יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה

יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ל'
תלמוד בבלי	דף פ"ט
תלמוד ירושלמי	מסכת כתובות, פרק י', הלכה ב'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ט', הלכה ט"ז
שולחן ערוך	שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ב'

יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הוא מושג המתאר את הכח שהתורה נתנה ביד חז"ל לעקור דבר מן התורה, במקרים מסוימים. להלכה חז"ל יכולים לעקור דבר מהתורה רק ב"שב ואל תעשה".

מקור הדין וטעמו

מקור הדין הוא בגמרא במסכת יבמות ”יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה”. בטעם הדבר כתב הרשב"א שזה נלמד מן הפסוק ”וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ” (ספר דברים, פרק י"ז, פסוק י'). לעומתו כתב ברשב"ץ שזה נכלל בהוראת התורה לחכמים לעשות סייג לתורה, האחרונים הוסיפו שזה נכלל בציווי ”וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי” (ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ל'), שאותו ביארה הגמרא "עשו משמרת למשמרתי".

בשב ואל תעשה

חכמים יכולים לעקור מצוה מן התורה ולאסור לקיימה במקרים מסוימים, מפני החשש שמא יעברו על איסורים בשביל קיום המצווה. ולמשל את מצוות תקיעת שופר ונטילת לולב, גזרו חכמים שאין לקיימם בשבת, שמא יעברו על איסור טלטול ברשות הרבים. אולם חז"ל לא עוקרים לגמרי מצוה הכתובה בתורה, ולכן לא גזרו שלא לתקוע בשופר בראש השנה כשחל שלא בשבת, אף שיש חשש "שמא יתקן כלי שיר".

יש שהוסיפו שכח חכמים תקיף אף אם לאחר מכן יימשך מכך עקירת דבר מן התורה בקום ועשה

לדעת הרא"ם, אף בשב ואל תעשה לא גזרו חכמים להמנע ממצוות עשה בעקבות איסור דרבנן במקרה שבשעת קיום המצות עשה ייעקר איסור דרבנן, מפני שאז גובר מצוות התורה על האיסור דרבנן, ורק באופן שבשעה שהאיסור דרבנן נעקר עדיין אין המצווה מתקיימת, למשל פירוק גל אבנים מעל שופר לצורך תקיעת שופר, אז דחו רבנן את קיום המצוה ובלבד שלא יעברו על איסור דרבנן. אך יש שחלקו על כך. יש שכתבו שאף בשב ואל תעשה - אין החכמים יכולים לעקור דבר מן התורה, אלא אם ללא העקירה – תיעקר תקנה או מצוה אחרת מדרבנן בקום ועשה.

גדר הדין

ישנה מחלוקת בין הראשונים והאחרונים, האם אדם שעבר וקיים מצוה כשחז"ל הורו שב ואל תעשה, נחשב לו שקיים מצוה, או שכיון שחז"ל עקרו, אין זו מצוה כלל. ויש שתלו נידון זה במחלוקת הראשונים במי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, שהוא עשה בזה איסור דרבנן, ונחלקו הראשונים האם קיים את המצוה דאורייתא של ישיבת סוכה.

בקום ועשה

נחלקו האמוראים האם יש כח לעקור דבר מן התורה, למשל המפריש תרומה מדבר טמא על דבר טהור במזיד, שאין התרומה חלה: לרב חסדא עקרו חכמים את שם תרומה מהתרומה, והיא מותרת באכילה לכל; ולרבה אין התרומה מותרת באכילה, אלא חכמים תקנו שהפירות נשארים טבל ועליו לחזור ולהפריש תרומה טהורה. וכן נפסקה ההלכה.

אמנם מה שנלמד מדרשה כאסמכתא, יש כח ביד חכמים לעקרו אף בקום ועשה ויש שהוסיפו שאם עיקר העבירה היא שב ואל תעשה, יש כח ביד חכמים לעקור אף בקום ועשה; למשל המשחרר עבדו עובר בעשה "לעולם בהם תעבודו", אך מכיון שאי עבודה היא שב ואל תעשה, יש כח ביד חכמים להורות ב"קום ועשה" לשחרר עבד במקרים מסויימים בהם ראו זאת לנכון.

יש שכתבו שלעניין זה לאו שאין בו מעשה חמור מלאו שיש בו מעשה, ועקירתו נחשבת כעקירת מצוה בקום ועשה.

דבר שהוא ספק דאורייתא, יש שתלו זאת במחלוקת הראשונים אם ספק דאורייתא לחומרא מן התורה או רק מדרבנן.

דבר שיש בו גם קום ועשה וגם שב ואל תעשה, יש כח ביד חכמים לעקור את הדבר שבשב ואל תעשה, ואין עוקרים את הדבר שבקום ועשה. למשל: חתן וכלה שאחד משבעת קרוביהם נפטר באמצע שבעת ימי המשתה, הרי שמצוות השמחה בשבעת ימי המשתה שהם מדרבנן, דוחה את מצוות האבלות של היום הראשון שהיא מדאורייתא, מכיון שהיא בשב ואל תעשה. אך אינו עוסק בדברי שמחה ביום הראשון, מפני שהעיסוק בדברי שמחה היא דחיית מצוות האבלות בקום ועשה.

חז"ל היו יכולים לעקור דבר מן התורה כהוראת שעה, אף בקום ועשה.

