דיני שימוש בכוח

דיני שימוש בכוח הם הכללים הנוגעים להצדקות המקובלות למעורבות במלחמה ("jus ad bellum"). דיני שימוש בכוח נחשבים כחלק מהאספקט של המשפט הבין-לאומי הפומבי (חוקי האומות) להבדיל מגופים אחרים של המשפט, כגון דין פנימי של לוחמה מסוימת בקונפליקט, אשר עשוי גם להיות קרקע למגבלות משפטיות להצדקתה של מלחמה.

היסטוריה

בעבר, מלחמה נתפסה ככלי לגיטימי לפתרון סכסוכים ולא הייתה מגבלה מבחינת המשפט הבין-לאומי על האפשרות של מדינה לפתוח במלחמה. באמנות האג וחוקת חבר הלאומים הוגבלה לראשונה הזכות של מדינה לצאת למלחמה ונקבע כי יש לעשות מאמץ לפתרון סכסוכים בדרכי שלום. הגבלות אלו לא מנעו את מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1928 חתמו 15 מדינות על הסכם קלוג-בריאן, האוסר באופן מוחלט על שימוש בכוח, למעט במקרים של הגנה עצמית. עם סיום מלחמת העולם השנייה, קבעו בית הדין בנירנברג ובית הדין בטוקיו שקיים איסור מנהגי מוחלט על יציאה למלחמה, וכי הפרת איסור זה מטילה אחריות הן על המדינה והן על פושעים ספציפיים.

עם כינון האו"ם, נקבע בסעיפים 2(3) ו-2(4) למגילת האומות המאוחדות איסור מוחלט על שימוש בכוח נגד אחת מהחברות בארגון, למעט שני חריגים:

1. מועצת הביטחון הסמיכה את המדינה להפעיל כוח.
2. הגנה עצמית.

תחולת האיסור על שימוש בכוח

כל התקפה חמושה נחשבת במשפט הבין-לאומי לשימוש בכוח. אולם, סנקציות כלכליות ומדיניות לא נחשבות לשימוש בכוח.

לגבי הפעלת כוח בשטחה של מדינה אחרת נגד ארגון שפועל מתוכה קיימת מחלוקת בין משפטנים. שבתאי רוזן סבור כי איסור השימוש בכוח הוא דווקא "נגד שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית", כלשון סעיף 2(4) למגילת האו"ם. פרשנות זו מצדיקה למשל את מבצע יונתן שבו חילץ צה"ל חטופים ישראלים מאנטבה, תוך שימוש בכוח בשטחה של אוגנדה.

לוחמת סייבר

במדריך טאלין, מסמך שניסחו מספר אנשי אקדמיה, נידונה השאלה אם ניתן להחיל את דיני השימוש בכוח גם על פעולות של לוחמת רשת.

איום בשימוש בכוח

איום בשימוש בכוח גם עשוי להיחשב להפרה של איסור השימוש בכוח, אלא אם כן השימוש בכוח מותר באותן נסיבות. לדוגמה: איום לפלוש למדינה אחרת כדי לכבוש בה שטחים – אינו חוקי. לעומת זאת, איום לפעול נגד מדינה תוקפנית הוא חוקי כי הפעלת הכוח לשם הגנה עצמית היא לגיטימית.

איום יכול לבוא לידי ביטוי גם בהתנהגות, כגון בביצוע תרגילים בעלי אופי מאיים ובשינוע כוחות בסמוך לגבול. המבחן לזיהוי פעולה שנחשבת לאיום הוא מבחן האמינות: האם הוא איום אמין, מטעם גורם רציני, וקונקרטי. במקרים גבוליים, פעולות עשויות להיחשב ככאלו שאומנם לא נחשבות לפשע תוקפנות, אך עדיין ייחשבו להפרת החובה לפתור סכסוכים בדרכי שלום. קיימת מחלוקת בנוגע לשאלה אם פעולה כנגד מדינה המחזיקה בנשק גרעיני יכולה להיות חוקית.

