הנריק שטרייטמן
 | |||||||
| שטרייטמן ב-1939 | |||||||
| לידה |
1873 פיאטרה ניאמץ | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 1949 (בגיל 76 בערך) | ||||||
| שם מלא | הנריק שטפאן שטרייטמן | ||||||
| מדינה |
 רומניה | ||||||
| בת זוג | רשל ורמונט | ||||||
| |||||||
| |||||||
הנריק שטפאן שטרייטמן (ברומנית: Henric Ștefan Streitman; 1873 – 1949) היה עיתונאי, מוציא לאור, מתרגם ופוליטיקאי רומני, ועסק בפוליטיקה מ-1889 עד יום מותו.
היה כימאי פיזיקלי בהכשרתו.
נבחר פעמיים כחבר בסנאט של רומניה, כנציג של מפלגת המועצה הלאומית היהודית של מאיר אבנר בברית עם מפלגת העם של הגנרל אלכסנדרו אוורסקו.
שטרייטמן שיתף פעולה עם השלטון הצבאי -פשיסטי במהלך מלחמת העולם השנייה, והיה ליושב ראש מרכז היהודים הרומני. שלא כמו סגנו ואחר כך מחליפו, ננדור גינגולד, לא הועמד שטריטמן למשפט מול בית הדין העממי הרומני לאחר המלחמה.
ביוגרפיה
חייו המוקדמים
הנריק שטפאן שטרייטמן נולד ב-1873 במשפחה יהודית בעיר פיאטרה ניאמץ בחבל מולדובה. הוא נולד יהודי, והומר לנצרות רומית-קתולית, אך במאוחר יותר בחייו בשנת 1941 חזר בתשובה. בצעירותו למד את השפות צרפתית וגרמנית אצל פליט פולני, הרוזן ז'וראבסקי, חובב מדעים, שלימד אותו, בין היתר, על למרקיזם ודרוויניזם.
בימי לימודיו בתיכון נחשף לרעיונות הסוציאליזם. בגיל 16 לצד פעילים סוציאליסטים כמו איזבלה אנדריי, פניאיט מושויו, רייקו יונסקו-ריון, פרסם בעיתון " Școala Nouă" ("בית הספר החדש") של מבקר הספרות גרבט איברייליאנו, שורה של מאמרים בתחום הסוציולוגיה, המדעים והפילולוגיה. הוא השתתף בדיונים בתחום הספרות על ההבדלים בין הזרם הנטורליסטי והריאליסטי. אחרי סיום התיכון נסע ללימודי פיזיקה וכימיה באוניברסיטאות גטינגן, ציריך, ברלין ובמכללה הטכנית של שטוטגרט. משם המשיך לפרסם ב"" Școala Nouă" עד לסגירת כתב העת במאי 1890. בגרמניה התוודע לאקדמאים רומנים בעלי דעות מגוונות ששהו שם, כמו ברבו ברנישטיאנו, גאורגה ג. לונג'ינסקו, סימיון מהדינץ, אלכסנדרו ציגארה-סמרוקש ואחרים. טייל גם מחוץ למרכז אירופה ונכח בהרצאות באוניברסיטת רומא. בסופו של דבר סיים את לימודיו האקדמיים עם תואר דוקטור בכימיה פיזיקלית ותואר ראשון בפילוסופיה.
פעילותו הפוליטית והעיתונאית
עיתונאי, סוציאליסט ומבקר ספרות
בשנת 1894 התחיל את עבודתו העיתונאית בעיתון הדליברלי-רדיקלי "Românul" (הרומני) של קונסטנטין א. רוסטי. עם זאת פקד את חוג הסוציאליסטי "סוטיר" בבוקרשט בשנות ה-1890 כתב גם בעיתון בצרפתית "La Patrie" (המולדת) ובהמשך פרסם במגזין הסוציאליסטי "מונקה" (Munca = העבודה). אחת מעמיתותיו העיתונאיות, רשל (רחל) ורמונט, גם היא ממוצא יהודי, הפכה לאשתו. הם עבדו בצוותא בתרגום ספרו של מקס נורדאו "הניוון" ואחר כך ספרו של אוגוסט בבל "האישה". במהרה נודע שטרייטמן כעיתונאי בעל ידע וכישרון בענייני ספרות וב-1894 מבקר בשם קונסטנטין סטמאטין-נאזונה התייחס אליו במסתו "פרופילים" . כפי שציין ג'ורג'ה ברטסקו בלט שטרייטמן בבגישתו "המעודנת, מרושעת, אירונית, ספקנית ולעיתים קרובות סלחנית". הפגין בקיאות בספרות החול והדתית כאחד.
