היסחפות האונייה אורורה
היסחפות אוניית המחקר "אורורה" באנטארקטיקה, במהלך מסע המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית (1917-1914), היה אירוע קשה ורב-תלאות שנמשך 312 ימים. במאי 1915, בשעת סערה עזה, האונייה ניתקה מן העוגנים והחבלים שריתקו אותה למקומה במצר מקמרדו. "אורורה" נלכדה בקרח ים דחוס, לא יכלה לתמרן ולהיחלץ מאחיזתו, וכך נסחפה אל המים הפתוחים של ים רוס והאוקיינוס הדרומי כשהיא מותירה מאחור עשרה אנשים לכודים על החוף עם אספקה זעומה.
"אורורה", ספינת קיטור בת 40, ששימשה לפנים לציד לווייתנים בחוג הארקטי, הביאה את קבוצת ים רוס אל כף אוונס במצר מקמרדו בינואר 1915, במטרה להקים שם בסיס מוצא למסעות הנחת מצבורים, כסיוע לחצייה הטראנס-אנטארקטית המתוכננת של שקלטון. רב החובל של "אורורה", אניאס מקינטוש, התייצב בראש פעילויות החוף, והקצין הראשון ג'וזף סטנהאוז קיבל את הפיקוד על הספינה. ייתכן שחוסר הניסיון של סטנהאוז היה אחראי לבחירת מעגן חורף לא-נאות, אם כי האפשרויות שעמדו לפניו היו מוגבלות בהוראת הממונים עליו. אחרי שהספינה נעקרה ממעגנה ונסחפה, נגרם לה נזק חמור מקרח הים, שכלל בין השאר פגיעה בהגה ואיבוד העוגנים; בכמה הזדמנויות היה מצבה של "אורורה" חמור כל כך, שרב החובל סטנהאוז שקל אפשרות נטישה. מאמצים ליצור קשר אלחוט עם כף אוונס ובהמשך עם תחנות בניו זילנד ובאוסטרליה עלו בתוהו, וההיסחפות עם הקרח נמשך לכל אורך החורף והאביב הדרומיים, עד לנקודה שמצפון לחוג האנטארקטי. בפברואר 1916 החל הקרח להישבר וכעבור חודש השתחררה הספינה מאחיזתו. בליל ה-23 במרץ 1916 קיבל האלחוטן אלפרד גודווין, מתחנת בלאף בניו זילנד, מסר מסטנהאוז, שנועד למלך ג'ורג' החמישי. במסר הדחוף הודיע סטנהאוז על מצבה הרעוע של אורורה, שאיבדה את מוט ההיגוי שלה וסבלה מעוד נזקים, ועל עשרת אנשי המשלחת, שנשארו תקועים על החוף בבסיס כף אוונס, ללא צידה מספקת ועם ביגוד שאיננו עונה על דרישות החורף האנטארקטי. במועד התשדורת נמצאה "אורורה" בקו רוחב 65° דרום ו-155° מזרח. סטנהאוז פנה אל המלך בבקשה, לשלוח מיד אונייה מצוידת כיאות לבסיס כף אוונס במצר מקמרדו.[1] "אורורה" השתחררה לבסוף מן הקרח ב-12 בפברואר 1916 והצליחה להגיע לניו זילנד ב-2 באפריל.[2] אז יכלה סוף סוף להגיע לניו זילנד לתיקונים ולחידוש האספקה, לפני ששבה לאנטארקטיקה לחלץ את חברי קבוצת החוף ששרדו בחיים.
על אף התפקיד שמילא בהצלת הספינה, הודח סטנהאוז מן הפיקוד על "אורורה" אחרי שהגיעה לפורט צ'אלמרס, על ידי מארגני משלחת החילוץ של קבוצת ים רוס, והספינה חזרה למצר מקמרדו עם רב חובל חדש ועם צוות שרוב אנשיו הוחלפו. כהוקרה על שירותו ב"אורורה" קיבל סטנהאוז תואר אבירות (OBE).
