הפלישה האיטלקית לאלבניה
 | ||||||||||||||||||||||
| חיילים איטלקים צועדים ברחובות אלבניה | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 7 באפריל 1939 – 12 באפריל 1939 (6 ימים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אלבניה | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון איטלקי | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
.svg)
הפלישה האיטלקית לאלבניה (באיטלקית: Invasione italiana dell'Albania באלבנית: Pushtimi italian i Shqipërisë) הוא השם המקובל למבצע צבאי קצר אותו יזמה ממלכת איטליה נגד ממלכת אלבניה. הסכסוך היה תוצאה של המדיניות האימפריאליסטית של רודן האיטלקי בניטו מוסוליני. אלבניה נכבשה במהירות בידי הכוחות האיטלקיים, זוגו הראשון, מלך אלבניה, נאלץ לצאת לגלות, והמדינה הפכה לחלק מהאימפריה האיטלקית כממלכה נפרדת של הכתר האיטלקי.
רקע
ממלכת אלבניה הייתה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה מבחינת ממלכת איטליה. האלבנים החזיקו בנמל האסטרטגי ולורה, וכן באי סאזאן, שני אזורים אלו היו נותנים לאיטליה שליטה מלאה בים האדריאטי. ופיקוח על ספינותיהם של מרבית המעצמות הבלקניות.[1] בנוסף, אלבניה יכלה לספק איטליה ראש גשר לפלישה עתידית לבלקן. לפני מלחמת העולם הראשונה איטליה והאימפריה האוסטרו-הונגרית סייעו בהקמתה של מדינה אלבנית עצמאית, אולם עם פרוץ המלחמה, איטליה ניצלה את ההזדמנות וכבשה את המחצית הדרומית של אלבניה, זאת במטרה למנוע כיבוש אוסטרו-הונגרי שלה, שייתן לאוסטרים את אותם יעדים שאיטליה רצתה לעצמה. ההצלחה האיטלקית לא נמשכה זמן רב, תנועות מרי אלבניות צצו בכל רחבי הארץ ובמיוחד בוולורה, מה שהכריח את האיטלקים לפנות את כוחותיהם בשנת 1920.[2] הרצון לפצות על כישלון מביך זה, היה אחד המניעים העיקריים של מוסוליני בפלישה לאלבניה.
כאשר בניטו מוסוליני עלה לשלטון באיטליה, הוא החל ליזום מדיניות של השלטת איטליה עם הים התיכון כולו, ובמסגרת מדיניות זו גבר העניין האיטלקי באלבניה. איטליה החלה לחדור לכלכלת אלבניה בשנת 1925, כאשר אלבניה הסכימה לאפשר לאיטליה לנצל את משאבי המינרלים האדירים שלה.[3] בשנת 1926, נחתמה אמנת טירנה הראשונה, ובשנת 1927 נחתמה אמנת טירנה השנייה, לפיה איטליה ואלבניה נכנסו לברית הגנה.[3] הממשלה והכלכלה אלבנית היו הונעו בעזרת הלוואות איטלקיות, הצבא האלבני הוכשר על ידי מדריכים צבאיים איטלקים,[3] והגירה איטלקית לאלבניה זכתה לעידוד שתי הממשלות. אולם למרות ההשפעה האיטלקית הרבה, זוגו הראשון, מלך אלבניה סירב להיכנע לחלוטין ללחץ האיטלקי. ב-1932, כשאלבניה לא הייתה מסוגלת לשלם את הריבית על הלוואות שנטלה, ניצלה זאת איטליה כדי להגביר את מעורבותה במדינה. היא דרשה לשלב איטלקים בפיקוד על הז'נדרמריה, לאחד מכסים בין המדינות, להעניק לאיטליה את כל הזכויות על הסוכר הגדל באלבניה ועל שירותי הטלגרף והחשמל, ולחייב לימוד איטלקית בבתי הספר. זוגו הראשון התנגד נחרצות לדרישותיה של איטליה, ובתגובה גירש מהמדינה את היועצים הצבאיים האיטלקיים והלאים בתי ספר קתוליים בניהול איטלקי.[4] כדי להתמודד עם הקשיים הכלכליים, קיצץ 30% מתקציב המדינה. זוגו החל ליצור קשרים עם מדינות בלקניות שונות כמו יוגוסלביה ויוון בתגובה מוסוליני הזועם שיגר צי איטלקי לחופי אלבניה, אולם הצי הוחזר כאשר מוסוליני הבין שהמלך לא מתרשם.[4]