בשנת 1900 ביקר בבודפשט יחד עם פטרה סטורדזה ונכח בהצגת הבכורה של המחזה של ראדו רוסטי "שיעור" והתחבב על העיתונאים ההונגרים. "העיתון הרומני הטרנסילבני "Gazeta Transilvaniei" חשד בו באהדה להונגריה ובהתיידדות עם יריבי רומניה. ב-1902 פרסם חוברת בשם "Oamenii zilei. Instantanee (אנשי היום. ,תמונות מצב). בפברואר 1903 בהצבעה מיוחדת של הסנאט הרומני הוענקה לו האזרחות הרומנית, מחווה נדירה כלפי אדם ממוצא יהודי בשנים מלפני 1920
Prezentul ו-Viitorul
בדצמבר 1904 התקבל שטרייטמן ב"חברה הרומנית לספרות ולאמנויות", איגוד מקצועי קיקיוני מיסודו של נ. פטראשקו שנועד לאחד תחת חסותו את כל המחברים כותבי רומנית, כולל היהודים. באותה תקופה הקים שטרייטמן יחד עם דומיטרו קרנבאט בבוקרשט עיתון בשם "Observatorul" (הצופה) בהמשך ייסד יומון חדש בשם Prezentul (פרזנטול = ההווה) וב-1908 את השבועון Cuvinte Libere (מלים חופשיות). עיתונו Prezentul נקלע לפולמוס עם המגזין הסאטירי "Furnica" (פורניקה = "הנמלה") שלעג בבדיחות בחרוזים למה שנראתה לו נטייתו של שטרייטמן לסנזציה.,עם שותפיו של שטרייטמן בעבודה ב"Prezentul" נמנו רודולף אוהרינובסקי (שעל שמו המצחיק לגלגו אנשי :"פורניקה"), המשורר ויקטור יפטימיו ואדריין לה קורבו, שנודע כמעורה בפלגיאטים. בעיתון כתבו כמה משוררים מנציגי התנועה הסימבוליסטית באותן השנים - מיכאיל קרוצ'אנו, אלכסנדרו ט. סטמטיאד ואוג'ניו ספרנציה. לדברי יפטימיו העבודה בעיתון התנהלה בתנאים דלים למדי, בחדר בלתי מחומם ב בפסאז' וילקרוס-מאקה כש שטרייטמן שכח תכופות לשלם את משכורות עובדיו. במרץ 1910 עוקל רכושו בצו של בית משפט והוא חויב לשלם את חובו לאדם בשם ר. גולדמברג. שני עיתוניו לא החזיקו מעמד זמן רב ושטרייטמן נאלץ לחזור לפעילותו העיתונאית השגרתית. לבסוף התמנה לעורך ראשי של העיתון "Viitorul" (ויאִיטורול - העתיד), ביטאון של המפלגה הליברלית הלאומית בניהולם של יון ג. דוקה וקונסטנטין באנו . שטרייטמן שיתף פעולה באופן הדוק עם כתב העת של באנו "Flacăra" (פלאקרה - הלהבה). אף על פי שעדיין היה לו שם של "איש שמאל" התקרב באותן השנים גם לפוליטיקאים מן הימין והתיידד עם דוקה, עם קונסטנטין ארג'טויאנו וקונסטנטין