רקע
המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית כללה שתי קבוצות. הראשונה, בראשות ארנסט שקלטון הפליגה לים ודל באנדיורנס, בכוונה להקים שם בסיס, שממנו תצא קבוצה לחצות את היבשת דרך הקוטב הדרומי אל מצר מקמרדו בצד של ים רוס. קבוצה שנייה בראשות אניאס מקינטוש תפליג באוניה "אורורה" אל בסיס ים רוס משם תצא להניח מצבורי צידה לאורך הנתיב המתוכנן של שקלטון, משימה ששקלטון לא צפה בה שום קשיים מיוחדים לקבוצתו של מקינטוש. בכל מקרה, שקלטון לא השקיע זמן רב ומחשבה לפרטים של מבצע ים רוס. כתוצאה מכך, עם הגיעו לאוסטרליה, מצא עצמו מקינטוש רדוף בעיות מבעיות שונות, כספיות וארגוניות גם יחד, שהחמורה בהן נגעה ל"אורורה". ספינת ציידי הלווייתנים הוותיקה מן החוג הארקטי אומנם הייתה חזקה, אך הייתה בת 40 ולאחר המשלחת האוסטרלו-אסייתית לאנטארקטיקה של דאגלס מוסון, נזקקה לתיקונים מקיפים. בעקבות התערבותו של המדען וחוקר הקטבים האוסטרלי הנודע, אדג'וורת דייוויד, הקצתה ממשלת אוסטרליה כסף ומתקני מבדוק להכשרת "אורורה" להמשך שירותה באנטארקטיקה.
מבין חברי הקבוצה של ים רוס, שהפליגו בדצמבר 1914, רק למקינטוש, לארנסט ג'ויס, הממונה על הכלבים, ולרב המלחים של הספינה ג'יימס "סקוטי" פאטון היה ניסיון של ממש בתנאים האנטארקטיים.[3] כמה אנשים בקבוצה היו תוספות של הרגע האחרון: אדריאן דונלי, מכונאי רכבות שמעולם לא הפליג בים, היה לקצין מכונות שני ב"אורורה",[4] וליונל הוק, קצין הרדיו, היה חשמלאי מתלמד בן 18[5] הקצין הראשון של "אורורה" היה ג'וזף סטנהאוז, מחברת אוניות הקיטור של הודו הבריטית. סטנהאוז, שהיה בן 26 כשהצטרף למשלחת, שהה באוסטרליה והחלים מתקופת דיכאון כששמע על תוכניותיו של שקלטון. הוא נסע מיד ללונדון כדי להבטיח לעצמו את התפקיד. בנעוריו הושפע סטנהאוז מסיפורי הגבורה בדרך לכיבוש הקטבים של פריטיוף ננסן, קפטן סקוט וויליאם ספירס ברוס, אך לא היה לו שום ניסיון אישי במימי אנטארקטיקה או בקרח שלה.
במצר מקמרדו
מעגן חורף
"אורורה" הגיעה אל מצר מקמרדו בינואר 1915, במועד מאוחר בעונה בגלל העיכוב ביציאתה מאוסטרליה. כיוון שהקבוצה הייתה בפיגור של שלושה שבועות בלוח הזמנים שלה, החליט מקינטוש שהעבודה להנחת המצבורים תתחיל תיכף ומיד,[6] ולקח על עצמו את הטיפול בנושא. ב-25 בינואר כבר יצא בראש אחת מקבוצות המזחלות המוקדמות, והשאיר את סטנהאוז כמפקד הספינה. בשבועות הספורים לפני שהמצר קפא כולו למשך החורף, היה על סטנהאוז לפקח על פריקת יתר קבוצות החוף ומחסני האספקה אל החוף. כמו כן נדרש למצוא מעגן קבע בטוח לספינה לחודשי החורף; לפני צאתו לדרך הורה מקינטוש במילים מפורשות לסטנהאוז, שזו היא חובתו הראשונה במעלה.