הפארק הלאומי פהונג נהא-קה באנג
 | |
| מערת פהונג נהא | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 2003, לפי קריטריונים 8 | |
| מדינה |
 וייטנאם |
|---|---|
| הערות | הורחב ב-2015 |
|
(למפת וייטנאם רגילה) | |
פהונג נהא-קה באנג (בווייטנאמית: Vườn quốc gia Phong Nha-Kẻ Bàng, באנגלית: Phong Nha-Ke Bang National Park) הוא פארק לאומי ואתר מורשת עולמית השוכן במרכז מחוז קואנג בינה בצפון-מרכז וייטנאם. הפארק כולל בתוכו את אחד משני האזורים הקארסטיים הגדולים ביותר בעולם ויש בו מאות מערות[1][2] שאורכן הכולל הוא כ-126 קילומטרים.
עד כה נחקרו רק כ-20 קילומטרים במערות על ידי מדענים בריטיים ווייטנאמיים, כאשר 17 קילומטרים נמצאים באזור פונג נהא ושלושה באזור קה באנג.
הפארק נקרא על שם מערת פונג נהא, הנחשבת למערה היפה ביותר, ובנוסף למערות נכללים בשטחו יער קה באנג[3] ותצורות סלע רבות.
המישור הוא ככל הנראה הדוגמה הטובה והברורה ביותר לאזור קארסטי בדרום-מזרח אסיה[4].
באפריל 2009 נתגלתה במקום המערה הגדולה בעולם, מערת סון דונג.
היסטוריה של המחקר
לפני 1990 התבצעו במקום כמה מחקרים על ידי קבוצות של וייטנאמים וזרים, אך הם היו חלקיים ולא ממצים. ב-1990 התרחש שינוי מגמה בפעילויות הגילוי והחשיפה כאשר אוניברסיטת האנוי הסכימה, בפעם הראשונה, לשתף פעולה עם האגודה הבריטית לחקר מערות. מסע המחקר הראשון נערך עוד באותה שנה בראשותו של הווארד לימברט ובמסגרתו המשלחת בדקה חלק גדול ממערת וום. ב-1992 הגיעה לפארק משלחת מחקר שהורכבה מ-12 מדענים בריטיים ו-6 פרופסורים מאוניברסיטת האנוי. משלחת זו השלימה את המחקר על 7,729 מטרים במערת פהונג נהא ו-13,690 במערת וום והמערות הסמוכות אליה. ב-1994 הגיעה למקום המשלחת השלישית שהורכבה מ-11 מדענים בריטיים ו-5 פרופסורים מהאוניברסיטה.
ההשפעה העיקרית של שלוש המשלחות הללו הייתה אספקת מידע על מערכת המערות בפארק, כך שממשלת וייטנאם הייתה יכולה לפעול להגנה, תכנון ופיתוח התיירות בפארק[5].
מיקום
הפארק הלאומי שוכן בשטחם של כמה מחוזות במרכז פרובינציית קואנג בינה, במרחק של כ-40 קילומטרים צפונית-מערבית לעיר דונג הוי. הגבול המערבי של הפארק הוא האזור הקארסטי "הין נאמנו" בפרובינציית קהאמואן בלאוס. כמו כן, הפארק שוכן במרחק 500 קילומטרים דרומית להאנוי ו-260 קילומטרים צפונית לעיר הנמל דה נאנג[6].
הפארק נמצא במרחק 30 קילומטרים מערבית לים סין הדרומי ולדרך הלאומית 1A, ליד הכביש המהיר על שם הו צ'י מין ו-28 קילומטרים מערבית למסילת הרכבת המחברת את האנוי וסייגון. ניתן להגיע אל הפארק גם באמצעות שיט במעלה הזרם היוצא מהנמל השוכן לחוף ים סין הדרומי. ליד הפארק שוכן שדה תעופה שניתן להגיע אליו באמצעות הליקופטר או כלי טיס קטנים. שדה התעופה היה בשימוש על ידי חיל האוויר של צפון וייטנאם, ובייחוד בקרב דונג הוי.
