הטבח בטיל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הטבח בטיל
הרוגים 213

הטבח בטיל (בצרפתית: Massacre de Tulle) היה ריכוז ורצח של 213 אזרחים בעיר הצרפתית טיל על ידי דיוויזיית הפאנצר אס אס השנייה Das Reich ביוני 1944, שלושה ימים לאחר נחיתת יום ה-D במלחמת העולם השנייה. מתוך הנרצחים, 99 נתלו ביום אחד בעיר.

לאחר מתקפה של תנועת ההתנגדות הצרפתית פרנק-טירר (Francs-tireur) ב-7 וב-8 ביוני 1944, הגעתם של חיילי Das Reich אילצה את המאקי לברוח מהעיר טיל (במחוז קורז, Corrèze) בדרום מרכז צרפת. ב-9 ביוני 1944 עצרו אנשי אס אס ואס דה את כל הגברים בגילים שש עשרה עד שישים בעיר והורו לתלות 120 מהאסירים. 99 נתלו. בימים שלאחר מכן נשלחו 149 גברים למחנה הריכוז דכאו, שם מתו 101. פעולות הוורמאכט, הוואפן אס אס והאס דה גבו את חייהם של 213 אזרחים תושבי טיל.

יום לאחר מכן, אותה דיוויזיית פאנצר, Das Reich, הייתה מעורבת בטבח באורדור-סור-גלאן.

רקע

דיוויזיית הפאנצר אס אס השנייה

סמל של דיוויזיית הפאנצר אס אס השנייה, Das Reich

בתחילת 1944, לאחר שספגה אבדות כבדות בחזית המזרחית, הגיעה דיוויזיית הפאנצר השנייה של האס אס בפיקוד גרופנפיהרר אס אס היינץ לאמרדינג לוואלנס-ד'אז'אן (Valence-d'Agen) כדי להתכונן ליציאה לחזית המערבית. הם היו אמורים להגיב לנחיתה משוערת של 18,000 חיילי בעלות הברית וכלי רכב משוריינים קלים וטנקים.

לפי פיטר ליב (Lieb), חיילי דיוויזיית הפאנצר השנייה האמינו באידאולוגיה של הנאציונל-סוציאליזם, היו בעלי ניסיון קרב בחזית המזרחית, ראו עצמם כיחידה צבאית מובחרת, וכבר השתתפו בהתנגשויות עם תנועת ההתנגדות הצרפתית.

לאחר הפלישה לנורמנדי, דיוויזיית הפאנצר השנייה קיבלה פקודות להתמקם באזור שבין טיל ללימוז' כדי לדכא את מחתרת המאקי, שבתאום עם פלישת בעלות הברית, הגבירה את ההתקוממות נגד הכוחות הגרמניים.

מסלול דיוויזיית הפאנצר השנייה במאי ויוני 1944.

הפקודה לתקוף את הפרטיזנים נודעה בשם "פקודת שפרלה", על שם סגן מפקד החזית המערבית. לפי פקודה זו, האוגדה הייתה אמורה לתקוף את ה"מחבלים" בכל הזדמנות ואם אזרחים ייהרגו, הדבר יהיה מצער, אך באחריות ה"מחבלים". הצווים קראו גם לאבטח את השטח ולשרוף כל בית המשמש את ההתנגדות או תומכיה, ללא קשר לבעליו. בין פקודות מפקד האוגדה הייתה הפקודה: "יש למחוק את ההתנגדות על ידי איגוף שלה". ב-5 ביוני 1944 אישר גנרל האס-אס לאמרדינג את השימוש באמצעי דיכוי שיושמו במזרח אירופה לשם דיכוי המאקי. הוראותיו כללו שימוש בתעמולה נגדית ואפליה, ופעולות אחרות שנועדו "להפנות את הציבור נגד המחבלים". הפקודה אישרה מעצרים המוניים, כיבוש יישובים ופיקוח על כלי רכב. נכתב כי "על כל גרמני שנפצע או נהרג, נהרוג עשרה מחבלים". מטרת הפקודה הייתה להפריד את לוחמי ההתנגדות משאר אזרחי צרפת ולהפנות את הציבור נגדם.

בין תחילת מאי ל-9 ביוני, הדיוויזיה, במיוחד גדוד הפיהרר (Der Führer), ערכה חיפוש נרחב אחר תומכי ההתנגדות. בפעולות נגד הפרטיזנים נהרגו שישים פרטיזנים ועשרים גורשו למחנות עבודה. כמאה אזרחים נהרגו. מאות בתים נשרפו.

