הכורדים בסוריה
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| הערכות בין 1.5 מיליון ל2.5 מיליון. 5%-10% מאוכלוסיית סוריה (מקור) | |
| שפות | |
| כורדית, ערבית |
האוכלוסייה הכורדית בסוריה היא קבוצת המיעוט האתני הגדולה ביותר במדינה, וההערכות הן שהיא מהווה כעשרה אחוזים מאוכלוסיית סוריה וכחמישה אחוזים מהאוכלוסייה הכורדית בעולם.[1]
מרבית הכורדים בסוריה הם במקור כורדים מטורקיה, שחצו את הגבול במהלך אירועים שונים במאה ה-20. קיימים שלושה מרכזים עיקריים לאוכלוסייה הכורדית בסוריה: בצפון אזור ג'זירה, במרכז אזור נהר הפרת סביב העיר כובאני, ובמערב באזור אפרין. כל האזורים הללו נמצאים לאורך הגבול בין סוריה לטורקיה, ובנוסף ישנן קהילות כורדיות גדולות בערים חלב ודמשק, הנמצאות דרומה יותר.[2]
ארגוני זכויות אדם מאשימות במשך שנים את ממשלת סוריה באפליה ובהטרדה שיטתית של הכורדים בסוריה.[2] רבים מהכורדים שואפים לאוטונומיה פוליטית במה שהם רואים כ"כורדיסטן המערבית," בדומה לממשל האזורי של כורדיסטן בעיראק, או להיות חלק ממדינה עצמאית של כורדיסטן. בהקשר של מלחמת האזרחים בסוריה, הכורדים הקימו את המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה.[2]
היסטוריה
התקופה האיובית
במאה ה-12 ליוו גדודים כורדים וגדודים מוסלמים נוספים את סלאח א-דין, שהיה כורדי מטכרית, במסעו לכיבוש המזרח התיכון ובהקמת השושלת האיובית (1171–1341), שמרכזה היה בדמשק. הגדודים הכורדים שליוו את צלאח א-דין הקימו אזורים בעלי שלטון עצמי בתוך דמשק וסביבתה. ההתיישבויות הללו התפתחו לשכונות הכורדיות של דמשק, כמו שכונת "ח'י אלאכרד" (הרובע הכורדי) ושכונת צאלחיה, הממוקמות בצפון-מזרח דמשק על הר קאסיון.
התקופה העות'מאנית
תפקיד הקהילה הכורדית בצבא נמשך גם תחת השלטון העות'מאני. חיילים ושוטרים כורדים מהעיר הוצבו לשמור על הסדר ולהגן על נתיב עולי הרגל למכה. רבים מהכורדים מהאזורים הכפריים של סוריה הצטרפו ליחידות היניצ'רים המקומיות בדמשק. מאוחר יותר הצטרפו ליחידות אלו גם מהגרים כורדים מאזורים שונים, כמו דיארבקיר, מוסול וכירכוכ, דבר שתרם להתרחבות הקהילה הכורדית בעיר.[3]
השושלת הכורדית של ג'נבולאד שלטה באזור חלב כמושלים עבור העות'מאנים בין השנים 1591 ל-1607. בתחילת המאה ה-17, שבטים כורדים יושבו בכפייה בסביבות ג'ראבלוס וסרוג' על ידי הסולטנים העות'מאנים. באמצע המאה ה-18 הכירו העות'מאנים במנהיגי שבט המילי כראשי התיישבות (איסקן באשי) באזור א-רקה. תפקידם כלל גביית מיסים ושליטה על שבטים נוספים באזור. בשנת 1758 השתלט מנהיג המילי, מחמוד בן כלש, על עמק החבור, הכניע שבטים מקומיים, והביא את האזור לשליטת קונפדרציית המילי, בניסיון להקים נסיכות עצמאית. בשנת 1800 מינה השלטון העות'מאני את מנהיג המילי, תימור, כמושל א-רקה (1800–1803).[4]
הסופר הדני קרסטן ניבור, שנסע לאזור ג'זירה בשנת 1764, תיעד חמישה שבטים כורדיים נודדים (דוקורי, קיקי, שיחאני, מוליי ואשיתי) ושישה שבטים ערביים (טאיי, כאב, בגארה, גהיש, דע'בט ושראבה). לפי ניבור, השבטים הכורדיים התיישבו ליד מרדין בטורקיה ושילמו למושל העיר עבור הזכות לרעות את עדריהם בג'זירה הסורית. שבטים אלו התיישבו בהדרגה בכפרים ובערים ועדיין קיימים בג'זירה (במחוז חסכה שבסוריה של היום).[4]