תקנות בענייני ממון

יש ראשונים הסבורים כי חכמים יכולים לעקור דבר מן התורה בענייני ממון אפילו בקום ועשה, מכיון שהפקר בית דין הפקר אין זה עקירת דבר מן התורה, אלא שלרוב לא רצו לתקן לעקור דבר מן התורה. ויש חולקים שאף בממון חלים כללים זהים כמו באיסורים, ואין יכולת לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ואין חכמים רשאים לעקור דברי התורה באמצעות הפקר בית דין. ויש שהוכיחו כן מדברי הירושלמי שדברי חכמים נדחים מפני דין התורה בדין ירושה

לפי הדעה המקילה, אם תקנת חז"ל עוסקת בדבר הכולל ממון ואיסור, מועלת התקנה לעקור אף את דבר איסור יחד עם הממון.

בדבר שיש שני איסורים אי אפשר לעקור דבר מן התורה בקום ועשה אף בממון לדעה המקילה.

ביטול חלויות

אדם שכבר עשה מצוה כדין תורה ובניגוד לדברי חכמים, חכמים יכולים לבטל גם את חלויות הדינים הנובעים ממעשהו. ולכן המקדש אשה בעל כרחה, אף שיש אומרים שמהתורה היא מקודשת, חכמים הפקיעו את קידושיו.

דבר המפורש בתורה להיתר

הדעות שאין כח ביד חכמים

דבר המפורש בתורה להיתר, נחלקו הדעות האם יש כח ביד חכמים לאוסרו: לדעת ראשונים ואחרונים רבים אין כח ביד חכמים להחמיר ולאסור דבר המפורש בתורה להיתר, וכפי שכתבו התוספות: ”ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו להעמיד שם חכמים דבריהם”. וכך כתבו גם רבינו פרץ, מאירי, תוס' הרא"ש, ונמוקי יוסף, וכך מסבירים גם בדעת רש"י, והריב"ש.

עמוד ראשון מהספר "הט"ז הידוע" שבאתר היברובוקס

כמו כן אחרונים רבים הרחיבו על דין זה, ביניהם הלבוש, פני יהושע, ופרי מגדים, צל"ח, פרי תואר, וחתם סופר.

על אף האמור, התפרסם החידוש בשמו של הט"ז, שכתב כך בשלשה מקומות בספרו על השולחן ערוך: ”אין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר. דאין כח ביד חכמים להחמיר, אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה, משא"כ במקום שיש היתר מפורש מן התורה.”, ולכן נהוג לכנותו "הט"ז הידוע". במהלך הדורות, נתווספו עשרות ראיות לדינו של הט"ז, אולם גם עשרות מקורות הוכיחו להיפך. מספר ספרים עסקו בנושא בצורה מרוכזת, ובשנת ה'תשע"א יצא לאור ספר העוסק כולו בכלל זה, ומרכז למעלה ממאתיים ראיות ודחיות בנידון.

הטעם

ובטעם הדבר, בלשון הט"ז מבואר שאין בכחם להחמיר אלא בדבר שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש בתורה. ומוסיף הט"ז עוד, שחכמים באו רק לעשות סייג (גדר) לתורה, ולעקור דבר המפורש בתורה להיתר, אין זה סייג, אלא עבירה.

אך מלשון תוספות משמע שאף על פי שיש להם כח לכך, לא רצו חכמים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר. אולי משום החשש שמא לא יתקבלו דבריהם, או כי זה כ"חוכא ואיטלולא" (צחוק וליצנות), או שלא רצו לאסור כדי שלא יאמרו הצדוקים שחכמים עושים תורה משלהם.

הראיות ליסוד זה

הט"ז כתב את דבריו כמענה לקושיית המזרחי, למה חז"ל ביטלו את תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, מחשש שמא יטלטל ד' אמות ברשות הרבים, ולא ביטלו בכל ראש השנה, אף שהוא יום טוב ויש חשש שמא יתקן כלי שיר. ותשובת הט"ז היא שחז"ל לא יכולים לעקור לחלוטין את מצות תקיעת שופר המפורשת בתורה.

ובמאירי כתב שאף שחז"ל גזרו על תקיעת שופר נטילת לולב וקריאת המגילה בשבת שמא יטלטל ד' אמות ברשות הרבים, לא גזרו שלא למול בשבת, אף שיש חשש שיטלטל את הסכין, כיון שהדבר מפורש בתורה שמלים אף בשבת.

הלכה נוספת שהט"ז מסביר על פי הדין הזה, היא ההלכה שמותר למכור לנכרי נבלה שהזדמנה לידו, אף שיש איסור סחורה במאכלות אסורות, בגלל שבפסוק מפורש: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה ... אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי". אחרונים אחרים פירשו על פי זה את ההלכה שגם על חֵלב לא גזרו שלא לסחור, לפי שנאמר בתורה: "וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה".

דעת החולקים

יש מהראשונים ואחרונים אשר חולקים וסוברים שחכמים אוסרים אף דבר המפורש בתורה להיתר, וכוונתם שלפעמים נמנעו חכמים מלגזור נגד דבר המפורש בכתוב להיתר, ולפעמים גזרו. ובשער המלך כתב שגם לשיטה זו הדברים אמורים דווקא בדבר הרשות, אבל דבר שהוא מצוה מהתורה, אין כח לחכמים לבטלו.

ראו גם

• דאורייתא ודרבנן
• הוראת שעה
• עת לעשות לה'
• הפקר בית דין
• הפקעת קידושין

קישורים חיצוניים

• הרב דוד קאהן, הט"ז הידוע, ברוקלין תשע"א, באתר היברובוקס
• הרב אהרן מגיד, בית אהרן, ניו יורק תשל"ב, באתר היברובוקס
• רבי חיים חזקיהו מדיני, שדי חמד (כרך ג מערכת י כלל יז-כז), באתר היברובוקס
• רבי שניאור זלמן פרדקין, שו"ת תורת חסד סימן יא, באתר היברובוקס

לקריאה נוספת

• אנציקלופדיה תלמודית כרך כה, ערך "יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה", [טור תרז].

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.