חוכא ואיטלולא

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוּכָא וְאִיטְלוּלָא ("צחוק וליצנות" בעברית), הוא ביטוי בארמית המופיע בתלמוד בבלי ובספרות ההלכה, בדרך כלל כטעם לדין החורג מהכלל ההלכתי.

מקור הביטוי

בתלמוד בבלי במסכת עירובין[1] אמר רבא לגבי הדין של ביטול רשות, שיש ביטול מחצר לחצר, ומצד שני אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. ואף שהנידונים תלויים אחד בשני, מסביר רבא שלדעתו אין מבטלים וחוזרים ומבטלים כדי "דלא להוי מילתא דרבנן כחוכא ואיטלולא" (=כדי שלא יהיו דברי חכמים כצחוק וליצנות).

אמנם להלכה פסק בשולחן ערוך כדעת רב בגמרא שם, המתיר לבטל ולחזור ולבטל[2], ולא אומרים שזה כחוכא ואיטלולא, כיון שכך היא תקנת חכמים[3].

ואף כי בהלכה זו נפסק שלא לחשוש שהדין יראה כצחוק, יש דינים אחרים בהלכה שטעמם הוא "שלא יהיה כחוכא ואטלולא".

זילותא דבי דינא

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זילותא דבי דינא

מקור נוסף בבבלי שניתן לזהותו עם החשש שלא יראה כ'חוכא', הוא השיקול זילותא דבי דינא, שנחלקו בו אמוראים, האם בית דין יכול לחזור בו מפסיקתו. וגם שם, דעת רוב הראשונים שלהלכה לא חוששים לזה, אלא בי"ד יכולים לחזור בהם. אמנם לכתחילה ודאי נזהרים מלהגיע למצב כזה[4].

דינים שונים

החשש שלא יהיו דברי חז"ל כחוכא ואיטלולא, משמש כטעם לדינים רבים.

למשל בבדיקת חמץ, אם נכנס חמץ לאחד משני בתים בדוקים, אין חיוב בדיקה על הבית, אולם אם באו שני בעלי הבתים ביחד לשאול מה דינם, מחייבים אותם לבדוק[5].

דוגמה נוספת היא לגבי מחלוקת הט"ז והש"ך, על בהמת טריפה שנחלקה לכמה חלקים, והחלקים התערבו בהיתר, וחלקם היו "חתיכה הראויה להתכבד", וחלקם לא. דעת הט"ז[6] ש"לא נתיר כבש אחד מה שנחתך ממנו והשאר יהיה אסור כיון ששניהם גוף אחד", אולם הש"ך[7] (וכן ב"ח ופר"ח) התיר[8]. וכתב על זה בפמ"ג, שהמחלוקת היא רק אם החתיכות נחתכו זה מזה. אך כשמחוברות, כגון ראש ולשון בתוכו (שהראש אינו חהר"ל, והלשון כן) שהתערבו בין עוד ראשים רבים כאלו, גם הש"ך והפר"ח מודים שגם הראש אסור, כי זה יהיה כחוכא אם נאמר שכל הראשים מותרים באכילה כי זה בטל ברוב, אך הלשונות שבהם אסורים כי הם חהר"ל[9].

גם מהר"א מלוניל בספרו אורחות חיים, משתמש בביטוי זה כנגד אלו שמניעים ראשם בקריאת שמע לד' רוחות ואינם מכוונים כראוי שהקב"ה מלך העולם[10].

ראו גם

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ח, עמוד ב'.
  2. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שפ"א, סעיף ז'.
  3. רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שפ"א, סעיף י"א.
  4. ראו למשל את ביאור הלחם משנה על משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות קידוש החודש, פרק ג', הלכה ט"ו.
  5. כך דעת הרמ"א. ראו תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ט', ראבי"ה חלק ב - מסכת פסחים סימן תמו, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תל"ט, סעיף ב', ומשנה ברורה, סימן תל"ט, סעיף קטן ח' .
  6. יורה דעה, סימן ק"י סק"ה.
  7. יורה דעה, סימן ק"י סקל"א.
  8. בשו"ע כתב שאם נמצאה טריפה במקולין, אין לקנות אחר כך בה בשר מהתערובת, גם חתיכות שלא ראויות להתכבד, כי אנשים עלולים לטעות ולא להבדיל בין הראוי להתכבד לאלו שלא. ב"ח וש"ך כתבו שליחיד בביתו זה מותר. ולא כט"ז שכתב שגם ליחיד בביתו אסור כיון שהם מגוף אחד. וגם פר"ח חולק בתוקף על הט"ז. עוד בענין זה בשב שמעתתא שמעתתא ד פרק ג.
  9. פרי מגדים יורה דעה, סימן ק"א במשבצות זהב ס"ק ח.
  10. "לשון הגמרא כשאמר כדי שימליכוהו בשמים ובארץ והכוונה שימליכהו בלב אבל נענוע ראשו ולבו פונה לעסקיו אינו אלא חוכא ואטלולא". (אורחות חיים חלק א הלכות קריאת שמע).


First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos).jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.