באמצע המאה ה-19, האמירות של בוהטן תחת שלטונו של בדיר ח'אן בג כללה חלקים מצפון-מזרח סוריה של ימינו. דמוגרפיית האזור השתנתה באופן דרמטי בתחילת המאה ה-20. השלטונות העות'מאניים, בשיתוף פעולה עם חיילים כורדים (ולפעמים גם שבטים צ'רקסיים וצ'צ'ניים), רדפו את הנוצרים הארמנים והאשורים במסופוטמיה העליונה והעניקו לאנשיהם את אדמות קורבנותיהם כפרס. הכורדים היו אחראים לחלק גדול מהזוועות נגד האשורים, וההתפשטות הכורדית באה על חשבון האשורים בשל קרבה גאוגרפית ואינטרסים משותפים עם השלטון.[4]
באזורים אחרים במדינה בתקופה זו הפכו כורדים לראשי שבטים ולגובי מיסים מקומיים בעכאר (בלבנון) ובהרי קסיר בין אנטיוכיה ללטקיה שבצפון-מערב סוריה. רמת עפרין שבצפון-מערב חלב, בגבולות סוריה של היום, נקראה באופן רשמי "סנג'ק הכורדים" במסמכים עות'מאניים. שבט המילי מרד נגד השלטון העות'מאני לאחר מותו של מנהיגם איברהים פאשא, וחלקם התיישבו בסופו של דבר ברובם בצד הסורי של הגבול הטורקי-סורי שנקבע ב-1922.[4][5]
הסכם סוור והגבולות הקולוניאליים
לאחר מלחמת העולם הראשונה, חתמו בעלות הברית המנצחות והאימפריה העות'מאנית המובסת על הסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920. ההסכם קבע כי כורדיסטן העות'מאנית, שכללה אזורים מאוכלסים בכורדים בדרום-מזרח טורקיה וצפון עיראק, תזכה לאוטונומיה בתוך הרפובליקה הטורקית החדשה, עם אפשרות לעצמאות מלאה בתוך שנה.[6]
עם זאת, ניצחונם של הכמאליסטים בטורקיה וההישגים הטריטוריאליים במלחמת העצמאות הטורקית הובילו לחתימת הסכם לוזאן ב-24 ביולי 1923, שבו לא הוזכרה כל תוכנית להקמת מדינה כורדית. מרבית השטח הכורדי של האימפריה העות'מאנית נמסר לטורקיה, בעוד שיתר השטח נכלל במנדט הבריטי בעיראק.[6]
שתי מובלעות קטנות עם רוב כורדי בגבול עם טורקיה (עפרין ועין אל-ערב) נכללו במדינת חלב, שבניגוד לדרוזים, העלאווים והנוצרים, לא הוענקה לה מדינה נפרדת.[6]
הגירה מטורקיה
גלי הגירה של שבטים כורדיים ומשפחותיהם הגיעו לסוריה במקור מטורקיה בשנות ה-20 של המאה ה-20. ההגירה הכורדית למחוז ג'זירה שבסוריה החלה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בעקבות המלחמה, פיתוח רשתות דרכים והרחבת מסילות הרכבת לעיר נוסייבין האיצו את תנועת ההגירה מהרי אנטוליה לג'זירה הסורית.
לאחר מכן, גלים גדולים של כורדים נמלטו מבתיהם בהרי טורקיה בעקבות כישלון המרידות הכורדיות בטורקיה הכמאליסטית. ההערכה היא שכ-25,000 כורדים נמלטו באותה תקופה לסוריה תחת המנדט הצרפתי, ששליטיו עודדו את ההגירה והעניקו להם אזרחות סורית.
דו"חות רשמיים של השלטון הצרפתי מצביעים על קיומם של לא יותר מ-45 כפרים כורדיים בג'זירה לפני 1927. באותה שנה הגיע האג'ו אגא, מנהיג שבט הכורדי האוורגן, יחד עם למעלה מ-600 משפחות לאזור קובור אל-ביד (ששמו שונה מאוחר יותר לאל-קאחטאניה).
השלטון המנדטורי המשיך לעודד את ההגירה הכורדית לסוריה, וב-1929 נרשם גל הגירה משמעותי נוסף. מספר הכורדים שהתיישבו במחוז ג'זירה בשנות ה-20 הוערך בין 20,000 ל-25,000. עם ההגירה המתמשכת והאינטנסיבית, מספר הכפרים הכורדיים עלה ל-700–800 בשנת 1939.