כאשר סיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה מבלי לעדכן קודם את איטליה, חש מוסוליני שאיטליה הופכת לחברה משנית בברית הפלדה.[5] מוסוליני קיווה שלאחר מותו של זוגו, אלבניה תיכנס לבעיית ירושה שתאפשר כיבוש איטלקי מהיר ונוח שלה. ולאחר מכן אף היו פתוחות אפשרויות לכיבוש יוגוסלביה.[6] אולם אז התברר שמלכת אלבניה בהריון, פירוש הדבר היה ששושלת זוגו עלולה להימשך. ב-15 במרץ 1939, כבש הרודן הגרמני היטלר את צ'כוסלובקיה, פעולה שתגובותיה הסתכמו בקול ענות חלושה מצד צרפת ובריטניה. מוסוליני כעס על כך שהסיפוח נעשה ללא ידיעתו, אולם גם גילה שמעצמות המערב חפצות בשלום בכל מחיר ויפקירו את אלבניה לנפשה. מוסוליני סבר שכעת כשהעולם כולו עוסק בפרשת צ'כוסלובקיה, הגיעה שעת הכושר להפתיע את היטלר ביוזמה איטלקית נגד אלבניה. ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה מתח ביקורת על התוכנית וסבר שמדובר בסיכון מיותר, אולם זה זמן מה שהמלך היה בסך הכל שליט בובה בידי המועצה הפשיסטית העליונה. ב-25 במרץ 1939 הגיש שר החוץ האיטלקי גלאצו צ'אנו, אולטימטום לטירנה. האולטימטום כלל דרישות שהיו מוגזמות אפילו לדעת צ'אנו עצמו. במקביל הורה מוסוליני על ריכוז כוח גדול בגבול אלבניה.[7]
אף על פי ששגריר אלבניה באיטליה הוחזר לטירנה,[8] הממשלה אלבנית ניסתה לשמור בסוד את החדשות על האולטימטום האיטלקי. בעוד הרדיו האלבני שידר בעקשנות ששום דבר לא קורה,[9] אולם החדשות על האולטימטום האיטלקי התפשטו ברחב הממלכה התפשטו ממקורות לא רשמיים, מה שהפך את האזרחים לחשדנים. עד כדי כך היו גבוהים החשדנות והפחד עד שכאשר ב-5 באפריל כאשר חדשות לידת בנו של המלך בושרו בטירנה בידי תותחים, אנשים יצאו מבוהלים בהמונים לרחובות משוכנעים שמדובר כבהתקפה איטלקית. עוד באותו היום נערכה בטירנה הפגנה אנטי-איטלקית גדולה. ב-6 באפריל היו מספר הפגנות דומות בערים המרכזיות של אלבניה, בשעות הצהריים מטוס של חיל האוויר המלכותי האיטלקי הצניח מעל שמי ולורה כרוזים הקוראים לאזרחים לשתף פעולה עם הכובש האיטלקי. האזרחים האלבנים, זועמים על הפגנה זו של כוח, קראו לממשלה להתנגד, ולשחרר את האסירים הפוליטיים. המלך זוגו הורה לגייס את חיילי המילואים, אולם קצינים אלבנים רבים החלו נמלטים מהארץ בהמוניהם. הממשלה האלבנית גם היא החלה להתפרק, שר הפנים, מוסא יוקה, נמלט ליוגוסלביה באותו היום. בעוד המלך זוגו שידר לאומה שהוא יתנגד לכיבוש איטלקי. נערכה הפגנה מול השגרירות האיטלקית, במהלכה הצהירו ההמונים ש-"רק על גופותינו יעברו האיטלקים".[10]
הפלישה
על פי התוכניות האיטלקיות המקוריות, בפלישה היו אמורים להשתתף עד 50,000 לוחמים, הנתמכים על ידי 137 יחידות ימיות ו-400 מטוסים. בסופו של דבר כוח הפלישה גדל עד ל-100,000 לוחמים הנתמכים על ידי 600 מטוסים.[10] ב-7 באפריל "יום שישי הטוב",[11] אנשי הצבא האיטלקי, בפיקוד הגנרל אלפרדו גוצוני,[12] פלשו לאלבניה, ותקפו את כל הגבול האלבני בו זמנית. הצבא האלבני לעומת זאת כלל רק 15,000 חיילים מצוידים היטב, שעברו הכשרה על ידי קצינים איטלקים. תוכניתו של המלך זוגו הייתה לנטוש את הערים העיקריות והצפופות, ולעבור ללוחמת גרילה בהרים. אבל סוכנים איטלקים שהיו ממוקמים באלבניה כמדריכים צבאיים, חיבלו בתוכנית זו. ביום הפלישה האלבנים גילו שהתותחים שלהם היו פגומים וללא שום תחמושת. כתוצאה מכך, ההתנגדות העיקרית בוצעה בידי ז'נדרמים וקבוצות קטנות של פטריוטים.