[7] המעגן היחיד הבטוח לחורף במצר מקמרדו שהיה ידוע עליו היה הבסיס הישן של משלחת דיסקברי של סקוט בהאט פוינט, דרומית לבליטה הידועה כלשון הקרחון, שחילקה את המצר לשני חלקים. אלא שספינתו של סקוט קפאה בקרח למשך שנתיים, ונדרשו שתי אוניות חילוץ וכמה מטעני נפץ כדי לשחרר אותה. שקלטון היה נחוש בדעתו להימנע ממצב כזה, ונתן למקינטוש הוראות מפורשות, שאותן העביר כלשונן לסטנהאוז, להעגין את "אורורה" מצפון ללשון.[8] שום ספינה לא חרפה קודם בחלקו הצפוני החשוף של המצר, והימאים המנוסים ארנסט ג'ויס וג'יימס פאטון הטילו ספק בתבונה שבכך ביומניהם הפרטיים.[9][10] אחרי תום המשלחת, כתב ג'ון קינג דייוויס, שמונה להנהיג את משימת החילוץ של קבוצת ים רוס, כי מן הראוי היה להתעלם מהוראתו של שקלטון וכי סטנהאוז היה צריך לקחת את "אורורה" למעגן המבטחים של האט פוינט, על אף הסיכון שבקפיאה בקרח.[11]
סטנהאוז ניסה תחילה להטיל עוגן בצד הצפוני של לשון הקרחון עצמה. אסון נמנע בדוחק כאשר שינוי בכיוון הרוח איים לכלוא את "אורורה" בין הלשון לקרח הדחוס, שהתקדם בכיוונה.[12] לאחר שבחן אפשרויות אחרות ופסל אותן, החליט סטנהאוז לבסוף להטיל עוגן בכף אוונס, שם הקים סקוט את בסיס משלחת טרה נובה, כ-11 ק"מ צפונית ללשון הקרחון.[13] ב-14 במרץ, לאחר כמה ניסיונות כושלים, תמרן סטנהאוז את "אורורה" בירכתיה תחילה אל עבר החוף בכף אוונס, שם הוטלו שני עוגנים גדולים ושוקעו בבטון בקרקע. כבלים ועוגנים נוספים הוטלו בעקבותיהם. ב-14 במרץ הייתה הספינה צמודה לקרח החוף ומחוברת אליו, במילים של הקצין השני לזלי תומסון, "במספר מספיק של כבלים ועוגנים להחזיק משחתת".[14]
עקירה
המעגן הלא-מוגן של כף אוונס חשף את "אורורה" לפגעי החורף בכל עוצמתם. באמצע אפריל נראתה האונייה כ"שלד ספינה טרופה", בנטייה חדה ימינה וטרף לזעזועים אלימים ולרעידות ככל שהלך הקרח וסגר עליה סביב.[15] כל אימת שמזג האוויר נרגע במידת מה, נעשו מאמצים להזקיף ולחבר את אנטנות הרדיו, כדי לאפשר תקשורת עם קבוצות החוף ובהמשך, כך קיוו, עם אוסטרליה וניו זילנד. שארית המטען שנועד להעברה אל המצבורים באמצעות מזחלות נפרקה אל החוף.[16] אבל חלק גדול מן האספקה האישית של קבוצות החוף, דלק וציוד, נשארו על הספינה, לאור ההנחה, שהאונייה תישאר במקומה למשך כל החורף.
בסביבות השעה 21:00 ב-6 במאי, בעיצומה של סופה עזה, שמעו האנשים שעל האונייה שני "מטחי נפץ"[17], כשהכבלים הראשיים נעקרו מעוגניהם. שילוב הכוחות של הרוח והקרח הנע במהירות תלש את "אורורה" ממעגנה והספינה, נעוצה ומוקפת בשדה קרח גדול, נסחפה אל מצר הים. סטנהאוז פקד להגביר קיטור בתקווה שבכוח המנוע תצליח "אורורה" לחזור אל החוף עם שוך הסערה, אבל המנועים פורקו בחלקם לצורך תיקונים בתקופת החורף, ומן הנמנע היה להפעילם מיד מחדש. בכל מקרה, למנוע בעל 98 כוח סוס ולמדחף בעל בורג יחיד לא היה הכוח הדרוש. בשל שאגות הרוח המשתוללת לא יכלה הקבוצה המדעית בכף אוונס לשמוע את המתרחש, ורק בבוקר נודע להם שהאונייה נסחפה ואיננה.