כתוצאה מכך, הפכו הכורדים לרוב במחוזות טיגריס (ששמו שונה בהמשך לאל-מאליכיה) וקאמישלי, בעוד הערבים שמרו על רוב במחוז חסכה. ההגירה מטורקיה לא הוגבלה לאזור ג'זירה בלבד. בשנות ה-30, כורדים עלווים שנמלטו מרדיפות הצבא הטורקי במהלך טבח דרסים התיישבו במבטא.
המנדט הצרפתי
המנדט הצרפתי בסוריה עודד אוטונומיה למיעוטים כחלק מאסטרטגיית "הפרד ומשול", לכן כורדים שהיגרו לאזור קיבלו אזרחות ונהנו מזכויות משמעותיות.[7] בנוסף, כורדים רבים יחד עם קבוצות מיעוט אחרות, דוגמת עלאווים ודרוזים, גויסו לכוחות המזוינים המקומיים. בשנת 1936, הכוחות הצרפתיים הפציצו את אמודה. ב-13 באוגוסט 1937, בפעולת תגמול, שבטים כורדיים התאחדו עם דמשק וכ-500 גברים מהשבטים דאקורי, מילאן וקיקי, בהנהגת המנהיג השבטי הכורדי סעיד אגה אל-דאקורי, תקפו את אמודה – שהייתה אז בעלת אוכלוסייה נוצרית בעיקרה, והציתו אותה. העיירה נהרסה והאוכלוסייה הנוצרית, כ-300 משפחות, נמלטה לערים קמישלי ואל-חסכה.[8]
דרישות כורדיות לאוטונומיה
הדרישות הראשונות לאוטונומיה כורדית הגיעו מהנציג הכורדי נורי קאנדי מכורד דאג', אשר ביקש מרשויות המנדט הצרפתי להעניק אוטונומיה מנהלתית לכל האזורים בעלי הרוב הכורדי ב-1924. גם השבטים הכורדיים של קונפדרציית ברזאי דרשו אוטונומיה לאזורים הכורדיים בתחום המנדט הצרפתי. אך הבקשות שלהם לא מולאו על ידי הצרפתים באותה עת. בין דצמבר 1931 לינואר 1932, נערכו הבחירות הראשונות תחת החוקה הסורית החדשה.[9] בין הנציגים היו שלושה חברים של המפלגה הלאומית הכורדית שויבון (ח'ויבון) משלושת האזורים הכורדיים בסוריה: ח'ליל בי אבן אברהים פאשא (מחוז ג'זירה), מוסטפא בי אבן שאהין (ג'רבלוס) וחסן אאוני (כורד דאג').[10]
באמצע שנות השלושים, צמחה תנועה אוטונומיסטית חדשה במחוז ג'זירה בקרב כורדים ונוצרים. המנהיגים הכורדיים חאג' אגה, כדור בי וח'ליל בי אברהים פאשא. חאג' אגה היה ראש השבט הכורדי של קונפדרציית הוורקאן ואחד ממנהיגי המפלגה הלאומנית הכורדית שויבון (ח'ויבון). הוא קבע את עצמו כנציג הכורדים בג'זירה תוך שמירה על הקואליציה עם האצילים הנוצרים, אשר היו מיוצגים על ידי הפטריארך הסורי הקתולי איגנטיוס גבריאל, טאפוני ומישל דום, נשיא העירייה הארמני הקתולי של קמישלי. הקואליציה הכורדית-נוצרית רצתה שהכוחות הצרפתיים יישארו במחוז במקרה של עצמאות סורית, שכן חששו כי הממשלה הלאומנית בדמשק תחליף את הפקידים מהמיעוטים בערבים מוסלמים מהבירה. הרשויות הצרפתיות, אף על פי שחלקים בשורותיהן עודדו קודם לכן את התנועה האנטי-דמשקאית הזו, סירבו לשקול כל מעמד אוטונומי חדש בתוך סוריה ואף סיפחו את מדינת העלאווים ומדינת הדרוזים לרפובליקה הסורית.[11]
עצמאות סוריה
שני נשיאים מוקדמים, חוסני זעים ועדיב אל-שישכלי, היו ממוצא כורדי, אך הם לא הזדהו ככורדים ולא דיברו את השפה הכורדית. שישכלי אף יזם מדיניות נגד התרבות הכורדית. אוסמאן סברי וחמזה דיווראן, לצד מספר פוליטיקאים כורדים, יסדו את המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן בסוריה (KDPS) בשנת 1957. מטרות KDPS היו קידום זכויות התרבות הכורדית, התקדמות כלכלית ושינוי דמוקרטי. בעקבות דרישותיהם להכרה בזכויות התרבות הכורדית, דוכאה המפלגה על ידי הרפובליקה הערבית המאוחדת, והחזקת פרסומים או מוזיקה כורדיים לבדם היוו עילה למעצר.[12] KDPS מעולם לא הוכרה חוקית על ידי המדינה הסורית ונותרה ארגון מחתרתי, במיוחד לאחר הדיכוי בשנת 1960 שבמהלכו כמה ממנהיגיה נעצרו, הואשמו בבדלנות ונכלאו. לאחר כישלון האיחוד הפוליטי הסורי עם מצרים בשנת 1961,הוכרזה סוריה כרפובליקה ערבית בחוקה הזמנית.[12]