י. אנג'לסקו. בדצמבר 1912 ייסד מגזין חדש משל עצמו "Realitatea" (ריאליטאטיה - המציאות) שנועד כדבריו "להפשיט את ההחיים הציבוריים מכל אידאולוגיה, מכל פרזיאולוגיה". בינואר 1913 לקח חלק באיגוד העיתונאים הראשון ברומניה " האיגוד הכללי של העיתונות" ונבחר לוועד המנהל שלו, לצידם של קרנבאט, קונסטנטין בקלבאשה, קונסטנטין קוסטה-פורו, סקרלט להובארי, קונסטנטין מילה, ברבו ברנישטיאנו וי.הוסאר. בשנים 1911 ו-1910 עבד שטרייטמן כמתרגם בהוצאה לאור "ביבליוטקה לומן" (Biblioteca Lumen) ותרגם עבורה את "תמונות מחיי בוהמה" מאת אנרי מורז'ה, "נשים וסוציאליזם" מאת בבל וסיפורים מאת ולדימיר קורולנקו. גרסתו של שטרייטמן למחזה "אור הזרקורים" מאת אנרי דה רוטשילד הועלתה על הבמה על ידי להקתו של אלכסנדרו דאבילה. לפי נ.ד. קוצ'ה ההצגה נכשלה, במידה לא מבוטלת בגלל עיבודו של שטרייטמן שכתיבתו הייתה "גבוהה" אבל רשלנית, של "אדם עסוק מדי"
מלחמת העולם הראשונה. מפלגת העם
אחת ההרפתקאות האחרונות של שטרייטמן בתחום העיתונאות הייתה בדרת ראיונות שפרסם בשנת 1913 לגבי "השאלה היהודית" ושהופיעה כחוברת בחסות "איגוד היהודים הילידים". יריב רומני בשם רומולוס צ'ופלק טען שבחוברת זו הובלטו יותר בעלי דעות "פילושמיות" כמו אלכסנדרו צ'ורקו וקונסטנטין ג. דיססקו. פריצת מלחמת העולם הראשונה, שבה רומניה הייתה בהתחלה נייטרלית הביאה להשבתת פעלתנותו העיתונאית של שטרייטמן. כתב מונוגרפיה על חייו והשקפתו של המנהיג הסוציאליסטי ז'אן ז'ורס שנרצח באותה תקופה. יריביו הוותיקים מ"פורניקה" האשימו את שטרייטמן שעושה עסקים עם החוגים הלאומיים ליברליים ומשמש כ"מתווך" ביצוא סחורות למעצמות המרכז כחלק מפיצוי לאי השתתפות רומניה במלחמה. בימי כיבוש דרום רומניה על ידי הצבא הגרמני לפי מקורות אחדים נעצר על ידי הצבא הכובש והוחזק זמן מה במנזר טיסמאנה. אחרי שביתת הנשק חזר לבוקרשט והיה מנהל עורך של העיתון "Renașterea" (רנאשטריה - התחייה) של ויג'יל אריון שדגל בפיוס עם הגרמנים. המשורר אלכסנדרו מצ'דונסקי, שהיה גרמנופיל בעצמו, בירך על הגעתו של שטרייטמן ל"רנאשטריה" כשהגדיר אותו כ"אחד העיתונאים הרומנים המבריקים ביותר", "אדם בעל ידע תרבותי רב ומבורך בכישרון גדול".
