הגנה עצמית

הדגמת שימוש בתרסיס גז מדמיע אישי

הגנה עצמית היא הפעלה של כוח על ידי האדם לשם הגנה על חייו. ברגע שאדם חש סכנה רגעית לחייו, ישנו מנגנון בגוף המשדר למערכות הגוף שהגוף בסכנה. במצב שאליו גוף האדם נכנס העצבים הופכים לדרוכים ומצטמצמת הראיה למצב שנקרא "צינור"- מצב זה מיועד לכך שהאדם יוכל לפעול מהר ולקלוט את הסכנה לחייו ויתמקד באובייקט שמסכנו, וכך יוכל במיומנות לנטרלו או לחמוק ממנו. במצב הזה גם מופרש חומר במוח שמשנה את הפעילות הפיזית של האדם ומביא אותו למצב דרוך וזריז כדי להישמר מהסכנה או מהאובייקט המסכן אותו. בשונה מהגנה כללית על כמות אנשים, בהגנה עצמית האדם מתרכז רק בעצמו ולא שם לב לסובב.

הגנה עצמית של יחיד

זכותו של אדם לפעול מתוך הגנה עצמית מוכרת בחקיקה, ומבוטאת גם בכלל התלמודי המפורסם: "הבא להורגך השכם להורגו" (על פי התלמוד במסכת סנהדרין עב א, ומסכת יומא פה ב).

בדיני נזיקין, מהווה זכות זו הגנה כנגד טענת "תקיפה". ישנם תנאים בחוק לשימוש בזכות זו, כמו: נחיצות – נקיטה בפעולה שממזערת את הנזק של התוקף בהקשר העימות שביניהם, סבירות – נקיטה בפעולת הגנה סבירה שאינה עולה על הנזק שצפה אותו המותקף, מיידיות – מבחינת מסגרת הזמן פעולת ההגנה צריכה להתרחש בסמוך לפעולתו של התוקף, אך מצד שני אין המותקף צריך לחכות עד שיותקף בפועל כדי להתגונן.

כך למשל, הפעלתה של הזכות להגנה עצמית צריכה להיעשות במידה הנכונה. כאשר פורץ מהווה סכנה לחייו של אדם, רשאי האדם לנקוט צעדים של הגנה עצמית, אף אם אלה יסתיימו במותו של הפורץ. אם הפורץ מהווה רק סכנה לרכוש, אין בכך הצדקה להריגתו, והריגה במקרה זה תיחשב לעבירה פלילית.

במישור הפלילי, ההגנה העצמית מהווה סייג לאחריות פלילית וכאשר היא תחול לא תוטל אחריות על הנאשם על אף שלכאורה ביצע פשע אלים. סייג זה הוא ירושת המשפט האנגלי במשפט הישראלי. הוא עוגן בתחילה בסעיף 18 לפקודת החוק הפלילי, 1936, ולאחר מכן בסעיף 22 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בשנת 1994 תוקן חוק העונשין ונחקק סעיף 34י, לפיו ”לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין...”.

בעקבות פרשת שי דרומי הורחב בשנת 2008 סייג ההגנה העצמית בחוק העונשין ועתה הוא קובע גם כי ”לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה...”.

אמצעים נפוצים להגנה עצמית הם תרסיסי גז מדמיע, שוקר חשמלי, אלה, סכין, או אקדח אישי. את חלקם ניתן לרכוש בתנאי שיש רישיון מתאים ואילו חלק אחר הם אמצעים בלתי חוקיים.

בנוסף, פותחו מספר רב של טכניקות הגנה עצמית ללא נשק המבוססות על אמנויות הלחימה מהמזרח הרחוק וגם שיטות לחימה ישראליות ממשפחת קרב המגע.