הרפובליקה הערבית הסורית
מפקד האוכלוסין בג'זירה
ב-23 באוגוסט 1962 ערכה הממשלה מפקד אוכלוסין מיוחד במחוז ג'זירה, בהתבסס על דיווחים אודות הסתננות בלתי חוקית של עשרות אלפי כורדים מטורקיה לסוריה. כתוצאה מכך, נשללה אזרחותם הסורית של כ-120,000 כורדים בג'זירה (20% מהכורדים בסוריה), זאת אף על פי שהחזיקו בתעודות זהות סוריות.[13]תושבים שהחזיקו בתעודות זהות סוריות נדרשו למסור אותן לרשויות לצורך "חידוש" אולם רבים מהם לא קיבלו אותן בחזרה. רבים סווגו באופן שרירותי כ"אג'אניב" ("זרים"), בעוד אחרים, שלא השתתפו במפקד האוכלוסין, סווגו כ"מקטומין" ("בלתי רשומים"), מעמד אף נמוך יותר מהאג'אניב; בפועל, כורדים אלו לא התקיימו בעיני המדינה. הם לא יכלו להשיג עבודה, לקבל השכלה, להחזיק ברכוש או להשתתף בפוליטיקה. במקרים מסוימים, סיווגי האזרחות השתנו אף בתוך משפחות כורדיות: הורים יכלו להיות אזרחי סוריה, אך לא ילדיהם; ילד אחד יכול היה להיות אזרח בעוד אחיו ואחיותיו לא. כורדים שאיבדו את אזרחותם הופקעו לעיתים קרובות מאדמותיהם, שהוענקו על ידי המדינה למתיישבים ערבים ואשורים. קמפיין תקשורתי הושק נגד הכורדים עם סיסמאות כגון "הצילו את הערביות בג'זירה!" ו"הלחמו בסכנה הכורדית!".[13]
פעולות אלו במחוז ג'זירה קרו באותו זמן של התקוממותו של מוסטפא ברזאני בכורדיסטן העיראקית ואת גילוי שדות הנפט באזורי המחיה הכורדיים בסוריה. ביוני 1963, סוריה השתתפה במסע הצבאי העיראקי נגד הכורדים כאשר סיפקה מטוסים, כלי רכב משוריינים וכוח של 6,000 חיילים. כוחות סוריים אף חצו את הגבול לעיראק והגיעו לעיירה הכורדית זאכו, במרדף אחר לוחמי ברזאני.[14]
הקורדון הערבי
מדיניות סורית בשנות ה-70 הובילה לכך שערבים יושבו מחדש באזורי רוב כורדיים.[15] בשנת 1965 החליטה ממשלת סוריה ליצור "קורדון ערבי" (חִזאם ערבי) באזור ג'זירה לאורך הגבול הטורקי. הקורדון השתרע לאורך הגבול הסורי-טורקי ברצועה ברוחב של 10–15 ק"מ,[12] החל מהגבול העיראקי במזרח ועד ראס אל-עין במערב. יישום תוכנית הקורדון הערבי החל בשנת 1973, ובדואים ערבים הובאו להתיישב באזורים כורדיים. הטופונימיה המקומית, לרבות שמות כפרים, עוברתה לשמות ערביים. לפי התוכנית המקורית, כ-140,000 כורדים נועדו להיות מגורשים למדבר הדרומי בקרבת אל-ראעד. על אף שהחקלאים הכורדים הופקעו מאדמתם, הם סירבו לעזוב את בתיהם. בקרב כפריים כורדים אלו, מי שסווגו כ"זרים" לא הורשו להחזיק ברכוש, לתקן בתים מתפוררים או לבנות חדשים.[12] בשנת 1976, חאפז אל-אסד עצר רשמית את המשך יישום מדיניות הערביזציה לאורך הגבול הטורקי. עם זאת, השינויים הדמוגרפיים שכבר בוצעו לא הושבו לאחור, ובשנת 1977 נאסר באופן רשמי על שימוש בשמות מקומות שאינם ערביים.[12]
מחאות הנורוז