תצורה
לפני הפיכתו לפארק לאומי האזור היה שמורת טבע. ממשלת וייטנאם הכריזה על הקמתה של שמורת הטבע פהונג נהא ב-9 באוגוסט 1986, קבעה כי שטח השמורה יהיה 50,000 דונם, וב-1991 הרחיבה את שטח הפארק והעמידה אותו על 411,310 דונם. ב-12 בדצמבר 2001 החליט ראש ממשלת וייטנאם להפוך את השמורה לפארק לאומי[7]. המטרה בהגברת ההגנה החוקית על האזור הייתה להגן על משאבי היער, המגוון הביולוגי, גבולות הפארק ושימור הערכים המדעיים של הפלורה והפאונה באזור באק טרונג בו, ובייחוד המינים האנדמיים.
שטחו של הפארק הוא 857.54 קמ"ר והוא מחולק לשלושה אזורים: אזור מוגן ברמה גבוהה (648.94 קמ"ר), אזור שיקום אקולוגי (174.49 קמ"ר) ואזור שירותי ההנהלה (34.11 קמ"ר)[8].
אקלים
בדומה לאזור באק טרונג בו באופן כללי ולפרובינציית קואנג בינה במיוחד, האקלים בפארק הוא אקלים טרופי, חם ולח. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא בין 23 ל-25 מעלות צלזיוס, כאשר בקיץ הטמפרטורה המרבית היא 41°C ובחורף הטמפרטורה הנמוכה ביותר היא 6°C. התקופה החמה ביותר באזור היא בין יוני לאוגוסט, כאשר הטמפרטורה הממוצעת היא 28°C, והתקופה הקרה ביותר היא בין דצמבר לפברואר כאשר הטמפרטורה הממוצעת היא 18°C. כמות המשקעים השנתית היא בין 2,000 ל-2,500 מ"מ, כאשר 88% מתוכה יורדים בין יולי לדצמבר. בכל שנה יש באזור 160 ימים גשומים בממוצע, ובכל החודשים יש לפחות יום אחד שבו יורד גשם. הלחות השנתית הממוצעת היא 84%[9].
חשיבות גאולוגית
הפארק הוא אחד משני אזורי אבן הסיד הגדולים ביותר בעולם. בהשוואה ל-41 אתרי מורשת עולמית אחרים שבהם יש קארסט, בפהונג נהא יש תנאים גאומורפיים, גאולוגיים וביוטיים דומים. בהנחה שאזור הין נאמנו (Hin Namno) השוכן ליד הגבול המערבי של הפארק (בלאוס) היה מצורף לפארק כשמורה רציפה, אזי השמורה המשולבת הייתה הופכת ליער הקארסטי הגדול ביותר בדרום-מזרח אסיה (3,177,540 דונם).
בין 1990 ל-2003 נערכו מחקרים מקיפים במערכת המערות של הפארק בראשותו של הווארד לימברט מהאגודה הבריטית לחקר מערות, ובשיתוף עם הפקולטה לגאולוגיה וגאוגרפיה של אוניברסיטת האנוי. המשלחות הללו סקרו עד כה 20 מערות באורך כולל של 70 קילומטרים, כאשר 17 מערות הן באזור פהונג נהא ושלוש בקה באנג. ב-1999 בוצעו בפארק מספר מחקרים בוטניים וזואולוגיים על ידי המרכז הטרופי הווייטנאמי-רוסי[10].
מערת פהונג נהא
מערה זו, שעל שמה נקראת הפארק, מפורסמת בשל תצורתה הסלעית שזכתה לכינויים כגון "אריה", "מערת הפיות", "חצר מלכות" ו"בודהה". אורכה של המערה הוא 7.729 קילומטרים, ויש בה 14 גרוטות[11] ונהר תת-קרקעי באורך 13.969 קילומטרים. ההסבר הנפוץ לשמה של המערה הוא כי מקורו מהמילה הנכתבת בהאן טו 风牙, שמשמעותה היא "שן רוח" (רוח הזורמת מתוך המערה כאשר הנטיפים והזקיפים דומים לשיניים). עד כה המדענים סקרו 44.5 קילומטרים של גרוטות במערה, אך התיירים מורשים להגיע עד למרחק של 1.5 קילומטר[10]. הגרוטות הידועות במערכת זו הן:
- הגרוטו האפלה (האנג טוי): אורכה של המערה הוא 5.258 קילומטרים וגובהה 83 מטרים. הכניסה לגרוטו נמצאת בתוך יער צפוף. הגרוטו שוכנת במעלה הזרם של נהר סון לכיוון אחד היובלים של נהר צ'אי.
- E: אורכו 736 מטרים וניתן להגיע אליו ממסילת הרכבת על שם הו צ'י מין.
