בגארה
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| מעל מיליון | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
 הרפובליקה המרכז אפריקאית | |
| שפות | |
| ערבית צ'אדית | |
| דת | |
| בעיקר אסלאם סוני | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
| ערבים, בדואים, אפריקאים |
הבַּגָארָה (ערבית: بقارة, "מגדלי בקר") הם אוסף של קבוצות אתניות ממוצא ערבי שמאכלסות את אזור הסאהל באפריקה.
השם "בגארה" נפוץ בסודאן, בעוד שבצ'אד ובמערב אפריקה בני הקבוצה נקראים ערביי שֻוָוה או ערביי דיפה.
בני הקבוצה, המונים מעל למיליון איש, חיים בעיקר באזור שבין ימת צ'אד ודרום קורדופאן ואינם בהכרח רואים בעצמם עם אחד או קבוצה אתנית אחת. בני הבגארה מנהלים אורח חיים של נוודים רועי בקר, אף שכיום רבים מהם עברו לחיים ביישובי קבע. שפתם של בני הבגארה היא ערבית צ'אדית, הנקראת לעיתים בשמות נוספים בהתאם למיקומם של הדוברים.
בסודאן בלבד קיבל המונח "בגארה" משמעות פוליטית והוא משמש לתיאור שבטים מסוימים. המונח מתייחס בדרך כלל לקואליציה הכוללת רוב ערבי וכמה שבטים אפריקאיים ילידיים (בעיקר פור, נובה ופלאטה) יחד עם שבטים ערביים אחרים ממערב סודאן (בעיקר ג'והיינה). המונח נועד ליצור הבדלה בין שבטי הבגארה לשבטי אבאלה ("מגדלי גמלים") ערביים.
תפוצה
מרבית בני הבאגרה חיים בצ'אד והשאר נודדים בעונות מסוימות לדרום-מערב סודאן, בעיקר לאזורים הדרומיים של דארפור וקורדופאן, ולחלקים קטנים ברפובליקה המרכז-אפריקאית, בדרום סודאן ובניז'ר. אלו מביניהם שעדיין מנהלים אורח חיים נוודי נודדים בהתאם לעונות השנה, בעונה הרטובה לערבות העשב ובעונה היבשה לאזורי הנהרות.
מקור וחלוקות פנימיות
מקור הבגארה אינו ידוע. לפי מחקר מ-1994 הקבוצה התהוותה בצ'אד החל מ-1635 על ידי התערבבות של האוכלוסייה המקומית עם אוכלוסייה דוברת ערבית. בדיקות DNA מעידות כי לבני הבגארה אבות משותפים עם ערבים קחטאנים. בדומה לשבטים דוברי ערבית אחרים בסהרה ובסאהל, לשבטי הבגארה אבות משבטי הג'והיינה הערביים שנדדו מחצי האי ערב או מחלקים אחרים בצפון אפריקה.
שבטי הבגארה בסודאן כוללים את שבטי רזיגאת, תעאישה, בני הלבה, והבאניה בדארפור, מסיריה זֻרֻג, מסיריה חֻמֻר, חוואזמה, ואוולאד חימאיד בקורדופאן, ובני סלים באזור הנילוס הלבן.
בני הקהילה הקטנה של ערביי הבגארה מהפינה הדרום-מזרחית של ניז'ר מכונים "ערביי דיפה" על שם חבל דיפה שבו הם חיים. הם מתגוררים על חוף ימת צ'אד, לשם החלו להגר מניגריה לאחר מלחמת העולם ה-2. רוב ערביי הדיפה טוענים שהם צאצאי שבט המחאמיד של סודאן וצ'אד.
היסטוריה
בני הבגארה מדארפור וקורדופאן היוו את עמוד השדרה של המרד המהדיסטי נגד השלטון הטורקו-בריטי בסודאן בשנות ה-80 של המאה ה-19. סגנו של המהדי מוחמד אחמד, הח'ליפה עבדאללהי אבן מוחמד, היה עצמו בן בגארה משבט תעאישה. במהלך תקופת המהדייה (1883-1898) היגרו רבבות בני בגארה לאומדורמאן ולמרכז סודאן ושימשו כחיילים בצבאות המהדיסטים.
אחרי התבוסה בקרב אומדורמאן ב-1898, שבו בני הבגארה הנותרים הביתה לדארפור ולקורדופאן. תחת מנגנון השלטון העקיף של הבריטים, כל אחד משבטי הבגארה הגדולים נשלט על ידי מנהיג עליון משלו.
שבטי הבגארה הגדולים בדארפור קיבלו אדמות מסולטני הפור בשנות ה-50 של המאה ה-18. מסיבה זו, לארבעת שבטי הבגארה הגדולים ביותר בחבל זה, רזיגאת, הבאניה, בני הלבה ותעאישה, הייתה מעורבות שולית בלבד ברצח העם בדארפור. לעומת זאת, לבני הבגארה הייתה מעורבות עמוקה בקונפליקטים אחרים בסודאן ובצ'אד. החל מ-1985 החלה ממשלת סודאן לחמש את רבים מהשבטים המקומיים, ביניהם שבטי רזיגאת בדרום דארפור ומסיריה וחוואזמה בקורדופאן השכנה, כדי שישמשו כמיליציות לוחמות נגד כוחות צבא שחרור העם הסודאני בשטחיהם. בני הבגארה הקימו יחידות שלחמו בחזית לצד קבוצות "מֻרַאחְלִין", לוחמים רכובים שפשטו על כפרים בדרום במטרה לבזוז רכוש וללכוד עבדים והיוו את הבסיס להיווצרות הג'נג'וויד. המתקפות הראשונות נערכו בהרי הנובה וזכו לעידוד מצד ממשלת סודאן, אשר הבטיחה לבני הבגארה שלא תפריע להם בביצוע פשיטותיהם.
במהלך מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה שבטי המסיריה והרזיגאת חטפו ושעבדו אלפי נשים וילדים משבט הדינקה, כמו גם מספר לא ידוע של ילדים משבט הנובה. בדארפור הקימה ממשלת סודאן מיליציה של בני שבט בני הלבה במטרה להביס כוח של צבא שחרור העם הסודאני בהנהגת דאוד בולאד בין השנים 1990-1991. עם זאת, באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 הסכימו מרבית שבטי הבגארה השונים על שביתות נשק מקומיות עם כוחות צבא השחרור, ומנהיגי השבטים הגדולים הצהירו על חוסר רצונם להצטרף ללחימה.
קישורים חיצוניים
- בגארה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
29459289בגארה