הפלישה החלה בהתקפה על ערי החוף ואלונה ודוראצו, האיטלקים הפציצו את הערים ארבע פעמים מהים ומהיבשה, ולאחר מכן הנחיתו כוחות. לאחר התנגדות אלבנית אמיצה נכבשה העיר.[10] בעיר דורס, כוח של רק 360 אלבנים, בעיקר שוטרים ואנשי העיירה, בראשות אבז קובי (Abaz Kupi), מפקד הז'נדרמריה בדורס, ואדמירל מויו אולפינקו (Mujo Ulqinaku), ניסה לעצור את ההתקדמות האיטלקית. מצוידים רק עם נשק קל ושלושה מקלעים, הם הצליחו לשמור על האיטלקים במפרץ במשך כמה שעות עד שמספר גדול של טנקים קלים נפרקו מספינות הצי המלכותי האיטלקי שעגנו בנמל. לאחר מכן התנגדות החלה להתפורר, ותוך חמש שעות איטליה כבשה את העיר.
בסביבות השעה 1:30 ביום ראשון 7 באפריל, כל ערי הגבול האלבניות היו בידיים איטלקיות. באותו יום המלך זוגו, אשתו המלכה ג'ראלדין, ובנם התינוק לאקה נמלטו ליוון, ולאחר מכן ללונדון,[13] תוך שהם לוקחים אתם חלק גדול מעתודות הזהב של הבנק המרכזי האלבני. כאשר התפרסמו החדשות, המון זועם תקף את בתי הכלא, שחרר את האסירים הפוליטיים ובזזו את מגוריו של המלך. בשעה 9:30 בבוקר ב-8 באפריל, חיילים איטלקים נכנסו לטירנה וכבשו במהירות את כל בנייני הממשלה. יחידות של חיילים איטלקיים המשיכו וצעדו לכיוון העיר שקודר. שקודר נכנעה בערב לאחר 12 שעות של לחימה. עם זאת, שני קצינים שחנו בטירת רוזאפה סירבו לציית לצו הפסקת האש, והמשיכו להילחם עד שאזלה תחמושתם. החיילים האיטלקים מאוחר יותר שילמו כבוד לחיילים האלבנים בשקודר, שהצליחו להאט את התקדמותם במשך יום שלם. במהלך שנועד למטרות תעמולה, שחררו האיטלקים 200 אסירים מבית הכלא המחוזי בשקודר.
מספר הנפגעים בקרבות אלה שנויים במחלוקת. כוחות הצבא האיטלקים טענו כי בדורס 25 איטלקים נהרגו ונפצעו 97 ו-160 אלבנים נהרגו וכמה מאות נפצעו, ואילו מקורות אלבניים הצהירו כי כ-400 איטלקים נהרגו. כדי לחפות על ההפסדים שלהם, האיטלקים סילקו בזריזות גופות החיילים האיטלקים שנהרגו בדורס, וניקו את סימני הדם.
ב-12 באפריל, הפרלמנט האלבני הצביע להדיח את זוגו ולאחד את האומה האלבנית עם איטליה. כתר אלבניה הוצע לוויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה שגם החזיק בתואר "קיסר אתיופיה" וכעת הוסיף לו גם את התואר "מלך אלבניה". ב-15 באפריל 1939 פרשה אלבניה מחבר הלאומים ממנו פרשה איטליה עוד בשנת 1937. ב-3 ביוני 1939 מוזג משרד החוץ האלבני עם משרד החוץ האיטלקי. הצבא האלבני הוצב תחת פיקוד איטלקי, ומוזג באופן רשמי עם צבא איטליה ב-1940. כן גויסו אלבנים ליצירת גדודים אלבנים של החולצות השחורות, מתנדבים אלבנים גויסו לאס אס לדיוויזיה שכונתה דיוויזיית אס אס הררית ה-21 (סקנדרבג). במקביל, תנועה פרטיזנית עממית בראשות אנוור הודג'ה נלחמה כנגד הכובשים.