פעולה גרמנית בקורז

אזור קורז (Corrèze) ובמיוחד העיר טיל וסביבתה היו יעד להתערבויות תכופות של שירותי הביטחון הגרמניים. ב-1944 הגיעה לטיל יחידת אס דה בת 12 חברים בפיקוד אוגוסט מאייר, מפקד המשטרה החשאית ושירותי הביטחון בלימוז'. תחת פיקוד האופטשטורמפיהרר אס אס פרידריך קורטן (Korten), יחידה זו, עם חלק מלגיון צפון אפריקה (North African Legion) בפיקודו של אנרי לאפונט (Lafont), פעלה נגד המאקי.

בשיתוף עם אוגדה שנוצרה עם כוחותיו של מיור גנרל ולטר ברמר (Brehmer), נסרק האזור באפריל 1944 עם יחידות שבאופן זמני פעלו יחד, כולל הגדוד הראשון של דיוויזיית הביטחון 325 והגיאורגים מגדוד הרגלים 799 שגויסו מקרב שבויי מלחמה של הצבא האדום. בין 1 ל-7 באפריל 1944 דיוויזיית ברמר עצרה 3000 איש; בכפר לונזאק (Lonzac) נטבחו 17 תושבים ונשרפו 24 בתים; בבריב (Brive) נעצרו 300 בני אדם וגורשו למחנות עבודה בגרמניה. דיוויזיית ברמר הייתה אחראית ל-1,500 מעצרים, 55 מקרי ירי, 128 פשעים ב-92 יישובים ו-200 יהודים שנרצחו, אך ללא עימות ישיר עם המאקי. דיוויזיית ברמר עזבה את קורז במאי, לאחר שהרסה חלקים מדורדון ו-ויין עילית. בתגובה פעל המאקי בניסיון לשים קץ לסבל האוכלוסייה, ובתגובה לפעילות המאקי אירע הטבח בטיל.

קרב טיל

שחרור העיר

פעולות ההתנגדות בטיל תוכננו על ידי מפקד המחתרת הקומוניסטית בצרפת ז'אק שאפו (chapou), המכונה קלבר, באמצע אפריל או בתחילת מאי 1944. המתקפה תוכננה ללא קשר לנחיתה בנורמנדי, שמועדה עדיין היה לא ידוע. המטרה הייתה לפרק גרמנים מנשקם, ואם אפשר, להשמיד יחידות גרמניות, לקחת שלל נשק וכלי רכב מיחידות מילואים ניידות, לנטרל את המיליציה הצרפתית (של וישי) ואת משתפי הפעולה, לפתוח פערים בהגנת החוף והמרחב הגרמנית, לגרום ליחידות גרמניות לסגת לטיל ולעכב את פעולתן נגד המאקי, אך בלי לפעול נגד מרכזים עירוניים.

לפי דלרו (Delarue), על טיל הגן חיל מצב של שבע מאות איש מהגדוד השלישי של רגימנט הביטחון הגרמני ה-95 של הוורמאכט, אליו נוספו 600–700 איש מקבוצת המילואים הניידת והמשטרה; ברונו קרתהויזר (Kartheuser) מעריך שהגדוד כלל 289 גברים שהגיעו מהפלוגות ה-8 וה-13 וממטה הרגימנט, על סמך רישומים מ-17 במאי. מולם היו לכוחות ההתנגדות 1350 לוחמים, מתוכם 450 לא השתתפו במתקפה. ז'אן ז'אק פושה (Fouché) וג'ילבר בובטי (Beaubatie) מעריכים שהגרמנים מנו מעט יותר משלוש מאות איש. ארבע מאות חברי תנועת ההתנגדות הקומוניסטית תקפו עם מאה וחמישים לוחמים נוספים ב-7 וב-8 ביוני 1944.

המתקפה החלה ב-7 ביוני 1944 בשעה 05:00 ביריית בזוקה על צריפים של כוחות הביטחון בשאן דה מארס (Champ de Mars). עד השעה 06:00 זוהו מבנים בהם שכן חיל המצב הגרמני. כוחות ההתנגדות כבשו את סניף הדואר ובית העירייה והקימו בהם עמדות פיקוד. בשעה 08:00 נכבשה תחנת הרכבת. שמונה עשר שומרים ועובד של הרכבת הוזמנו להצטרף למאקי, אך החליטו להמתין לסוף הלחימה בתחנה. בשעה 11:30 הניפו חלק מכוחות הגרמנים דגל לבן על צריף השאן דה מארס ובעקבות משא ומתן יצאו מהעיר בסביבות השעה 16:00 כשהם נושאים את כל הציוד שלהם. חלק מהלוחמים הצרפתים ראו זאת ככישלון, כי אחת ממטרות המבצע הייתה לתפוס כלי נשק ולשלול תחבורה מכוחות הגרמנים. אך כוחותיהם היו קטנים מכדי להמשיך את ההתקפה נגד חיל המצב הגרמני, ובמקביל לאלץ את הנסוגים להיכנע ללא תנאי.