שמונה-עשר איש היו על סיפון ה"אורורה" כשזו נעקרה ממעגנה, ועשרה אנשים נשארו תקועים על החוף. ארבעה מדענים התגוררו בצריף שבכף אוונס; שישה חברים בקבוצות הראשונות להנחת מצבורים, בהם מקינטוש וג'ויס, נשארו מנותקים בהאט פוינט, מצפים להזדמנות לחצות את קרח הים כדי להגיע לכף אוונס.[18]
ההיסחפות עם הקרח
עד 8 במאי הדפה סופה דרומית מתמשכת את האונייה, עדיין בצבת הקרח, צפונה, החוצה ממצר מקמרדו ואל ים רוס הפתוח. ברשימה ביומנו מיום 9 במאי תמצת סטנהאוז את מצבה של "אורורה": "תקועה בקרח ונסחפת אלוהים יודע לאן [...] כולנו בריאים ושלמים [...] מצב רוחנו טוב ואנו נצא מזה." הוא הכיר בכך, שבכך כלתה כל תקווה לחרוף עם האונייה במצר מקמרדו, והביע את דאגתו לשלום האנשים בכף אוונס: "זה צפי עגום בשבילם [...] שאר המעילים האטומים למים, הביגוד וכן הלאה, המיועדים למסעות המזחלות בשנה הבאה עודם בספינה."[19] במשך היומיים הבאים התחזקו הרוחות במידה כזאת, שהאנשים לא יכלו לעבוד על הסיפון, אבל ב-12 במאי התמתן מזג האוויר לאפשר הצבת אנטנת רדיו זמנית, והוק התחיל לנסות ליצור קשר עם האנשים שעל החוף. הודעות המורס שלו לא הצליחו להגיע אל כף אוונס.[20] אף כי טווח השידור לא עלה בדרך כלל על 480 ק"מ, ניסה הוק להעלות לשידור את תחנת הרדיו באי מקוארי (אנ'), במרחק יותר מ-2,340 ק"מ, גם הפעם ללא הצלחה.
ב-14 במאי הועלו שרידיהם השבורים של שני עוגני החרטום, שאיימו להפוך את האונייה, אל סיפונה.[21] במהלך הימים הבאים התעבה קרח הים הדחוס, ובסערה הגוברת והולכת כובו הדוודים, משום שניסיון לתמרן בכוח המנוע בתנאים כאלה היה מבזבז פחם.[22] עוד קושי היה חידוש מלאי המים החיים של האונייה. גוש קרח גדול היה בטווח ראייה, אך רחוק מכדי להגיע אליו בתנאי מזג האוויר הקיימים. על כן, כדי להשיג מי שתייה, נאלצו האנשים לאסוף שלג. השגת מזון הייתה בעיה פחותה בערכה; הם יכלו להגדיל את מלאי המזון של "אורורה" בצייד הפינגווינים וכלבי-הים שהתקהלו סביב הספינה. כדי להעלות את המוראל קיבלו אנשי הצוות הקצבה של רום לחגוג את "יום האימפריה" ב-24 במאי.
ב-25 במאי, בעוד "אורורה נסחפת לעבר חוף ארץ ויקטוריה, תיאר סטנהאוז חיזיון ש"מזכיר בית קברות", גושי קרח כבדים מפותלים וניצבים זקופים.[23] "אורורה" הייתה נתונה בסכנה מתמדת כאשר גושי הקרח הללו נעו וחגו סביבה. סטנהאוז הורה לצוות להכין ציוד מזחלות ומצרכי מזון לאפשרות שייאלצו לצאת ברגל אל החוף, במקרה ש"אורורה" תילכד ותתנפץ, אבל הסכנה המיידית הזאת לא התממשה.[24] לאחר זאת באו שבועות של חוסר-פעילות יחסי, וסטנהאוז שקל את האפשרויות. אם האונייה תישאר כבולה בקרח אך קבועה במקום אחד, יוכל, אם קרח הים יאפשר זאת, לשלוח קבוצת מזחלת חזרה אל כף אוונס עם ציוד ומצרכי מזון. אם, לעומת זאת, תימשך ההיסחפות צפונה, הרי בו ברגע שהספינה תשתחרר מכבלי הקרח ישים סטנהאוז פעמיו לניו זילנד ומשם, לאחר תיקונים וציוד מחדש, יחזור לכף אוונס בספטמבר או אוקטובר לעונה השנייה של הנחת מצבורים.
ב-9 ביולי התגברה מהירות ההיסחפות, והיו סימנים של הגברת הלחץ בקרח הדחוס. ב-21 ביולי הייתה הספינה לכודה במצב, שאיפשר לקרח ללחוץ עליה משני קצותיה, לפיתה שניפצה את מוט ההיגוי במידה שלא ניתן לתקנו. לפי יומנו של הוק: "כל הימאים היו מוכנים לקפוץ מעבר למעקה אל הקרח. נראה ודאי, שהספינה לא תחזיק מעמד." למחרת היום התכונן סטנהאוז לנטישת הספינה, אבל תנועות חדשות בקרח הקלו על הלחץ ובסופו של דבר הביאו את "אורורה" לעמדה בטוחה יותר. התוכניות לנטישת הספינה בוטלו; הוק תיקן את אנטנות הרדיו שלו וחידש את מאמציו להגיע לאי מקווארי,[25] ב-6 באוגוסט הופיעה השמש לראשונה מאז תחילת ההיסחפות. "אורורה", עדיין תקועה ללא תזוזה, נמצאה עכשיו 648 ק"מ צפונית לכף אוונס, סמוך לכף אדייר בקצה הצפוני של ארץ ויקטוריה, שם מתמזג ים רוס באוקיינוס הדרומי.