- ת'ונג: בגרוטו זו זורם נהר תת-קרקעי שאורכו 3.351 קילומטרים, וגובהה המרבי הוא 133 מטרים.
- אן (En Grotto): אורכה הוא 1645 מטרים וגובהה 78.6 מטרים. הקרקע במערה מורכבת בעיקר מחול, והיא בית הגידול של אלפי דרוריים.
- קהא ריי: ממוקמת דרומית למערת פהונג נהא. גרוטו זו היא המקום שבו מסתיים הנחל קהא ריי שהזורם בגובה 120 מטרים, אורכו 13.817 קילומטרים ומקורו בהר בגובה 1,300 מטרים.
- קהא טהי: הנחל קה טהי נובע מההר וזורם מתחת לגרוטו הזו.
מערכת הגרוטות וום
- גרוטת וום (Vom Grotto): אורך המערה הוא 15.05 קילומטרים וגובהה 145 מטרים. במערה זורמים מספר נהרות תת-קרקעיים ויש בה כמה בריכות מים טבעיות. במערה יש זקיפים ונטיפים הנחשבים ליפים מאוד.
- דאי קאו: אורך הגרוטו הוא 1645 מטרים וגובהה 28 מטרים. הגרוטו מחברת את הגרוטו וום למקומות אחרים.
- דואוט: הגרוטו הזו מחוברת אל דאי קאו, אורכה 3.927 קילומטרים וגובהה 45 מטרים. בתוך הגרוטו יש כמה אזורים של קרקע חולית.
- אובר (Over Grotto): אורכה 3.244 קילומטרים, גובהה 103 מטרים ורוחבה בין 30 ל-50 מטרים.
- פייגמיי (Pygmy Grotto): בגרוטו זו, שאורכה 845 מטרים, זורמים כמה נחלים הנובעים מההרים.
רוק קארונג (Ruc Caroong Grotto): גרוטה זו היא אזור המגורים של בני הארם (Arem) החיים במערות ובגרוטות, ומתקיימים באמצעות ציד וניצול משאבי טבע[12].
מערת סון דונג
מערת סון דונג נמצאה על ידי מקומי ב-1991 אולם עד 2009 לא התפרסמה המערה, אז נחקרה על ידי צוות חוקרים בריטים בראשות הווארד ודב לימברט. החוקרים חקרו את המערה ב10-14 באפריל 2009, עד שנתקלו בקיר קלציט גדול. על פי לימברט המערה גדולה פי חמישה ממערת פונג נהא, אשר נחשבה עד לגילוי למערה הגדולה בווייטנאם. האולם הגדול ביותר במערה נמתח על פני יותר מחמישה קילומטרים, גובהו כ-200 מטרים, ורוחבו כ-150 מטר. מערה זו היא אפוא גדולה אף ממערת האייל במלזיה שנחשבה עד לגילוי המערה לגדולה בעולם[13]. במערה נמצא נהר תת-קרקעי גדול.
פסגות הרים ונהרות תת-קרקעיים
בנוסף, על מערכות הגרוטות והמערות, בפארק זורם הנהר התת-קרקעי הארוך ביותר. כמו כן, בפארק נמצאים גם 24 הרים שגובהם קילומטר אחד ומעלה. פסגות ההרים הבולטות ביותר הן קו רילאטה (1,128 מטרים) וקו פראו (1,213 מטרים)[14].
מגוון ביולוגי
צמחייה
הפארק הוא חלק מהאזור האקולוגי אנאמיטה. סוג הצמחים הנפוץ ביותר הוא יער גשם טרופי ירוק עד וצפוף, המשתרע על אבן גיר עד לגובה של 800 מטרים מעל גובה פני הים. 96.2% משטח הפארק מכוסים ביער, ומתוכם 92.2% נחשבים ליער בתולי שלא ביקרו בו. 74.7% אחוזים (1,100,476 דונם) מהפארק מכוסים ביער גשם טרופי ירוק עד ולח, המשתרע על סלעי אבן גיר עד לגובה של 800 מטרים; 8.5% (126,000 דונם) הם יער גשם ירוק עד ולח, המשתרע על סלעי אבן גיר החל מגובה של 800 מטרים; 8.3% (122,200 דונם) מכוסים ביער גשם טרופי לח הגדל על קרקע רגילה עד לגובה של 800 מטרים; 1.3% (19,250 דונם) מכוסים בשיחים ודשא הגדלים על סלעי אבן גיר; 2% (42,120 דונם) מכוסים בדשא ושיחים הגדלים על קרקע הררית[15][16]. לפי תוצאות של סקרים ראשוניים שנערכו, יש ביער הטרופי הבתולי 140 משפחות, 427 מינים, ו-751 זנים של צמחים וסקולאריים, שמתוכם 36 מצויים בסכנת הכחדה ורשומים בספר המידע האדום של וייטנאם.