באחת בצהריים ניצלו הכוחות הגרמניים נסיגה חלקית של המאקי מהגבעות מסביב לטיל והחזירו לעצמם את השליטה לזמן קצר על תחנת הרכבת, שם מצאו את השומרים עונדים סרטי זרוע לבנים. השומרים נלקחו מהבניין, וללא חקירה וללא חיפוש בכליהם, נורו על ידי חיילים גרמנים בחצר התחנה ולאורך המסילות המובילות לתחנה באש צולבת, כולל של מכונת ירייה, בגבם, כשהם מתחננים על חייהם. רק אבל לבלאן (Abel Leblanc) שרד.

בליל 7 ביוני, לוחמי המאקי נסוגו לגבעות מסביב לעיר והגרמנים התאגדו בשני בתי ספר ובמפעל נשק. הלחימה התחדשה ב-8 ביוני בבוקר. הצרפתים תקפו את בית הספר לבנות, המעוז העיקרי של החיילים הגרמנים, והציתו את הבניין בצהריים. אחרי הצהריים ניסו הגרמנים לעזוב. אחד מהם נופף דגל לבן, אך אחרים נשאו רימונים חיים ואנשי המאקי פתחו באש בנשק אוטומטי. כמה חיילים נורו מטווח קצר. חלקם נפגעו מרימונים שהתפוצצו. לאחר כניעת הכוחות הגרמניים זוהו תשעה מחברי האס דה בעזרת לוחמי מאקי משוחררים, נלקחו לבית הקברות ונורו ללא משפט. הלחימה פסקה. הפצועים הגרמנים והצרפתים נלקחו לבית חולים.

עשרות גרמנים נהרגו ונפצעו. רוב האסירים הגרמנים נורו כנראה לאחר מכן, מלבד קומץ חיילים ממוצא פולני שהסכימו להצטרף למאקי.

כיבוש מחדש על ידי הגרמנים

ב-8 ביוני בלילה, הטנקים הראשונים של דיוויזיית הפאנצר אס אס השנייה הגיעו לטיל משלושה כיוונים והפתיעו את המאקי. עמדות הצרפתים נפגעו על ידי הטנקים וננטשו. לוחמי המאקי נמלטו מהעיר לגבעות. הם ויתרו על ירי בזוקות על הטנקים מחשש לגרימת אבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית. הוואפן אס אס הקים עמדת פיקוד בעיר. הקצין הבכיר ביותר של האס אס בטיל היה שטורמבאנפיהרר קובאץ' (Kowatsch), קצין מודיעין ממפקדת הדיוויזיה. במשך ליל 8 ביוני סייר האס אס בעיר.

ב-9 ביוני בשעה 06:00 ערכו הגרמנים חיפוש במחוז ואיימו להוציא להורג את הנציב טרוייה (Trouillé), לאחר שמצאו כלי נשק ותחמושת שננטשו על ידי צרפתים. הוא היה אמור להיירות על ידי קצין האס אס הבכיר ביותר שהיה נוכח, אך טען שתפקידו מקנה לו דרגה מקבילה לדרגת גנרל ודרש לדבר עם קצין בכיר יותר לפני הירי. הוא הצליח להשיג שיחה עם קצין בכיר שהגיע לבקר את הפצועים הגרמנים המטופלים בבית החולים. במהלך הביקור, גרמני פצוע אישר שהנציב מנע מלוחמי התנגדות לירות בהם והציל את חייהם.

הטבח

מעצרים המוניים

תושבי טיל, פעלתם על פי הנחיותי ונשארתם רגועים בצורה מופתית בימים הקשים שעברה עירכם זה עתה. אני מודה לכם. הגישה הזו וההגנה על חיילים גרמנים פצועים היו שני הדברים שאפשרו לי לקבל ביטחונות מהפיקוד הגרמני שהחיים הרגילים יתחדשו תוך יום. – כרוז של הנציב פייר טרוייה (Trouillé), ששודר ברמקול ב-9 ביוני 1944 בשעה 10 בבוקר.

ב-9 ביוני בין השעות 09:00-10:00 הכריז קובאץ' בפני הנציב טרוייה שייקח זאת בחשבון לטובת האוכלוסייה כשידון בתגובה לתגמול הבלתי נמנע על תקיפת חיל המצב בטיל, אותה הגדיר "פשע". הוא אמר שהמעצרים ההמוניים כבר החלו, עצר את כל הגברים בני שש עשרה עד שישים ואישר לשחרר רק את החיוניים לאחר אימות נאמנותם.

טרוייה ופקיד המחוז רוש (Roche) טענו שקובאץ' קיבל פקודות ישירות מהגנרל לאמרדינג, ככל הנראה בקשר רדיו. המעצרים ההמוניים השפיעו על האוכלוסייה שכבר נפגעה מהקרב: "בקבוצות קטנות סרקו האס אס את הבתים והרחובות; הם נכנסו למקומות לינה, בדקו את הגברים שמצאו שם; לנשים טענו שמדובר בבדיקת זהות., שהיעדרם של בעלם, בניהם או אחיהם לא יימשך זמן רב כדי לא להטריד את נתיבי האספקה".[1] קרוב לחמשת אלפים אנשים ונערים רוכזו באתר בעיר.