הגנה עצמית של מדינה

הזכות להגנה עצמית חורגת מאיסור השימוש בכוח החל על מדינות העולם (סעיף 2(4) למגילת האומות המאוחדות), והיא מקנה לכל מדינה את הזכות להגן על אזרחיה מפני התקפות של מדינת אויב (סעיף 51 למגילה). על המדינה המפעילה זכות זו לדווח מיד למועצת הביטחון על הפעלת ההגנה העצמית, כדי לקבל אישור להמשך ההגנה. זכות זאת ניתנת אך ורק להגנה ולא לתוקפנות.

סוגי הגנה עצמית:

• individual - למשל, אם ישראל מותקפת על ידי לבנון, מותר לה להגן על עצמה.
• collective - הגנה עצמית על צד ג'. מדינה אחת המגינה על מדינה אחרת מותקפת, שלה יש זכות להגנה עצמית, אבל אין לה די כוחות על מנת להפעיל אותה.

מדינות רבות היוצאות למלחמה טוענות שהן עושות זאת מתוך הסתמכות על הזכות להגנה עצמית, אך לעיתים קרובות משמשת טענה זו רק הסוואה לתוקפנות.

הגנה עצמית באמנויות לחימה

משום שבעת המודרנית בחברות המפותחות אין עוסקים יותר רוב בני האדם בלחימה בחיי היום-יום, פונים רבים ללמידת אמנויות לחימה על-מנת שיהיו להם הכלים והיכולות להגן על עצמם. בישראל קיימים ארגונים ובתי ספר רבים מאוד לאמנויות לחימה אשר בהם נלמדת הגנה עצמית יעילה, וחרף טענות מסחריות, אין לאילו מהם בלעדיות על התחום. בניגוד לחלוקה הסטריאוטיפית הנפוצה, כמעט כל אמנויות הלחימה המסורתיות מן המזרח עוסקות בהגנה עצמית ובתקיפה יזומה כאחד, ופותחו במקור לשם שתי מטרות אלו. לאורך השנים אולם, ובמיוחד החל מהמאה ה-20, עלו וצצו גישות פילוסופיות באמנויות ובתי ספר מסוימים אשר הדגישו את ההיבט ההגנתי, דהיינו הפאסיבי והבלתי-יזום, של אמנויות הלחימה, והפצירו בתלמידיהם לתרגלן בלבד כאמצעי הגנתי. מן הדוגמאות המפורסמות:

• קרב מגע הוא שם גנרי למגוון רחב של אמנויות לחימה שפותחו בישראל, כאוסף של רעיונות, שיטות וטכניקות מאמנויות אחרות - בעיקר אמנויות לחימה מן המזרח. מייסדי הזרמים השונים של הקרב מגע שמו להם למטרה ללמד את האמנות בעיקר או בלבד לשם הגנה עצמית, כאשר מרכיבי הבריאות, המסורת, התאוריה, מכניקת הגוף המתוחכמת, הפילוסופיה, ההיסטוריה, וכדומה נדחקו לשוליים או שלא מתקיימים באמנותם בכלל. הבחירה להתמקד בהגנה עצמית סייעה לקרב מגע לפתח גישות ללימוד מהיר יחסית של הגנה עצמית יעילה, על חשבון העמקה בידע הלחימתי והטכני. אף על פי כן, זרמי קרב מגע שונים אשר נלמדים בצה"ל הם אגרסיביים ביותר, ומיועדים גם לתקיפות יזומות ולא רק לשם הגנה עצמית.
• מוריהי אואשיבה, מפתח האייקידו, ראה באמנותו, אשר התפתחה מן ה-ג'וג'וטסו היפני הלוחמני, דווקא כלי לחיבור ויצירת הרמוניה בין אנשים. בהתאם, מרבית זרמי האייקידו אינם מדגישים את ההיבט הלחימתי של אמנותם, וגישתם של רוב מורי האייקידו היא פציפיסטית באופן יחסי.
• גיצ'ין פונאקושי, מייסדו של זרם שוטוקאן בקראטה, נהג לומר כי "בקראטה אין התקפה ראשונה". מכאן שלגישתו של פונאקושי, אותם חולקים מורים רבים נוספים לקראטה, המתרגל אמנות זו אינו אמור ליזום אלימות בשום אופן. כן התנגד פונאקושי לעריכת תחרויות קראטה בימי חייו.
• מורים לאמנות טאי ג'י צ'ואן ('טאי צ'י') נוטים יותר ככלל, ביחס למורים אחרים לאמנויות לחימה סיניות, לגישת תרגול המדגישה אלמנטים בריאותיים והגנתיים של אמנותם. עם זאת, ישנו מיעוט בקהילה זו אשר שם לו דווקא למטרה לשמר את ערכה של המסורת כאמנות לחימה של ממש.

