله) מבית אומיה בשנת 1009, הקים זאווי בן זירי ממלכה עצמאית בשם הטאיפה של גרנדה שהתקיימה בין השנים 1013 – 1090.[9]

זמן קצר לאחר שהשתקע באזור, העתיק זאווי את בירתו ממדינת אילווירה (אתר ליד עטרפה (אנ') המודרנית) לגרנטת אל-יהוד ששכנה במקום גבוה יותר, קל יותר להגנה. החלטה זאת הביאה להקמת העיר החדשה גרנדה שהפכה תוך זמן קצר לאחת הערים החשובות באל-אנדלוז.

לאחר נפילת ח'ליפות קורדובה בתחילת המאה ה-11, ספרד נכנסה לתקופה של משברים פוליטיים תקופים ומאבקי יוקרה בין ערים ברבריות שונות. הדבר העניק יתרון למלומדים היהודים שהיו מבוקשים מאוד כרופאים, מתרגמים ויועצים מדיניים וכלכליים ואפשר את התקדמותם של יהודים רבים בסולם הדרגות, למרות היותם מוגדרים בני חסות.

הקהילה היהודית בגרנדה היגיע לשיא תפארתה בתקופתו של מלך חבוס אל-מוצפר משושלת זירי ששלט בטיפאה של גרנדה בין השנים 1019 – 1037, וזאת בזכות מנהיג הקהילה רבי שמואל הנגיד. [10]

לאחר נפילת העיר קורדובה בידי הברברים, נמלט שמואל הנגיד יליד קורדובה למלגה, שם שימש כמזכירו האישי ועוזרו של אבו אל-עבאס בן אל-עריף, הווזיר הגדול של המלך חבוס שישב באותה עת בגרנדה. לפני מותו, המליץ הווזיר על שמואל הנגיד לפני המלך חבוס. שמואל הנגיד נכנס לחצרו של המלך חבוס בשנת 1020 בתפקיד יועץ, ויזיר גדול ושר הצבא.[11] לאחר מותו של המלך חבוס, תמך שמואל הנגיד במינויו של בנו הצעיר באדיס בן חבוס למלך.[12] בתמורה לתמיכתו, מינה אותו המלך באדיס לתפקיד הווזיר הגדול ולשר הצבא. עלייתו לשלטון של באדיס בן חבוס גרמה לעזיבתם של גדולי רבני גרנדה רבי יוסף בן מיגש, רבי יצחק בן ליאון ורבי נחמיה אשאכפה שצדדו במינויו של אחיו הבכור.

במקביל לתפקידיו המדיניים, כיהן שמואל הנגיד כנשיא הקהילה היהודית, מינה רבנים ודיינים ותמך במשוררים, בישיבות, בחכמים ובאנשי מדע ורוח. בזכות פעילותו הפכה גרנדה למרכז יהודי חשוב. בתקופתו של שמואל הנגיד, האוכלוסייה היהודית בגרנדה מנתה כ-5,000 נפש שהיוו כ-20% מהאוכלוסייה.[13]

לאחר פטירתו של שמואל הנגיד, המשיך בנו יהוסף הנגיד לכהן כראש הקהילה וכווזיר הגדול של המלך באדיס. יחסיו עם השרים הברברים החמירו ככל שהרבה למנות את מקורביו לתפקידים בכירים. המשורר האנדלוסי אבו אישק אל-אילברי (Abu Ishaq al-Ilbri) [14] ביטא באחד משיריו את האיבה שרכשו אנשי החצר הברברים ליהוסף הנגיד. יש סבורים כי שיר זה תרם רבות לאווירה הכללית שהובילה לפרעות שבוצעו ביהודי גרנדה בשנת 1066. [15] יהוסף הנגיד הואשם בשנת 1064 בתכנון הרעלתו של בנו הבכור של באדיס, בולוגין בן באדיס, ובשנת 1066 בקשירת קשר עם שליט הטאיפה של אלמריה, אל-מוטסים, במטרה לחולל הפיכה מדינית בטאיפה של גרנדה.

ב-30 בדצמבר 1066 הסתערו המוני מוסלמים על ארמון המלך, רצחו את יהוסף הנגיד, צלבו את גופתו על שער הארמון וטבחו אלפי יהודים. [16] חלק גדול מהיהודים ששרדו את הטבח עזבו את גרנדה בהותירם קהילה יהודית מצומצמת ומוחלשת.