סלקציה

קובאץ' אישר את שחרור החיוניים לחידוש הפעילות בעיר. פקידים צרפתים ניהלו משא ומתן על שחרור העצורים. נציגי ממשלת צרפת השיגו את שחרורם של 3,500 מתוך 5,000 הגברים והצעירים. ביניהם היו עובדי המדינה והמחוז, לשכת ראש העיר, חברת הדואר, הטלגרף והטלפון, חברת הגז, חברת המים, אנשי כספים ועובדי מחנות נופש, חשמלאים ומנהלי עבודה, מפקחי מפעל, כולל מפעל הנשק, אופים, עובדי מכולת, גננים ורופאים, אבל לא רופאי שיניים ולא מורים. חלק מהעצורים עברו עינויים, בהם חברי הרזיסטנס.

סמל האס דה, תפור לתחתית השרוול השמאלי של מדי האס אס.

לאחר התערבות השלטונות הצרפתיים המקומיים, עשו הגרמנים שוב סלקציה בבני הערובה.

האב ז'אן אספינס (Espinasse), שנעצר בביתו, תיאר את עושה הסלקציה שמלד (Schmald) כ"גרמני לובש מעיל ישן ועלוב, ללא סמלים, חשוף ראש, עייף". שמלד פנה אליו "בצרפתית מצוינת" ואמר: "אני אחד מארבעה ניצולים מהקרב אתמול. [... ] כמעט כולנו קתולים. היינו רוצים כומר בסביבה."

בני הערובה הנותרים עברו סלקציות שוב ושוב, עד ששמלד שלח את הנותרים לקבוצה שעמדה בצד. הוא שמר על מספר של 120 אנשים שנועדו להוצאה להורג בתלייה.

תליות

ארבעים חיילים גרמנים נרצחו בצורה הנוראה ביותר על ידי חבורת קומוניסטים. [... ] אנשי הגרילה ועוזריהם ייענשו בהוצאה להורג בתלייה. [... ] גופותיהם יושלכו לנהר. - כרזה חתומה על ידי הגנרל המפקד של הכוחות הגרמניים, תלויה בטיל.[2]

בסביבות 15:30, בתגובה לפנייה של הנציב הצרפתי בבקשה כי ההוצאות להורג לא יתבצעו בתלייה, השיב קובאץ' כי "פיתחנו בחזית הרוסית את נוהג התלייה. תלינו למעלה ממאה אלף איש בחרקוב ובקייב, זה כלום עבורנו". קבוצת אסירים גדולה נדרשה להיות נוכחת בהוצאות להורג. בהגיעם גילו האסירים, על פני מאות מטרים, לולאות תלויות על עצים, עמודי תאורה ומרפסות. ההכנות נעשו עד סוף הבוקר על ידי אנשי אס אס שהתנדבו. הקורבנות שנבחרו לתלייה הובלו בקבוצות של עשרה למקום הוצאתם להורג. "כל אחד מהם הובל למרגלות סולם בידי שני מוציאים להורג. שני אס אס עמדו ליד כל חבל; אחר כך טיפס אחד מהם במדרגות הסולם או הסולם עם הנידונים. לאחר שהגיע לגובה הרצוי, הניח עליו איש אס אס חבל, אחז בו, ואז האס אס השני הסיר באכזריות את הסולם של האסיר."[2] במקרים מסוימים, התליינים, כולם מתנדבים, נתלו על רגליו של הקורבן, פגעו בו או חיסלו אותו לאחר התליה בתת-מקלע או אקדח.

מדוע הופסקו ההוצאות להורג ב-99 קורבנות? [...] 99 הוא מספר אקראי שאי אפשר להסביר. תעלומה. – ז'אן ז'אק פושה וגילברט בובטי.

הגופות הורדו בערב על ידי צרפתים ונקברו במזבלה בקואיי (Cueille), ללא מאמץ לזיהוי, בטקס מאולתר קצר שנקטע על ידי הגרמנים, במהלכו הכומר אספינס, בנוכחות פקידי עירייה צרפתיים, בירך את הגופות.

גירושים

בניין הכניסה הראשי של מחנה הריכוז דכאו

ב-10 ביוני טופלו בני הערובה במפעל הנשק בטיל כמו בבחירת הקורבנות לתלייה אמש: משא ומתן בין דיוויזיית הפאנצר השנייה לבין האס דה, כולל שמלד, וכן השלטונות הצרפתיים, וחלוקה לקבוצות המיועדות לגירוש ולאלה שזכו לחנינה. 311 גברים ו-660 צעירים הועברו ללימוז'. לאחר סלקציה שוחררו כמה אנשים. 149 מהאסירים הנותרים הועברו לפואטייה, לאחר מכן לקומפיין ומשם למחנה הריכוז דכאו ב-2 ביולי. 101 לא שרדו.