משפחות הצמחים הדומיננטיות בפארק הן: עריים, תאיים וורדיים. בנוסף, בפארק פזורים ריכוזים קטנים של צמחים חשופי זרע[16][12].
בעלי חיים
ביער שוכנים גם 98 משפחות, 256 מינים ו-381 זנים של בעלי חוליות. 66 מיני בעלי חיים רשומים בספר המידע האדום של וייטנאם ו-23 מינים אחרים רשומים ברשימה האדומה של IUCN.
ב-2005 התגלה בפארק מין חדש ממשפחת השממיתיים על ידי קבוצה של ביולוגים וייטנאמיים, ששיתפו פעולה עם ביולוגים מצוות הפארק, גן החיות בקלן שבגרמניה והמכון הזואולוגי בסנקט פטרבורג שברוסיה. הגאור ומין אחד של צלופח התגלו גם כן בפארק[14].
בפארק שוכנות כמה מאוכלוסיות הפרימטים המשמעותיות בווייטנאם, הכוללות עשרה מינים וזנים. אוכלוסיות אלה כוללות, בין השאר, מספר מינים של קופים מהסוג מקוק. בפארק שוכנת, ככל הנראה, אוכלוסיית ה-Francois Langur הגדולה ביותר בווייטנאם, הכוללת שני זנים של המין. הפארק מאוכלס גם באוכלוסיות של Hatinth langur ולנגור שחור. אוכלוסיית הלנגורים בפארק נחשבת לגדולה ביותר בעולם, וככל הנראה היא היחידה המיוצגת באזור מוגן. יונקים גדולים אחרים המצויים בסכנת הכחדה הם הסרו הסיני, מונטיאק ענק (Megamuntiacus vuquangensis), וככל הנראה גם הסאולה (Pseudoryx nghetinhensis). ממחקרים שנערכו בפארק התברר כי יש בו גם אוכלוסיות של דוב שחור אסייתי ודוב מלאי. יונקים קטנים אחרים שנמצאים בפארק הם Sunda Pangolin ו-Striped hare שהתגלה לאחרונה. בפארק תועדו גם 10 מינים של עטלפים הרשומים ברשימה האדומה של IUCN.
מתוך 59 המינים של זוחלים ודו-חיים שתועדו בפארק, 18 רשומים בספר המידע האדום של וייטנאם ו-6 ברשימה האדומה של IUCN. מתוך 72 מיני הדגים 4 הם אנדמיים לאזור[10][2].
בפארק יש למעלה מ-200 מיני עופות, כולל כמה מינים נדירים כגון Arborophila charltonii, Picus rabieri, Ptilolaemus austeni, Stachyris herberti ו-Jabouilleia danjoui .[17][12].
חשיבות היסטורית
העדויות הקדומות ביותר להתיישבות בני אדם באזור הן גרזן מתקופת האבן החדשה וחפצים נוספים שנמצאו בחלק מהמערות. בפארק ישנם שרידים היסטוריים וארכאולוגיים, כגון הירוגליפים של בני הצ'אם, בסיסו הצבאי של המלך האם נגהי (Ham Nghi) שהיה משמעותי בהתנגדות לקולוניאליסטים הצרפתים במאה ה-19, ותחנת המעבורות קסואן סון, מסילת הו צ'י מין וכביש מספר 20 שהיו נתיבי תחבורה חשובים במלחמת וייטנאם[18].
התפתחות התיירות בשנים האחרונות
פרובינציית קואנג בינה הכווינה משקיעים רבים והשקיעה בעצמה בשדרוג אזור המבקרים בפארק, על מנת להפוך אותו לאחד מהיעדים התיירותיים הטובים בווייטנאם.
פהונג נהא קה באנג הוא חלק מתוכנית לקידום התיירות הנקראת "דרך המורשת העולמית האמצעית" הכוללות את עיר הבירה העתיקה הואה, שרידי הצ'אמפה במי סון, העיר הוי אן, נהא נהאק והאזור שבו התקיימה תרבות גונג ברמות המרכזיות של וייטנאם[19] .