שלב האוקיינוס הדרומי
כשהספינה עברה את כף אדייר, השתנה כיוון הסחף לצפוני-מערבי.[26] ב-10 באוגוסט העריך סטנהאוז, שהם נמצאים 81 ק"מ צפונית-מזרחית לכף, וכי שיעור הסחף של הספינה הוא בממוצע קצת יותר מ-36 ק"מ ליום.[27] כמה ימים לאחר זאת רשם סטנהאוז ביומנו, שהספינה "הולכת וחוזרת", כלומר, נסחפת אחורה וקדימה בלי להתקדם.[28] "מכל מקום, איננו צריכים להתלונן ואנו חייבים להיות סבלנים", כתב, והוסיף, כי מראש התורן יש רושם ברור של מים פתוחים במרחק. [29] לאור האפשרות שקצה הקרח הדחוס נמצא בקרבת מקום, החלה עבודה על בניית מוט היגוי זמני. לשם כך היה צורך להרחיק את שברי מוט ההיגוי המנופץ, משימה שבוצעה ברובה על ידי המהנדס דונלי. מוט ההיגוי הזמני נבנה מתחליפים כל הבא ליד, וב-26 באוגוסט היה מוכן לשימוש ברגע ש"אורורה" תשתחרר מן הקרח. אז יונמך מעבר לירכתי הספינה ויופעל ידנית, "כמו משוט ענקי".[30] ב-25 באוגוסט התחיל הוק לקלוט פה ושם אותות רדיו מזדמנים מחילופי שדרים בין האי מקוארי לניו זילנד.[31][32] בסוף אוגוסט החלו תעלות מים להתגלות בתוך הקרח, ולפעמים אפשר היה להבחין בגל מתגבע מתחת לספינה. עם זאת, מזג אוויר סוער חזר בספטמבר, כשרוח בעוצמה של הוריקן הפילה את אנטנת הרדיו ועיכבה זמנית את מאמציו של הוק.[33] ב-22 בספטמבר, כשאורורה הייתה כמטחווי עין מאיי באלני הלא-מיושבים, העריך סטנהאוז שהם שייטו יותר מ-1260 ק"מ מכף אוונס, במה שכינה "היסחפות מופלא". עוד הוסיף וציין, שבמשך כל הזמן מתנהלים תצפיות ורישומים סדירים של טבע הקרח וכיוונו: "ההיסחפות לא הייתה לריק, ו[...] הכרת המצב והיסחפות של הקרח הדחוס תהיה תוספת יקרת-ערך לסך הידע האנושי".[34]
בתנאי החיים ב"אורורה" לא חלו כמעט שינויים במהלך החודשים הבאים. סטנהאוז עמל לקיים את המוראל, העסיק את האנשים בעבודה כל אימת שהדבר התאפשר וארגן פעילויות פנאי, כולל משחקי כדורגל וקריקט על הקרח. ב-21 בנובמבר חצתה "אורורה" את החוג האנטארקטי, וסוף סוף היה ברור וגלוי לעין, שהקרח סביב הספינה מתחיל להימס: "... סופת שלגים אחת הגונה תחולל שבירת-קרח כללית", כתב סטנהאוז. חג המולד התקרב והקרח עוד היה מוצק; סטנהאוז הרשה לצוות לערוך מסיבה, אך ביומנו ציין: "אני מייחל בכל לבי, שהחגיגות הארורות יעברו כבר [...] אנחנו מתפטמים כאן בכל-טוב בשעה שלאומללים בכף אוונס אין כמעט מה לאכול!" כעבור ימים אחדים נחגגה השנה החדשה בנגינת תזמורת מאולתרת ושירת "משלי, בריטניה" ו"אלוהים נצור המלך".