בין הטאיפה הראשונה של גרנדה לממלכת גרנדה

התקופה שבין סוף המאה ה-11 לתחילת המאה ה-13 התאפיינה במאבקים בין המלכים הנוצריים לבין השושלות הברבריות שבירתן במרקש, מרוקו, על השליטה באל-אנדלוס. מאבקים אלה גרמו לאי-יציבות פוליטית, כאשר השלטון עבר לסירוגין בין שלטון השושלות הברבריות לבין שלטון הטאיפות.

בין השנים 1090 ל-1145 שלטה באל-אנדלוס, ובכלל זה בגרנדה, שושלת המוראביטון, שתחילת שלטונה בהשתלטותו של יוסוף בן תאשפין על האזור בשנת 1090.

בשנת 1145 הסתיים שלטון המוראביטון והתחילה תקופת הטאיפה השנייה של גנדה אשר הסתיימה בשנת 1157 עם השתלטות שושלת אל-מוואחידון על אל-אנדלוס. שושלת אל-מוואחידון שלטה בגרנדה עד שנת 1200. לאחר נפילתה קמה הטאיפה השלישית של גרנדה שהתקיימה עד שנת 1228, עת הקמת ממלכת גרנדה בידי השושלת הנסרית (אנ').

התקופות בהן גרנדה הייתה נתונה תחת שלטון שושלת המוראביטון ושושלת אל-מוואחידון התאפיינו ביחס נוקשה ביותר כלפי היהודים.[17] השלטון הקפיד על אכיפת כל כללי הד'ימי בהתאם להשקפתו הדתית הבלתי מתפשרת. תחילה סולקו היהודים מכל תפקידיהם. בהמשך הוצאו טקסים דתיים לא מוסלמים אל מחוץ לחוק והיהודים אולצו לבחור בין מוות להתאסלמות או לגירוש.[18] הרפורמות החמירו בשנת 1198 תחת שלטונו של אבו יוסף יעקוב "אל-מנסור " שקבע קוד לבוש מיוחד ליהודים. היהודים נאלצו ללבוש גלימה, בעלת שרוולים רחבים במיוחד, בצבע כחול כהה. היהודים המומרים חויבו ללבוש בגד מיוחד כדי להבדיל אותם מהמוסלמים ה"אמיתיים". [19] בעקבות הרדיפות, יהודים רבים נמלטו מגרנדה צפונה לשטחים נוצריים, או מזרחה לשטחים מוסלמיים סובלניים יותר, דבר שגרם להכחדה הכמעט מוחלטת של הקהילה היהודית.

תקופות הטאיפה השנייה והשלישית של גרנדה (אנ') התאפיינו ביחס ליבראלי יותר ליהודים, דבר שגרם לחזרה של יהודים אל גרנדה ולהתאוששות מה של הקהילה היהודית.

ממלכת גרנדה

ערך מורחב – ממלכת גרנדה

ממלכת גרנדה שבירתה בגרנדה התקיימה בין השנים 1228 – 1492.

עת הקמת הממלכה, הייתה הקהילה היהודית בגרנדה אותה קהילה קטנה שהתגבשה בתקופת הטאיפה השלישית של גרנדה. היהודים שבו למעמד של בני חסות, עם כל הזכויות והחובות הנובעות מכך. היהודים היו סוחרים, מתרגמים\מתורגמנים ורופאים. הם נדרשו לענוד בציבור סימן שזיהה אותם כיהודים. ההיסטוריון המוסלמי אבן אל-חטיב (בערבית: لسان الدين ابن الخطيب) יליד גרנדה ציין בעבודתו כי חוק זה נכנס לתוקף בימי שליט גרנדה איסמעיל הראשון (בערבית: أبو الوليد إسماعيل الأول بن فرج) (1314 – 1325). ייתכן כי היה זה כובע צהוב וגלימה מיוחדת. מוחמד החמישי (אנ') (בערבית: أبو عبد الله محمد الخامس), השליט השמיני מהשושלת הנסרית, (1354–1359; 1362–1391) הנהיג מדיניות סובלנית כלפי יהודי הממלכה ואפשר לקהילת יהודי גרנדה לקלוט יהודים שברחו ממלכות קסטיליה וארגון לאחר הפרעות של שנת 1391 (גזרות קנ"א) .[20]

פסל ברונזה של שלמה אבן גבירול שהוקם במלגה בשנת 1970

הקהילה היהודית בגרנדה הוכחדה כליל בשנת 1492 בעקבות גירוש יהודי ספרד על ידי המלכים הקתוליים פרדיננד ואיזבלה.