ב-11 או 12 ביוני החלה דיוויזיית הפאנצר השנייה לנוע צפונה כדי להצטרף לחזית נורמנדי. עם מעשי הטבח בטיל באורדור-סור-גלאן ורציחות אחרות, רצחה דיוויזיה זו 4000 אנשים, כולל אזרחים רבים.

הדיכוי נמשך בטיל בשבועות שלאחר התלייה. בין 11 ביוני ל-31 ביולי שימשה המעבדה של מפעל הנשק מרכז עינויים. ב-21 ביוני נשלחו 80 גברים לעבודות כפייה באוסטריה. החיילים הגרמנים בקורז נסוגו ב-16 באוגוסט 1944.

ב-12 ביוני, באזור יער לה ור (Le Vert) ליד מיימק (Meymac) ממזרח לטיל, פרטיזנים צרפים הוציאו להורג 47 אסירים גרמנים ומשתף פעולה שנתפסו בטיל.[3]

פשעי הוורמאכט, הוואפן אס אס והאס דה גבו 218 קורבנות אזרחיים בטיל. "גנרל האס אס השיג את מטרתו: הרחקת האוכלוסייה האזרחית מכוחות ההתנגדות והטלת טרור על האוכלוסייה".[4]

ניתוח

הכרוזים וההסברים הפומביים שנתנו הגרמנים לשלטונות צרפת מתייחסים לרצח חיילים גרמנים לא חמושים. לפי הטיעון הגרמני, פעולות התגמול תאמו את החוק הצבאי הבינלאומי, במסגרת שביתת הנשק מ-22 ביוני 1940 ותחת אמנת האג השנייה. בעקבות המשפט שנערך בבלגיה לחיילים גרמנים שהוציאו להורג בני ערובה ומשפט שנערך באיטליה בגין הטבח בפוסה ארדיאטינה, נראה שהטבח בטיל הפר את אמנת האג הרביעית משנת 1907 בדבר דיני ומנהגי המלחמה ביבשה[5] וכן "סעיף מרטנס" בהקדמה של אותה אמנה.[6] ברונו קרתהויזר (Kertheuser) מתנגד לשימוש במונח "פעולות תגמול" בפרשת טיל: "מוות וגירוש של מאות תושבי טול ב-9 וב-10 ביוני הם פשע מלחמה. כל שם אחר, כמו פעולות תגמול, הוא ז'רגון שנותן פטור למבצעי פשעים אלה."[7]

הטבח בטיל בוצע במטרה להעניש עיר בה פעל הרזיסטנס, על מנת להטיל אימה על אזורים אחרים, בהתאם לשיטות המקובלות של הוורמאכט והוואפן אס אס בחזית המזרחית.

רוויזיוניזם

על פי הדיווחים של שטורמבאנפיהרר אוטו ויידינגר, עשרות חיילים גרמנים נהרגו לאחר כניעתם וגופות רבות נשאו עדויות להשחתה. תזה זו מועצמת על ידי רוויזיוניסטים אחרים,[8] שאחד מהם היה איש ואפן אס אס לשעבר והשני איש הנוער ההיטלראי.[9]

אברהרד יקל מפקפק בטענות אלה ומעריך שהזוועות שימשו להצדיק את התנהגות האס אס.[10]

קרתהויזר הפריך טענות אלה וקבע שהטבח היה מנוגד לאמנת האג משנת 1907 בדבר חוקי ומנהגי המלחמה ביבשה[5] שקובעים ש"אסור [...] להרוג או לפצוע אויב אשר הניח נשק, או שאין לו עוד אמצעי הגנה". באשר לטענה שתשעה מחברי האס דה והגסטפו הוצאו להורג ללא משפט ב-8 ביוני אחר הצהריים, טען שמדובר היה ביריות מקלעים. סיפור זה מאושר על ידי ד"ר היינץ שמידט, רופא הגדוד השלישי של משטרת הביטחון: "רצינו להצדיק את פעולות התגמול שלנו, ולכן צוטטתי כרופא עם הרופא הראשי של חטיבת דאס רייך. בניגוד לטענות שכך היה, הצהרתי נחרצות שלא ראיתי כל מום בשישים ההרוגים שראיתי."[7]

השלכות

שמלד נתפס על ידי לוחמי ההתנגדות בבריב (Brive) ב-15 באוגוסט 1944 והוצא להורג על ידם ללא משפט ב-22 באוגוסט.

אוטו ויידינגר, המפקד האחרון של הגדוד דר פיהרר, נחקר בנושא הטבח במהלך מעצרו מ-1947 עד 1951. הוא הועמד לדין על תמיכתו בוואפן-אס-אס, שנחשב לארגון פשע על פי משפטי נירנברג, וזוכה. לאחר שחרורו, כתב ספרים רבים על דיוויזיית הפאנצר האס אס השנייה, ספרים שנחשבים בצרפת לרוויזיוניסטיים.