במרץ 1986 התאספו כמה אלפי כורדים בתלבושות כורדיות בחלק הכורדי של דמשק כדי לחגוג את פסטיבל האביב, נורוז. המשטרה הזהירה אותם שהלבוש הכורדי אסור, וירתה על ההמון, וכתוצאה מכך נהרג אדם אחד. כ-40,000 כורדים השתתפו בהלווייתו בקמישלי. גם בעפרין נהרגו שלושה כורדים במהלך הפגנות הנורוז. לאחר המחאות, ממשלת סוריה אסרה על חגיגות הנורוז והנהיגה חג חדש באותו יום, לכבוד האימהות.[16]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ John A. Shoup, The history of Syria, Santa Barbara, California: Greenwood, an imprint of ABC-CLIO, LLC, 2018, Greenwood histories of the modern nations, מסת"ב 978-1-4408-5835-2
- ^ 2.0 2.1 2.2 נטע בר, "אין חברים מלבד ההרים": המאבק הטרגי של הכורדים לעצמאות, באתר www.israelhayom.co.il
- ^ Jordi Tejel, Syria's Kurds: History, Politics and Society, Routledge, 2008-08-29, מסת"ב 978-1-134-09642-8. (באנגלית)
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Philip G. Kreyenbroek, Stefan Sperl, The Kurds : a contemporary overview, London ; New York : Routledge, 1992, מסת"ב 978-0-415-07265-6
- ^ Janet Klein, The margins of empire: Kurdish militias in the Ottoman tribal zone, Stanford: Stanford University Press, 2011, מסת"ב 978-0-8047-7570-0
- ^ 6.0 6.1 6.2 Thomas Schmidinger, Krieg und Revolution in Syrisch-Kurdistan: Analysen und Stimmen aus Rojava, Mandelbaum, 2017, מסת"ב 978-3-85476-665-0. (בגרמנית)
- ^ Dawn Chatty, Displacement and Dispossession in the Modern Middle East, Cambridge University Press, 2010-03-08, מסת"ב 978-1-139-48693-4. (באנגלית)
- ^ Keith David Watenpaugh, Being Modern in the Middle East: Revolution, Nationalism, Colonialism, and the Arab Middle Class, Princeton University Press, 2014-12-19, מסת"ב 978-1-4008-6666-3. (באנגלית)
- ^ FUNDAMENTAL PRINCIPLES, www.dircost.unito.it
- ^ Vahé Tachjian, La France en Cilicie et en Haute-Mésopotamie: aux confins de la Turquie, de la Syrie et de l'Irak, 1919-1933, KARTHALA Editions, 2004, מסת"ב 978-2-84586-441-2. (בצרפתית)
- ^ Jordi Tejel Gorgas, Les territoires de marge de la Syrie mandataire : le mouvement autonomiste de la Haute Jazîra, paradoxes et ambiguïtés d’une intégration « nationale » inachevée (1936-1939), Revue des mondes musulmans et de la Méditerranée, 2009-11-27 doi: 10.4000/remmm.6481
- ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 Amir Hassanpour, Nationalism and language in Kurdistan: 1918-1985, San Francisco (Calif.): Mellen research university press, 1992, מסת"ב 978-0-7734-9816-7
- ^ 13.0 13.1 Amir Hassanpour, Nationalism and language in Kurdistan, 1918-1985, San Francisco: Mellen Research University Press, 1992, מסת"ב 978-0-7734-9816-7
- ^ Philip G. Kreyenbroek, Stefan Sperl, The Kurds: a contemporary overview, London: Routledge, 1992, Routledge-SOAS politics and culture in the Middle East series, מסת"ב 978-0-415-07265-6
- ^ Philip G. Kreyenbroek, Stefan Sperl, The Kurds : a contemporary overview, London ; New York : Routledge, 1992, מסת"ב 978-0-415-07265-6
- ^ Jordi Tejel, Syria's Kurds: History, Politics and Society, Routledge, 2008-08-29, מסת"ב 978-1-134-09643-5. (באנגלית)
הכורדים בסוריה40159804Q1792998