הבחירה האם להשתמש באמנות לחימה מסוימת לשם הגנה עצמית או תקיפה היא בלבד בחירתו של המתרגל את אותה האמנות, ולפיכך אין אמנות אשר מטיבה וטבעה היא בהכרח יותר 'הגנתית' או 'התקפית'. כלומר, אין אמנות אשר 'ששה אלי קרב' יותר מאחרת, כפי שאין אקדח הכופה שימוש על בעליו - הבחירה היא של האדם ולא של האמנות. מבחינה אסטרטגית וטקטית אמנם, עשויות להיות גישות שונות ללחימה באמנויות שונות, מעת שהלחימה עצמה כבר החלה. כך למשל האמנויות הסיניות הצפוניות שינג אי צ'ואן ו-פי גואה ג'אנג מראות העדפה ליצירת מגע יזום עם היריב, בעוד האמנויות הסיניות הדרומיות ווינג צ'ון ו-גמל שלמה דרומי יעדיפו פעמים רבות לאפשר ליריב לתקוף ראשון.

ההגנה העצמית בתולדות ישראל

במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 נערכו היהודים, במזרח אירופה, להגנת עצמית על בתיהם וקהילותיהם כנגד פורעים שניסו לפגוע בהם. פעילות הגנתית זו החלה מתוך ההבנה של היהודים שלא ניתן לסמוך על השלטונות שיגנו על הקהילות היהודיות והיא נתמכה על ידי התעוררות התנועות הציוניות והתנועות המהפכניות ברוסיה.

ניצנים להגנה עצמית צצו כבר ב"סופות בנגב" (1881) במהלכן מנעו יהודים, בברדיצ'ב, אודסה, ורשה ועוד, חדירה של פורעים לרחובות יהודיים. לאחר חוסר בהגנה עצמית יהודית במהלך פרעות קישינב (1903) הואצה ההתארגנות היהודית להגנה עצמית והתפשטה למספר רב של ערים ועיירות.

התארגנות זו נדרשה שוב במהלך מהפכת 1905 אז הופנה זעם ההמונים כלפי היהודים שנאלצו להגן על עצמם בכח הנשק ויהודים רבים נפגעו (כך באודסה, ז'יטומיר, יליזבטגראד, יקטרינוסלאב ועוד).

ב-1917, עם פרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה, חודשה ההתארגנות היהודית להגנה עצמית. הפעם נתמכה התארגנות זו על ידי חיילים יהודים שערקו מהצבא הרוסי המתפורר.

ראו גם

• מלחמת אין ברירה

לקריאה נוספת

• דוד קרצמר, "הזכות הטבועה להגנה עצמית ומידתיות במסגרת Jus ad Bellum" משפט ועסקים יז 543, תשע"ד.
• בועז סנג'רו הגנה עצמית במשפט הפלילי (2000) - הספר במהדורה דיגיטלית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הגנה עצמית בוויקישיתוף

• ד"ר אברהם נ' טננבוים, הגנה עצמית ביהדות (מאמר), אנציקלופדיית דעת
• שיפו יונתן בלושטיין, נשים וזכותן להגנה עצמית (מאמר)
• רועי ולטר, הגנה עצמית בגיל מבוגר: 3 תגובות במקרה תקיפה, באתר ynet, 31.08.16
• הגנה עצמית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33324194הגנה עצמית