אחרי כניעת גרמניה שב שטרייטמן למרכז זירת התרבות ברומניה. נודע כבעל ספרייה וסלון אמנות "הספר" Hasefer ,שהתמקם בווילה בסגנון ונציאני בבוקרשט. בינואר 1919 בלט בפעילותו הסינדיקלית כאחד ממייסדי איגוד העיתונאים המקצועיים ברומניה UZP. בגיל 44 כחבר הוותיק ביותר של הארגון נבחר פה אחד כיושב ראש לפי המלצתו של פמפיל שייקארו הימני. לפי ברטסקו, אחרי מהפכת אוקטובר התאכזב שטרייטמן מהסוציאליזם והפך לאנטיקומוניסט. תמך בעוז במפלגה הלאומית ליברלית בלי להתפקד לשורותיה. לפני שנת הבחירות 1930 הצטרף למפלגת העם, במסגרתה מצא את עצמו לצד המשורר אוקטביאן גוגה, שנודע כלאומן ואנטישמי קיצוני. הפך למעריך נלהב של הגנרל אלכסנדרו אוורסקו, מנהיג מפלגת העם, שבעיניו היה דמות "קרת רוח ובלתי משוחדת", שנבחרה על ידי השכינה ליישם תוכנית מדינית של "שגשוג וסדר". הוא כתב אז מאמרים בביטאון המפלגה "Îndreptarea" (אינדרפטאריה = התיקון)
הועלתה מועמדותו של שטרייטמן למושב בפרלמנט מטעם מחוז בחירה עם אוכלוסייה יהודית בטרנסילבניה. גוגה תמך במועמדותו והצהיר בפני מצביעים יהודים כי בחירתו של אינטלקטואל יהודי מן הממלכה הישנה תקדם בצורה הטובה ביותר את ענייניהם. שטרייטמן נכשל, ייתכן מכיוון שלא שכנע בכך היהודים הטרנסילבנים דוברי ההונגרית שלא ביקשו להיות מיוצגים על ידי יהודי מחבל ארץ אחר. להכרה יותר טובה של תפקידו כיהודי ורומני זכה שטרייטמן בשנת 1921 כשהממשלה בהנהגת אוורסקו הסמיכה אותו לקבל את פניו של משה גסטר, המלומד והמנהיג היהודי שגורש מרומניה בסוף המאה ה-19. שטרייטמן פגש את גסטר בתחנת הגבול קורטיץ' וליווה אותו לעיר ארד, שם התקבלו על ידי הקהילה המקומית.
חבר בסנאט של רומניה
אחרי כישלונו בבחירות ב-1920 מיקד שטרייטמן את שאיפותיו הפוליטיות בחבל ארץ אחר שהאתחד ב-1918 עם הממלכה הרומנית:בוקובינה. בבחירות ב-1922 הפך שם למועמד מפלגת העם . נקלע אז ליריבות הפרובינציאלית בין שני מנהיגים יהודים חשובים:מאיר אבנר ממפלגת מועצת העם ובנו שטראוכר מה מפלגה הלאומית העממית היהודית. שטראוכר היה לבן ברית של המפלגה הלאומית ליברלית בעוד שטרייטמן וקרל קליגר תמכו ברשימה של אבנר והפכו למועמדים שלה לסנאט. שטרייטמן רץ מטעם העיר סטורוז'ינץ וקליגר מטעם צ'רנוביץ. היה לתקופה כיועץ של משרד החוץ הרומני.
ביולי 1923 ייצג שטרייטמן את יהודי רומניה בכנס עיתונאים בני מיעוטים שהתארח בארד לפי הזמנתו של פאל ארפאד. בבחירות במאי-יוני 1926 גם הוא וגם קריגר נבחרו מחדש לסנאט ברשימת מפלגת העם של אוורסקו בברית עם מפלגת מועצה הלאומית מבוקובינה של מאיר אבנר. באותה שנה חזרה מפלגת העם לשלטון. יריביה הפוליטיים תקפו את תמיכתה, כולל זו של אוקטביאן גוגה, בשטרייטמן . נאמר על שטרייטמן שבעיצומה של מלחמת העולם טען שהרומנים הם "כנופיית גנבים, אכולי אלכוהול ועגבת".