אנשי מדע ורוח שפעלו בגרנדה

יהודה אבן תיבון

עם אנשי הרוח שפעלו בגרנדה נמנו:

הנצחת הקהילה

בגרנדה הוקמו שני מוזיאונים שמטרתם להנציח את זכרה של הקהילה היהודית העתיקה והמפוארת של גרנדה שנכחדה ונשכחה.

ארמון הנשכחים - המוזיאון נפתח ב-2 בינואר 2024, אותו תאריך בו בשנת 1492 קיבלו פרדיננד ואיזבלה את השליטה על גרנדה לאחר הדחתו של מוחמד ה-12. המוזיאון מציג את אוסף משפחת קרספו לופז, המאפשר ללמוד על חיי הקהילה היהודית בגרנדה, ואת אוסף הפריטים הקשורים לפעילות האינקוויזיציה.

המוזיאון היהודי - הוא מוזיאון קטן, שהוקם ביוזמה פרטית, המוקדש לתרבות, להיסטוריה, לאנשים ולמסורות של קהילת יהודי גרנדה.

הערות שוליים

  1. ^ Naṣrid dynasty | Granada, Spain, Alhambra | Britannica, www.britannica.com, ‏2024-10-25 (באנגלית)
  2. ^ Erika Spivakovsky, The Jewish presence in Granada
  3. ^ Michael Toch, The economic history of European Jews. Chapter Four :The Iberian Peninsula
  4. ^ Rodgers, Helen; Cavendish, Stephen (2021). City of Illusions: A History of Granada. Oxford University Press. Pg. 6-10
  5. ^ Rutgers, Leonard V.; Bradbury, Scott (2006). "The Diaspora, c. 235–638". In Katz, Steven T. (ed.). The Late Roman-Rabbinic Period. The Cambridge History of Judaism. Vol. 4
  6. ^ Norman A. Stillman, The Jews of Arab Lands pg. 156, Jewish Publication Society, 1979, מסת"ב 978-0-8276-1155-9. (באנגלית)
  7. ^ Sabine Panzram, Laurent Callegarin, Entre civitas y madina: El mundo de las ciudades en la península ibérica y en el norte de África (siglos IV-IX), Casa de Velázquez, 2018-11-22, מסת"ב 978-84-9096-227-5. (בספרדית)
  8. ^ Les insignes portés par les Juifs : origines, encyclopedia.ushmm.org (בצרפתית)
  9. ^ Bárbara Boloix-Gallardo, A Companion to Islamic Granada, BRILL, 2021-11-22, מסת"ב 978-90-04-42581-1. (באנגלית)
  10. ^ Abba Solomon Eban, Heritage: Civilization and the Jews pp144-145, Simon and Schuster, 1984, מסת"ב 978-0-671-44103-6. (באנגלית)
  11. ^ Norman A. Stillman, The Jews of Arab Lands, pp 212 -213, Jewish Publication Society, 1979, מסת"ב 978-0-8276-1155-9. (באנגלית)
  12. ^ Samuel ha-Nagid | Maimonidean philosopher, Andalusian poet, Granadan vizier | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  13. ^ Granada, www.jewishvirtuallibrary.org
  14. ^ ABU ISḤAḲ AL-ELVIRI - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
  15. ^ Norman A. Stillman, The Jews of Arab Lands, pp 214-216, Jewish Publication Society, 1979, מסת"ב 978-0-8276-1155-9. (באנגלית)
  16. ^ Comparative Studies in Society and History 2014-10: Vol 56 pp 844-869, Cambridge University Press, 2014-10. (באנגלית)
  17. ^ Mercedes García-Arenal, Yonatan Glazer-Eytan, Forced Conversion in Christianity, Judaism and Islam: Coercion and Faith in Premodern Iberia and Beyond, BRILL, 2019-10-21, מסת"ב 978-90-04-41682-6. (באנגלית)
  18. ^ Maribel Fierro, Again on Forced Conversion in the Almohad Period
  19. ^ Eric Silverman, A Cultural History of Jewish Dress, A&C Black, 2013-08-29, מסת"ב 978-0-85785-209-0. (באנגלית)
  20. ^ The Nasrid Kingdom of Granada between East and West: (Thirteenth to Fifteenth Centuries), BRILL, 2020-12-07, מסת"ב 978-90-04-44359-4. (באנגלית)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הקהילה היהודית בגרנדה (ספרד)40318463Q131531038

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הקהילה_היהודית_בגרנדה_(ספרד)&oldid=2873349"