שחרור
בימים הראשונים של ינואר 1916 התחיל מצוף הקרח שלפת את הספינה להישבר בשמש. לפי השערתו של סטנהאוז, לאחר התיקונים בניו זילנד: "אם נוכל להפליג מליטלטון בסוף פברואר ואם ישחק לנו המזל ונזכה למעבר מהיר דרומה, יש לנו סיכוי להגיע להאט פוינט לפני שהמצר יקפא כולו." במרחק קצר מן הספינה נראה קרח נע במהירות, אבל "אורורה" נשארה תקועה ללא ניע במשך כל חודש ינואר.[35]
ככל שהקיץ האנטארקטי קרב אל קצו, נאלץ סטנהאוז לשקול את האפשרות ש"אורורה" תישאר לכודה לעוד שנה, ואחרי שסקר את מלאי הדלק והמזון, הורה לצוד עוד כלבי-ים ופינגווינים. המשימה הייתה קשה, כיוון שהקרח שהתרכך עשה את ההתרחקות מן הספינה למסוכנת.[36][37] עם התמוססות קליפת הקרח שעטפה את הספינה, נפתחו חיבורי הקורות ומים בגובה מטר בערך חלחלו אל הספינה מדי יום וחייבו עבודה מתמדת במשאבות.[38] ב-12 בפברואר, כשהצוות היה עסוק בפעילות זו, החל סוף סוף הקרח שהקיף את הספינה להישבר. תוך דקות נסדק כל המצוף והתרסק לחתיכות, בריכת מים נפתחה לפניהם וה"אורורה" צפה חופשית ומשוחררת. בבוקר הבא פקד סטנהאוז להעלות את המפרשים, אבל ב-15 בפברואר נבלמה הספינה במצבור קרח ונשארה לבלי נוע למשך עוד שבועיים. סטנהאוז לא רצה להפעיל את המנועים משום שעתודות הפחם שלו היו מעטות, אבל ב-1 במרץ הגיע להחלטה, שאין עוד ברירה; הוא הורה להגביר את הקיטור, ולמחרת היום נעה הספינה קדימה בכוח מנועיה.[39] אחרי סדרה של עצירות וזינוקים, התגלה ב-6 במרץ, מרום התורן, קצה הקרח.[40] ב-14 במרץ יצאה סוף סוף אורורה מן הקרח הדחוס, אחרי שנסחפה כלואה בתוכו במשך 312 ימים ולאורך 2,880 ק"מ. סטנהאוז קבע את מיקום הספינה בהגיעה לים הפתוח בקו רוחב '27 64° דרום וקו אורך '32, 157° מזרח.
חזרה לציוויליזציה
העיכובים בהיחלצות מן הקרח הדחוס שמו קץ לתקוותיו של סטנהאוז להביא סיוע מהיר לכף אוונס. בעדיפות ראשונה במעלה הציב עכשיו את הצורך להגיע לניו זילנד ולשוב לאנטארקטיקה באביב הבא. במשך השבועות האחרונים המתסכלים בשבי הקרח, עמל הוק על מכשיר הרדיו והתחיל שוב לשדר. הוא ושאר אנשי הצוות לא היו מודעים לכך, שתחנת השידור באי מרקוארי (אנ'), הקרובה ביותר לאזור ההיסחפות שלהם, נסגרה בזמן האחרון על ידי ממשלת אוסטרליה מטעמי חיסכון. ב-23 במרץ, בשימוש באנטנה מרובעת שהורכבה במיוחד בגובה 24 מטרים, שידר הוק מסר, שהגיע, הודות לתנאי אטמוספירה חריגים, אל תחנת השונית בניו זילנד. למחרת היום נקלטו האותות שלו בהובארט, טסמניה, ובמהלך הימים הבאים שידר פרטים על מיקומה של "אורורה", מצבה הכללי ומצוקת הקבוצה התקועה על החוף. השדרים האלה, והתנאים החריגים שאיפשרו את העברתם למרחק גדול בהרבה מן הטווח הרגיל של הציוד, דווחו לעולם כולו.[41]
מסעה של "אורורה" מן הקרח לאזור מבטחים היה איטי והרה סכנות. ההכרח לחסוך בעתודות הפחם המתמעטות והולכות איפשר שימוש מוגבל במנועים, ומוט ההיגוי המאולתר היקשה על ההיגוי; הספינה התנודדה לעיתים חסרת-ישע, נתונה בסכנת התהפכות. אפילו לאחר יצירת הקשר עם העולם החיצון נרתע סטנהאוז מבקשת סיוע ישיר, מחשש שתביעת הצלה עלולה להעמיד את המשלחת במבוכה נוספת.[42] אף על פי כן, הוא נאלץ לבקש עזרה כש"אורורה" התקרבה לניו זילנד ב-31 במרץ, במזג אוויר סוער שאיים להדוף אותה אל הסלעים. כעבור יומיים הגיעה הגוררת "דאנדין" אל הספינה והתחברה אליה בכבל גרירה.[43] בבוקר המחרת, 3 באפריל 1916, הובאה "אורורה" אל הנמל בפורט צ'אלמרס.