החקירה הראשונה לגבי הריגתם של שמונה עשר השומרים בתחנת הרכבת נסגרה ב-25 במרץ 1948 ועליה התבסס משפט שנפתח בבורדו ב-29 במרץ 1949, שבו נמצאו עשרה חברים בגדוד ה-95 של משטרת הביטחון אשמים באותן רציחות לפי פקודות סרן פרנץ רייכמן, מפקד הגדוד השלישי. שלושת השוטרים הנאשמים נידונו ל-15 (פרנץ רייכמן, וילי שלבסקי) או 10 (ז'אן רצר) שנות עבודת פרך; 4 מהנאשמים נמצאו אשמים אך שוחררו לאחר מכן על רקע הקביעה שפעלו לפי פקודות, ו-3 זוכו. שלבסקי ורצר שוחררו ב-18 בספטמבר 1952 ורייכמן שוחרר ב-25 בינואר 1953.

חקירת התלייה בטול נפתחה ב-18 ביוני 1947. היא הובילה לדו"ח זמני של מפכ"ל המשטרה פליקס הוגונו (Hugonnaud), שהגיע למסקנה שלאמרדינג ציווה על התלייה, וכתוצאה מכך הוצאו צווי מעצר. המשפט (תיק נגד קאהן ואח') נפתח בבורדו ב-4 ביולי 1951 ופסק הדין ניתן למחרת. חמישה אנשים הואשמו: ארבעה קציני דיוויזיית דאס רייך - לאמרדינג, אורל קובאץ', ראש מטה הדיוויזיה, אוטו הוף, מפקד מדור החלוצים ועובדת גרמנייה של מפעל הנשק בטיל, פאולה גייסלר. זו הואשמה בכך שלא הצילה מהנדס של המפעל שיכלה להציל בלי סיכון אישי. בית הדין סירב לשפוט מאות אנשים, כולל חברי חוליית ההוצאה להורג.

לאמרדינג וקובאץ', שמת במרץ 1945 בחזית המזרחית ליד הגבול ההונגרי, נידונו למוות שלא בפניהם; הוף וולף נדונו ל-10 שנים עבודת פרך וגייסלר נדונה ל-3 שנות מאסר. לאחר ערעור בפני בית הדין של מרסיי, עונשו של הוף הופחת ב-27 במאי 1952 ל-5 שנים כולל זמן ריצוי. הוף שוחרר בעקבות גזר הדין בערעור שלו. וולף קיבל חנינה מנשיא צרפת ונסן אוריו ושוחרר. לאמרדינג נידון למוות, אך ממשלת צרפת ביקשה את הסגרתו בסוף ינואר 1953 וצו מעצר הוצא על ידי הנציב העליון הבריטי ב-27 בפברואר 1953. אלה לא זכו לתגובה.

עד מותו, לאמרדינג הכחיש אחריות לטבח בטיל, והכריז במקום זאת כי היוזמה הייתה של קובאץ'. הוא הכחיש שנכח בטול, אך שינה את סיפורו ואישר שהגיע לשם לאחר התלייה. ביומן המלחמה של הדיוויזיה ב-10 ביוני 1944 כתב שהיה שם מ-9 ביוני, שעה 12:15.

הליכים נגד לאמרדינג נפתחו על ידי המשרד המרכזי של נורדריין-וסטפאליה בדצמבר 1961, במסגרתו נחקר לאמרדינג בפברואר 1962. ב-9 באוקטובר 1962 הוציא מנהל המשרד המרכזי לחקירת פשעי הנאצים עיכוב הליכים על סמך גרסתו של לאמרדינג.

בהליך האזרחי, שנערך בדיסלדורף על ידי לאמרדינג נגד השבועון הקומוניסטי "די טאט", שהאשים אותו במהדורת 17 ביולי 1965 בכך שנידון למוות בצרפת בגין רצח בני ערובה, קבעו בתי המשפט הגרמניים, אם כי ללא השלכות, שלאמרדינג נשא באחריות לטבח בטיל. הממצאים המשפטיים דחו את טענותיו של לאמרדינג.

ניסיון אחרון להביא את לאמרדינג לדין נעשה בעקבות פרסום ספרו של ז'אק דלארו (Delarue) "סחר ופשעי הכיבוש" ("Trafics et crimes sous l'occupation") ב-1968. לאחר פרסום זה, ביקש סגן ראש העיר הסוציאליסטי של טיל, מונטלאט (Montalat), ב-11 באוקטובר 1968, שממשלת צרפת תדרוש מממשלת גרמניה לפתוח בהליכים בגרמניה נגד לאמרדינג. כמו קודמותיה, בקשה זו לא זכתה להתייחסות. בשנת 1971 נפטר לאמרדינג מסרטן בגיל 66.