חריגים

אישור מועצת הביטחון

שימוש בכוח יכול להיות חוקי אם הוא מאושר לפי פרק 7 למגילת האו"ם. מנגנון האישור נועד להרתיע שימוש בכוח של מדינות, ולהוות מענה מעשי למעשי תוקפנות. עם זאת, במועצת הביטחון חברות 5 מדינות בעלות זכות וטו, כך שפעולות של מדינות אלו או בנות חסותן כנראה לא ייענו בתגובה במנגנון זה.

מנגנון אישור השימוש בכוח על ידי מועצת הביטחון כולל שני שלבים:

1. קביעה שיש איום על השלום, הפרה של השלום או מעשה תוקפנות, והחלטה על אמצעים לנקוט בהם כדי להשיב שלום וביטחון.
2. נקיטת אמצעים כלכליים או פיזיים בפועל.

הגנה עצמית

למדינה יש את הזכות להגיב באמצעות שימוש בכוח להתקפה חמושה נגדה או נגד בת בריתה, עד להתערבות מועצת הביטחון. קיימות גישות שונות בנוגע להגדרה של "התקפה חמושה" שמעניקה לגיטימציה של שימוש בכוח כהגנה עצמית, בייחוד סביב היקף החוקיות של מתקפת נגד.

בשנת 1841, בעקבות פרשיית הספינה קרוליין, שלח מזכיר המדינה של ארצות הברית דניאל ובסטר איגרת לשגריר בריטניה הנרי פוקס ובה הציע שפעולה צבאית הנחוצה להגנה עצמית תיחשב חוקית רק אם היא הייתה סבירה או בלתי מופרזת. אף על פי שאיגרת ובסטר נכתבה בשנים שבהן טרם היה איסור מובהק על שימוש בכוח בין מדינות, היא נחשבת לבסיס של עקרונות המידתיות והנחיצות הנדרשים להצדקת השימוש בכוח כהגנה עצמית. עקרונות אלו נקראים "כללי ובסטר" ובית הדין הבין-לאומי בהאג קבע מספר פעמים שהם חלק מדיני המשפט הבין-לאומי המנהגי.

על פי הדרישה למידתיות בשימוש בכוח לשם הגנה עצמית, יש לנקוט בפעולות צבאיות יחסיות לתקיפה או לסכנת התקיפה שמנגד. בחוות הדעת בדבר חוקיות נשק גרעיני קבע בית הדין הבין-לאומי בהאג שבנסיבות קיצוניות, שבהן עצם הישרדותה של המדינה מונח על כפות המאזניים, אי־אפשר לקבוע שהשימוש בנשק גרעיני לצורך הגנה עצמית יהיה בלתי מידתי.

במלחמת האזרחים בניקרגואה מימנה ארצות הברית את הפעילות המחתרתית של הקונטראס נגד ממשלת ניקרגואה. ארצות הברית טענה כי פעולותיה באו בעקבות תקיפות של ניקרגואה כלפי אל סלוודור, ולכן מדובר ב"הגנה עצמית קולקטיבית". בפסק דין ניקרגואה נגד ארצות הברית דחה בית הדין הבין-לאומי בהאג את טענתה של ארצות הברית וקבע כי אף על פי שפעולותיה של ניקרגואה נחשבות להפרה של איסור השימוש בכוח – לא מדובר ב"התקפה חמושה" שמצדיקה שימוש בכוח מצידה של ארצות הברית.

ראו גם

• ביטחון קיבוצי
• הגנה עצמית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דיני שימוש בכוח בוויקישיתוף

• דוד קרצמר, הזכות הטבועה להגנה עצמית ומידתיות במסגרת Jus ad Bellum, משפט ועסקים יז, ה'תשע"ד.
• רפאל בן לוי, ‏להשיב את הצדק למלחמה, השילוח 13, פברואר 2019

.

• מחקר חדש: עד כמה תוצאות שליליות של אירוע מלחמתי עלולות להשפיע על קביעת מידת החוקיות שלו בדיעבד?, האוניברסיטה העברית
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• מלחמה (משפט בינלאומי), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37289396דיני שימוש בכוח