לאחר מעשה
עם הגיעו לניו זילנד נודע לסטנהאוז, שאין כל ידיעות משקלטון ומקבוצת ים ודל מאז הפליגו מג'ורג'יה הדרומית בדצמבר 1914; התגבר הרושם, ששני חלקיה של המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית זקוקים לחילוץ.[44] משרדי המשלחת בלונדון הודיעו לסטנהאוז, שמקורות המימון נוצלו עד תום ואת הכסף לעבודות התיקון והציוד של "אורורה" צריך יהיה למצוא במקום אחר.[45] עוד התברר, שבעלי הדעה סבורים שהצלת הקבוצה של שקלטון קודמת לזו של האנשים הלכודים בכף אוונס.[46]
תקופה זו של חוסר ודאות עמדה בעינה עד להופעתו הפתאומית של שקלטון באיי פוקלנד, בראשית חודש יוני.[47] עכשיו, כשמשימת חילוץ יחידה עמדה לפניהם, הסכימו ממשלות בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד לממן במשותף את משלחת החילוץ לים רוס, וב-28 ביוני החלה העבודה על "אורורה". סטנהאוז הניח עדיין, שכרב חובל בפועל של האונייה יהיה זה הוא שינהיג את קבוצת החילוץ, אבל התברר, שהוועדה שמונתה לפקח על שיפוץ ה"אורורה" והחזרתה לפעולה מתחה ביקורת על שקלטון כמי שארגן את משלחת ים רוס מלכתחילה.[48] הוועדה רצתה למנות מפקד מטעמה על משלחת החילוץ וסטנהאוז, כאיש אמונו של שקלטון, לא היה מקובל עליה. התעורר גם ספק בשאלה, אם סטנהאוז מנוסה דיו לפקד על משלחת, לאור בחירתו האומללה במעגן חורף.[49] לאחר חודשים של חוסר ודאות נודע לסטנהאוז, באמצעות ידיעה בעיתון מיום 4 באוקטובר, שג'ון קינג דייוויס מונה לרב החובל החדש של "אורורה".[50] לדייוויס היה ניסיון רב באנטארקטיקה, כמי שהיה קצין ראשון ובהמשך רב-חובל של "נמרוד" במשלחת של 1907–1909 ורב החובל של "אורורה" במהלך המשלחת האוסטרלו-אסייתית לאנטארקטיקה.[51] בהמרצתו של שקלטון, שלא לשתף פעולה עם החלטה זו, דחה סטנהאוז את ההצעה להצטרף להפלגה כקצין ראשון ושוחרר מתפקידו, יחד עם תומסון, דונלי והוק.[52] שקלטון הגיע לניו זילנד מאוחר מכדי להשפיע על מהלך העניינים, מעבר לארגון מינויו הוא לקצין מחוץ למניין על "אורורה" לפני הפלגתה לכף אוונס ב-20 בדצמבר 1916.[53] ב-1920 העניק המלך ג'ורג' החמישי תואר אבירות לג'וזף סטנהאוז לאות הוקרה לשירותו על ה"אורורה". ב-10 בינואר 1917, עם צוות שכמעט כולו חדש, הגיעה "אורורה" לכף אוונס ואספה את שבעת הניצולים ששרדו מקבוצת החוף לאחר שמקינטוש, ויקטור היוורד וארנולד ספנסר-סמית נספו.[54] היה זה ביקורה האחרון של האונייה במימי אנטארקטיקה; עם שובו לניו זילנד מכר אותה שקלטון לחברה להובלת פחם. "אורורה" הפליגה מניו קאסל, ניו סאות' וויילס, ב-20 ביוני 1917 לכיוון צ'ילה, ולא נראתה עוד. חברת הביטוח לויד'ס דיווחה עליה באופן רשמי ב-2 בינואר 1918. בין הימאים שאבדו עם האונייה היה ג'יימס פאטון, שהיה רב מלחים ב"אורורה" בכל תקופת המשלחת לים רוס ובמשך ההיסחפות, וכן במשימת החילוץ שאחריה.[55]
לקריאה נוספת
- "Aurora Sent Word By Wireless Freak" (PDF). New York Times. 14 במאי 1916. נבדק ב-25 במרץ 2009.