בשנת 2008, הסנאט הצרפתי אימץ טיוטת חוק המגבילה את ההתיישנות על פשעי מלחמה לשלושים שנה (סעיף 10–462). חוק זה עורר את זעמה של קבוצת "Maquis de Corrèze", בראשות פייר פראנשר, כי אימוצו כלל חנינה לאחראים למעשי הטבח בטיל, אורדור סור גלאן ומאייה (Maillé) (אנ').

היסטוריוגרפיה

יצירות רבות מוקדשות לטבח בטיל כמו גם לטבח באורדור סור גלאן.

שתי יצירות נכתבו על ידי בני ערובה ששרדו, ז'אן לואי בורדל ואנטואן סולייה. ספרו של סולייה נחשב ל"אחד הסיפורים המדויקים והנוגעים ביותר של הדרמה. המחבר, מורה שבנו נתלה, היה בין הפעילים בשחזור האירוע ובמציאת האחראים."

אספינס הדגיש את חשיבותו באירוע, וזיכרונותיו בעייתיים כמקור היסטורי.

לפחות 7 ספרים פורסמו בנושא בין 1960 ל-1990. רק חלקן הן מאת אנשים שחוו אירועים אלה. חלקם מאופיינים בחוסר ידע בארכיונים ומסמכים גרמניים, וחלקם לא מזכירים אירועים שקדמו לטבח. עם זאת, מחקרי המשך מתאפיינים בהצגה פרטנית של העובדות ושל מניעי הרוצחים כפי שמופיעים בכתביהם ובמסמכיהם.