תוצאות
אלבניה הכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת, ביום בו עשתה זאת איטליה, 10 ביוני 1940, ושימשה בסיס למתקפה על יוון במלחמת איטליה-יוון ב-1940. היוונים הדפו את המתקפה והחזיקו בחלקה הדרומי של אלבניה עד אפריל 1941 כאשר התערבות גרמנית הכריעה את הכף, והביאה לכניעת יוון. לאחר כיבושה ופירוקה של יוגוסלביה סופחה מונטנגרו לשטח אלבניה. ויטוריו אמנואלה הכריז מלחמה בשם אלבניה על ברית המועצות בשנת 1941 ועל ארצות הברית בשנת 1942.
ב-10 בספטמבר 1943 בעקבות הדחתו של מוסוליני וכריתת הסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית הודיע ויטוריו אמנואלה כי הוא מוותר על כתר אלבניה. לאחר מכן פלשו הגרמנים לאלבניה, והחזיקו אותה כמדינה כבושה, אל מול התנגדות עממית עזה, עד לשחרורה על ידי הבריטים ב-29 בספטמבר 1944.
יהדות אלבניה
לפני הכיבוש האיטלקי, חיו באלבניה כ-200 יהודים.[14] האיטלקים, על אף ששיתפו פעולה עם הנאצים, לא לקחו חלק ברצח העם היהודי. גם לאחר הכיבוש הגרמני של אלבניה, לא נפגעו יהודיה משום שהם זכו להגנת האוכלוסייה המוסלמית המקומית.[15] 63 אלבנים זכו לתואר חסיד אומות העולם על פעילותם להצלת יהודי אלבניה. רפיק וסלי היה תושב אלבניה הראשון שהוכר כחסיד אומות העולם (בשנת 1987).[16] אחדים מבני משפחתו זכו אף הם לאות.[17][18]
לקריאה נוספת
.Fischer, Bernd (2/25/15). Albania at War, 1939-1945. Purdue University Press
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אלבניה, המשקיף, 6 באפריל 1939
- ^ Albania's Reemergence after World War I
- ^ 3.0 3.1 3.2 Italian Penetration
- ^ 4.0 4.1 Zog's Kingdom
- ^ Italian Occupation
- ^ מוסוליני מתכונן לכבוש את אלבניה, המשקיף, 2 באפריל 1939
- ^ איטליה מרכזת צבא מול חופי אלבניה?, הצופה, 5 באפריל 1939
- ^ אלבניה לא תסכים לפגיעה בעצמאותה, המשקיף, 5 באפריל 1939
- ^ אלבניה מכחישה: לא יספחוה לאיטליה, דבר, 5 באפריל 1939
- ^ 10.0 10.1 10.2 איטליה השתלטה על אלבניה בכח הנשק, המשקיף, 9 באפריל 1939
- ^ דייוויד תומפסון, אירופה מאז נפוליון, זמורה ביתן, 1984. עמ' 716.
- ^ גנרל אלפרדו גוצוני באתר הגנרלים של מלחמת העולם השנייה (באנגלית)
- ^ צרפת ואנגליה לא תהיינה פעילות בעניין אלבאניה, דבר, 9 באפריל 1939
- ^ Jewish Population of Europe Before the Holocaust (באנגלית), באתר הספרייה היהודית הווירטואלית
- ^ Albanian Muslims Rescued Jewish Lives From Nazis (באנגלית), באתר "United with Israel"
- ^ סיפורו של חסיד אומות העולם האלבני רפיק וסלי, אתר יד ושם
- ^ רשימת האלבנים שלהם הוענק אות חסיד אומות העולם, באתר יד ושם
- ^ האחים חמיד וג’מל וסלי, בתערוכה בסה: מילה של כבוד, באתר יד ושם
25510583הפלישה האיטלקית לאלבניה