{{cite news}}: (עזרה) - Béchervaise, John. "Davis, John King (1884–1967)". Australian Dictionary of Biography. נבדק ב-5 באפריל 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - Bickel, Lennard (2001). Shackleton's Forgotten Men. London: Pimlico Original. ISBN 0-7126-6807-1.
- Fisher, Margery and James (1957). Shackleton. London: James Barrie Books.
- Haddelsey, Stephen (2008). Ice Captain. Stroud, Gloucestershire: The History Press. ISBN 0-7509-4348-3.
- Huntford, Roland (1985). Shackleton. London: Hodder & Stoughton. ISBN 0-340-25007-0.
- "Marooned Men Have Food Supplies". New York Times. 29 במרץ 1916. נבדק ב-25 במרץ 2009.
{{cite news}}: (עזרה) PDF format - Shackleton, Ernest (1983). South. London: Century Publishing. ISBN 0-7126-0111-2.
- Tyler-Lewis, Kelly (2007). The Lost Men. London: Bloomsbury Publications. ISBN 978-0-7475-7972-4.
קישורים חיצוניים
- "The Trans-Antarctic Expedition 1914–17 – SY Aurora and the Ross Sea Party". Southpole.com. נבדק ב-2008-05-20.
- http://archiveshub.ac.uk/data/gb015-josephrussellstenh(הקישור אינו פעיל)
הערות שוליים
- ^ Kelly Tyler-Lewis, "The Lost Men", Bloomsbury London, pp.2-3
- ^ Kim Heacox, "Shackleton", National Geographic, Washington p.94
- ^ טיילר-לואיס עמ' 114
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 50
- ^ הוק היה כעבור שנים ליו"ר תאגיד הרדיו האוסטרלי וקיבל תואר אבירות בשנת 1957. טיילר-לואיס, עמ' 273-272
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 66
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 112
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 116-114
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 68
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 121-120 ו-126
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 221
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 119-118
- ^ הספינה "טרה נובה" של סקוט עגנה למשך החורף בניו זילנד, אחרי שפרקה את קבוצות החוף המקום זה, כפי שעשתה גם "נמרוד" במשלחת של שקלטון, 1909-1907. טיילר-לואיס, עמ' 114
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 123
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 127-125
- ^ מטעני האספקה הקודמים שנועדו למצבור נפרקו עוד קודם ואוחסנו בצריף. טיילר לואיס, עמ' 131
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 127-125
- ^ קבוצת האט פוינט שמעה על היעלמות "אורורה" רק כשהגיעה לכף אוונס ב-2 ביוני. ביומנו תיאר מקינטוש את החדשות כ"מכת מחץ". טיילר-לואיס, עמ' 129
- ^ שקלטון, עמ' 313-309
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 199
- ^ שקלטון, עמ' 311-310
- ^ שקלטון, עמ' 310
- ^ שקלטון, עמ' 312
- ^ שקלטון, עמ' 312
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 204
- ^ טיילר-לואיס 207
- ^ שקלטון, עמ' 321-320
- ^ שקלטון, עמ' 320
- ^ שקלטון, עמ' 320
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 205
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 205
- ^ שקלטון עמ' 324-322
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 205
- ^ שקלטון, עמ' 322
- ^ שקלטון, עמ' 328
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 210-207
- ^ שקלטון, עמ' 328
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 207
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 207
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 207
- ^ ניו יורק טיימס, 29 במרץ 1916
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 213
- ^ לפני מקורות מסוימים (למשל שקלטון, עמ' 333), שם הגוררת היה "פלאקי"
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 215-214
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 214
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 217
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 219
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 224
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 225
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 230-227
- ^ http://www.adb.online.anu.edu.au/biogs/A080262b.htm
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 227
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 231
- ^ שקלטון, עמ' 337-335
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 274
היסחפות האונייה אורורה37016568Q7395297