בפרלמנט סיעת ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית LANC האופוזיציונית תקפה את שטרייטמן באמצעות קולו של ולריו פופ הטרנסילבני שטען כי ניתן למצוא הוכחה להשמצותיו כביכול של שטרייטמן נגד העם הרומני ב Die Weltkampf, המגזין של אלפרד רוזנברג המוקדש לשאלה היהודית. מפלגת העם של אוורסקו הואשמה על ידו ב"בגידה בפעילות הלאומנית". מי שסינגר על שטרייטמן היה חבר פרלמנט אחר, מישו פאפ-קראיובה, שהגדיר את עצמו כ"אדם בעל עקרונות אנטישמיים" וטען: שטרייטמן היה היהודי היחיד שהפגין עמדה מכובדת בימי המלחמה... יהודי מיוחד זה לא הגיד את עצמו מעולם כיהודי, אלא תמיד טען שהוא רומני".
שטרייטמן פעל בחייו גם כדיפלומט ופעל להידוק הקשרים בין רומניה לפולין, בהקשר "הברית הפולנית-רומנית". הוא נאם בוועידה הפולנית-רומנית בגאלאץ וכתב מסה על תולדות שיתוף הפעולה הרומני-פולני.
במרכז חיי הספרות
באותן השנים, בזירה התרבותית חיזרו אחרי שטרייטמן גם חוגים של מודרניסטים רדיקליים ומן האוונגרד. הוא חידש קשרים עם סוציאליסטים, למשל עם המגזין "Facla" (פאקלה - הלפיד) של ניקולאיה ד. קוצ'ה. כתב בו מאמרים בשם העט "האדם מהרחוב" (Omul de pe stradă). מסות פרי עטו פורסמו גם במגזין הפוליטי ולאמנות "Contimporanul" (בן זמננו) שבניהולו של יון ויניה, תלמיד של קוצ'ה. ממארי שטרייטמן פורסמו במגזין זה מן המהדורה הראשונה ב-3 ביוני 1922. ב-Contimporanul מצא עצמו לצד סופרים מן הקוטב השמאלי של החיים הפוליטיים או עצמאיים - כמו אואג'ן פילוטי, בנימין פונדויאנו, ניקולאיה ל. לופו, קמיל פטרסקו, דם. תאודורסקו. הוא התארח בגיליון המיוחד שהוצא לאור לכבוד המשורר טודור ארגזי. גם ארגזי גם פונדויאנו העריכו אותו מאוד. לדברי פונדויאנו, "על ידי שטרייטמן, היהודים נתנו לנו עיתונאי שיכול היה להיות מפורסם בכל ספרות זרה, הודות לסגנונו המעודן, תחכומו והאירוניה הנהדרת שלו"
ב-1923 פרסם שטרייטמן קובץ שנקרא Revizuiri (תיקונים) שבו פרסם שוב את תרגומו מנורדאו מ-1894. כמו אשתו שהמשיכה להתמקד בספרות האבולציוניסטית, גם עדיין התעניין בה ותרגם חוברת של אמיל פרייר המוקדשת להפצת תורתו של דרווין. על אף ההסתיגויות של הרבה מעמיתיו היהודים כלפיו, נמצאו שני מגזיני אוונגרד שנכתבו על ידי יהודים שפרסמו מכתביו: Puntea de fildeș (גשר השנהב) ו- Adam (אדםן) של י. לודו. בשנת 1928 המגזין Societatea de Mâine (חברת המחר) הודיעה ששטרייטמן עומד לפרסם שלושה קובצי ספרות: Intre da si nu (בין כן ולא), Ziua e scurtă (היום הוא קצר) Elogiul ipocriziei (שבח לצביעות). מספרים אלה לבסוף פורסם רק "בין כן ולא" בשנת 1928 בהוצאה Cultura națională
הציג את מועמדותו לפרלמנט מטעם מחוז בחירה עם אוכלוסייה יהודית רבה אך לא נבחר. בסופו של דבר בשנת 1922 נבחר לסנאט הרומני מטעם חבל בוקובינה וב-1926 נבחר שוב
לעומת זאת פעילותו הפוליטית עבר מסלול לא לגמרי שגרתי והייתה שנויה במחלוקת. בשנת 1900 ביקר בבודפשט יחד עם פטרה סטורדזה
בין המלחמות
מלחמת העולם השנייה ושיתוף הפעולה עם הנאצים
קישורים חיצוניים