על מנת לסייע בקליטת מספר התיירים ההולך וגובר החלה בנייתו של נמל התעופה דונג הוי האמור להיות פעיל החל מתחילת 2008.
ניהול הפארק
במרכז הפארק ישנם שני כפרים שבהם מתגוררים בני הארם (Arem) ומה קונג (Ma Coong). באזור החיץ שמסביב לכפר מתגוררים כ-52,000 תושבים. השיוך האתני של רובם הוא לקבוצת הקינה וקבוצות מיעוט אחרות כגון צ'וט וואן קיאו, כאשר התושבים הללו מתקיימים בזכות ניצול משאבי היער.
הגידול במספר המבקרים בפארק מהווה בעיה בגלל זיהום (זיהום מים או אשפה לדוגמה), מפגעים שנגרמים כתוצאה מפעילות האדם במערות, וסכנות למגוון הביולוגי שבפארק. איום הציד נחשב לאחד המהותיים כיוון שהתושבים המקומיים צורכים כמויות גדולות של בשר למאכל, וגורמים אלו הובילו לירידה משמעותית במספר המינים החיים בפארק כגון חזירי בר, בינטורונג ופרימטים. הניצול הנרחב של עצים נדירים כגון גו מון (Go Mun) וגו הואה (Dalbegia rimosa), ושל שמני עצים כגון ראטאן גרם להדלדלות אוכלוסיית הצמחים הללו באזורים רבים של הפארק. אוכלוסיית העטלפים במערות והגרוטות נפגעה גם כן כתוצאה מפעילות האדם.
הכביש המהיר על שם הו צ'י מין החוצה את מרכז הפארק מהווה גם כן גורם סיכון עבור חיי הטבע בפארק, ובייחוד לאוכלוסיית קופי הלנגור. הפיצוצים והעבודות שבוצעו במהלך הקמת הכביש גרמו להגלייה מאולצת של אוכלוסיית הקופים מבתי הגידול הטבעיים שלה.
שריפות המתרחשות בפארק במהלך החודשים החמים מהוות איום קבוע.
בהנהלת הפארק עובדים רק כ-120 אנשים הכוללים ונטען כי אין להם אמצעים מספיקים, כגון כסף וכלי תחבורה, על מנת לנהל את הפארק ביעילות[14]. ב-3 בנובמבר 2005 העבירה ממשלת גרמניה להנהלת הפארק סכום של 12.6 מיליון אירו על מנת להתמודד עם האיומים על שלמות המגוון הביולוגי של הפארק[20].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ UNESCO's site
- ^ 2.0 2.1 Cuc dia chat va Khoang san Viet Nam (Vietnam Geological and Mineral Resources Department
- ^ Vietnam Tourism Agency
- ^ UNESCO's assesment
- ^ Cuc dia chat va Khoang san Viet Nam (Vietnam Geological and Mineral Resources Department
- ^ Decision by the Vietnamese Prime Minister on establishment of Phong Nha-Ke Bang National Park (Vietnamese)
- ^ Decision 189/2001/QĐ-TTG dated December 12, 2001 by the Vietnamese Prime Minister on turning Phong Nha-Ke Bang Nature Reserve into National Park (Vietnamese)
- ^ Decision 189/2001/QĐ-TTG dated December 12, 2001 by the Vietnamese Prime Minister on turning Phong Nha-Ke Bang Natural Reserve into National Park (Vietnamese)
- ^ UNEP-WCMC
- ^ 10.0 10.1 10.2 United Nations Environment Programme, World Conservation Monitoring Centre
- ^ גרוטו היא כל מערה טבעית או מלאכותית הנמצאת בשימוש האדם
- ^ 12.0 12.1 12.2 Official website of Communist Party of Vietnam
- ^ In Vietnam, World's Largest Cave Passage - Pictures, More From National Geographic magazine
- ^ 14.0 14.1 14.2 United Nations Environment Programme, World Conservation Monitoring Centre
- ^ Cuc dia chat va Khoang san Viet Nam (Vietnam Geological and Mineral Resources Department
- ^ 16.0 16.1 The Encyclopedia Earth
- ^ Bird Life Indochina, Birding Center in Vietnam
- ^ UNEP-WCMC official website
- ^ Vietnam Tourism Agency
- ^ Deutsche Botschaft Hanoi
  | |
|---|---|
|