שם רחוב בטיל, "Rue du 9-Juin-1944",[11] מנציח את האירועים הללו.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Amara, Emmanuel (director) (2013). Le massacre de Tulle, 9 juin 1944 (בצרפתית). Produced by Marie Chourgnoz and Patrice Masini. Master Image Programmes and Homemade Productions with France Télévisions and France 5 – via YouTube.
  • Constans, Élie (1994). La tragédie de Gabaudet-Donnadieu. pp. 52–53.
  • Courtoy, Marjorie (2006). "La question des otages en Belgique pendant la seconde guerre mondiale". In Maertens, Stefan; Eismann, Gaël (eds.). Occupation et répression militaires allemandes, 1939–1945 (בצרפתית). Paris: Autrement. pp. 104–125. ISBN 978-274670930-0.
  • David, Éric (2008). Principes de droit des conflits armés. Bruxelles: Bruylant. p. 143. ISBN 978-280274153-4.
  • Delarue, Jacques (1993) [First published 1968]. Trafics et crimes sous l'occupation [Trafficking and crime under the occupation] (בצרפתית). Paris: Fayard. ISBN 978-221303154-5. OCLC 722598561.
  • Eberhard, Jaeckel (1968). "La France". L'Europe de Hitler. Paris: Fayard, cited by
  • Espinasse, Jean (1994). Tulle le 9 juin 1944. La Table Ronde. ISBN 271030619-0.
  • Farmer, Sarah (1994). Oradour: arrêt sur mémoire (בצרפתית). Paris: Calmann-Lévy. ISBN 978-270212316-4.
  • Fouché, Jean-Jacques (2001). Oradour (בצרפתית). Paris: Liana Lévi. ISBN 978-286746271-9.
  • Fouché, Jean-Jacques; Beaubatie, Gilbert (2008). Tulle. Nouveaux regards sur les pendaisons et les événements de juin 1944. Lucien Souny. ISBN 978-284886171-5.
  • Kartheuser, Bruno (2001). Les années 30 à Eupen-Malmedy: regard sur le réseau de la subversion allemande. Walter, SD à Tulle: la tragédie du 9 juin 1944 (בצרפתית). Vol. 1. Neundorf: Krautgarten.
  • Kartheuser, Bruno (2002). La France occupée, 1940–1943. Walter, SD à Tulle: la tragédie du 9 juin 1944 (בצרפתית). Vol. 2. Neundorf: Krautgarten.
  • Kartheuser, Bruno (2004). Les pendaisons de Tulle. Walter, SD à Tulle: la tragédie du 9 juin 1944 (בצרפתית). Vol. 3. Neundorf: Krautgarten.
  • Kartheuser, Bruno (2008). Crime sans châtiment. Walter, SD à Tulle: la tragédie du 9 juin 1944 (בצרפתית). Vol. 4. Neundorf: Krautgarten.
  • Lieb, Peter (2006). "Répression et massacres. L'occupant allemand face à la résistance française, 1943–1944". In Maertens, Stefan; Eismann, Gaël (eds.). Occupation et répression militaires allemandes, 1939–1945 (בצרפתית). Paris: Autrement. pp. 169–185. ISBN 978-274670930-0.
  • Penaud, Guy (2005). La "Das Reich" 2e SS Panzer Division (בצרפתית). La Lauze. pp. 109–157, 175–231. ISBN 291203276-8.
  • Schneid, Sadi (1979). SS-Beutedeutscher. Weg und Wandlung eines Elsässers (בגרמנית). Lindhorst: Askania. ISBN 978-392173006-5.
  • Soulier, Antoine (2002) [First published 1948]. Le Drame de Tulle: 9 juin 1944 (בצרפתית) (4th ed.). Naves.
  • Taege, Herbert (1981). Wo ist Kain? Enthüllungen und Dokument zum Komplex Tulle+Oradour (בגרמנית). Lindhorst: Askania.
  • Trouillé, Pierre (1968) [First published 1964]. Journal d'un préfet pendant l'occupation: (Corrèze 1944) (בצרפתית). Vol. A186. Paris: J'ai lu. p. 174.
  • Weidinger, Otto. Tulle et Oradour, une tragédie franco-allemande (בצרפתית). self-published.
ספרים
  • Bourdelle, Jean-Louis (1945). Départs (Souvenirs de l'année 1944) (בצרפתית) (1st ed.). Éditions de la rue Mémoire.
  • Collectif (1995). Maquis de Corrèze (בצרפתית) (1st ed.). Naves: Imprimerie du Corrézien. p. 5.
  • Espinasse, Jean (1979). Prêtre en Corrèze (בצרפתית). Paris: Robert Laffont.
  • Georges Beau, Léopold Gaubusseau (1969). La SS en Limousin, Périgord et Quercy (בצרפתית). Paris: Presses de la Cité.
  • Hastings, Max. Das Reich: The March of the 2nd SS Panzer Division Through France.
  • Mons, Paul (2004). Afin que nul n'oublie: en France, la Das Reich fit la guerre aux civils (בצרפתית). Preface by Jean-Jacques de Bresson. Écritures.
  • Renault, Gilbert (Colonel Rémy) (1962). Les Balcons de Tulle (בצרפתית). Paris: Librairie académique Perrin.
מאמרים
  • Beaubatie, Gilbert (1996). "Le Drame de Tulle ou les protestations de la mémoire". Revue des Lettres, Sciences et Arts de la Corrèze (בצרפתית). 99: 282–287.
  • Beaubatie, Gilbert (1997). "Le Drame de Tulle et les silences de l'Histoire". Revue des Lettres, Sciences et Arts de la Corrèze (בצרפתית). 100: 258–266.
  • Beaubatie, Gilbert (1999). "Le Drame de Tulle: des sources pour une Histoire". Revue des Lettres, Sciences et Arts de la Corrèze (בצרפתית). 102: 183–211.
  • Beaubatie, Gilbert (2005). "Pour mieux comprendre le Drame de Tulle". Un siècle militant. Engagement(s), Résistance(s) et mémoire(s) au XXe siécle en Limousin (בצרפתית). Limoges: Pulim.
  • Beaubatie, Gilbert (2006). "La Division SS Das Reich sème la terreur en Limousin". Cahiers Robert Margerit (בצרפתית). Vol. X.
  • Beaubatie, Gilbert (2007). "Juin 1944: Les Pendus de Tulle". Arkheia (בצרפתית). Montauban (17–18): 50–59.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Fouché, Jean-Jacques; Beaubatie, Gilbert (2008). Tulle. Nouveaux regards sur les pendaisons et les événements de juin 1944. Lucien Souny. ISBN 978-284886171-5.
  2. ^ 2.0 2.1 Delarue, Jacques (1993) [First published 1968]. Trafics et crimes sous l'occupation [Trafficking and crime under the occupation] (in French). Paris: Fayard. ISBN 978-221303154-5. OCLC 722598561.
  3. ^ "French Resistance man breaks silence over German prisoners executed in 1944". BBC. 16 במאי 2023. נבדק ב-17 במאי 2023. {{cite news}}: (עזרה)"98-jähriger Franzose bricht Schweigen über mutmaßliches Kriegsverbrechen 1944". Spiegel (בגרמנית). 17 במאי 2023. נבדק ב-2023-07-01. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ Fouché, Jean-Jacques (2001). Oradour (in French). Paris: Liana Lévi. ISBN 978-286746271-9.
  5. ^ 5.0 5.1 Text of the convention
  6. ^ David 2008, p. 143.
  7. ^ 7.0 7.1 Kartheuser, Bruno (2004). Les pendaisons de Tulle. Walter, SD à Tulle: la tragédie du 9 juin 1944 (in French). Vol. 3. Neundorf: Krautgarten.
  8. ^ Schneid 1979.
  9. ^ Taege 1981.
  10. ^ Eberhard 1968.
  11. ^ Google Maps Rue du 9-Juin-1944, Tulle, Corrèze, Limousin, France.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37078133הטבח בטיל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הטבח_בטיל&oldid=2429914"