שינג אי צ'ואן
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
 | |
| המורה המפורסם סון לו טאנג בעמידת סאן טי | |
| ארץ מקור |
 סין, מחוז שאנשי |
|---|---|
| מייסד | הגנרל יוּאה פיי, ע"פ הגרסה המסורתית (ללא אסמכתאות לכך). ג'י לוֹנג-פנג הוא האדם הראשון בהיסטוריה שתרגל בוודאות את האמנות המוכרת כיום (אשר התפצלה בינתיים לזרמים רבים). השינג אי המודרני פותח על ידי לי לואוננג. |
| סגנון | הכאה, שימוש בחנית |
| התפתחה מ | שין-אי ליו חה צ'ואן ו-דאי ליו חה שין-אי צ'ואן |
| ספורט אולימפי | לא |
שׂינג-אי צ'וּאַן היא סגנון של וו-שו ונחשב לאחד משלושת "הסגנונות הפנימיים" (סגנונות השמים דגש על רוחניות וצ'י מתוך התפישה הדאואיסטית), לצד בָּה-גוּאה ג'אנג, טאי-ג'י צ'ואן. פירוש הסימנית שינג הוא: "צורה/תבנית/דמות/מראה חיצוני". פירוש הסימנית אי הוא: "כוונה/רעיון/תשומת לב".הסיומת "צ'וּאן" שמשמעותה המילולית אגרוף, באה לציין שיטת לחימה. כלומר, שיטת הלחימה של הדמות והרעיון או הצורה והכוונה. השם, המעיד על קשר בין המראה החיצוני לתחושה הפנימית, מעיד על החשיבות של שילוב הרכיבים התודעתיים בתנועת הגוף. דגש זה בשם, שניכר אף ביישומי הלחימה של שיטה זו, ממחיש את הקשר הבל-ינתק שבין החיצוני לפנימי במהלך כל שלבי הלימוד והתרגול.
היסטוריה קצרה
מקורות השינג-אי המדויקים אינם ידועים. המסורת הסינית מייחסת את המצאת השינג-אי למצביא הפטריוט יוּאֶה פיי(1103-1141) משושלת סוֹנג הדרומית. למרות הוודאות שבקיום דמות היסטורית זו, אין שום ראיות שתצבענה על הקשר שבין המצביא לאמנויות לחימה כפי שאנו מכירים אותן ולהמצאת השינג-אי. הסגנון נקרא תחילה "שׂין אי ליוֹ חה צ'וּאן" - שיטת הלחימה של שש ההרמוניות של הלב והכוונה. כיום סגנון זה עדיין קיים בקרב המיעוט המוסלמי (חוי) וגם שבט דאי, בסין העממית. המונח "שש הרמוניות" מתייחס לשלוש ההרמוניות הפנימיות (הלב/תשוקה בהרמוניה עם הכוונה; הכוונה בהרמוניה עם הצ'י; הצ'י בהרמוניה עם הכוח) ולשלוש ההרמוניות החיצוניות (הכתפיים עם המותניים; המרפקים עם הברכיים; כפות הידיים עם כפות הרגליים). בהתאם לתפיסה זו המתרגל עובר תהליכי התאמה וכוונון עדינים, הכוללים תהליכים פנימיים הממצים ממנו את המקסימום ומביאים אותו למצב של גוף מאוחד, חזק ויציב.
המקורות ההיסטוריים האמינים הראשונים מספרים על ג'י לונג-פנג (ג'י ג'י-קה) ממחוז שׂאנשי, שלימד את אמנות הלחימה "שין אי ליו חה צ'ואן". ג'י חי בסוף שושלת מינג (1600) ונודע במיומנותו "הייחודית בלחימה בחנית. בכתבים הקלאסיים הוא מצוטט כמי שאמר "בעתות מלחמה הגנתי על מעצמי בהצלחה רבה בעזרת חנית. עתה, כשכולם מפורקים מנשקם, איך אגן על עצמי מפני עימותים לא צפויים?". גם את התשובה לשאלה רטורית זו מספק ג'י ומתייחס לאמנות הלחימה ביד ריקה שבה התמחה בשם "ליוֹ חה" - שש ההרמוניות (אין לבלבל עם אמנות הלחימה "ליו חה צ'ואן" - אמנות לחימה סינית אחרת).
לג'י לוֹנג-פנג היו שני תלמידים מפורסמים : צאוֹ ג'י-ווּ ממחוז חבּיי ומא שׂוּאה-לי ממחוז חנאן. בנקודה זו בהיסטוריה התפצלה השׂין-אי, או כפי שנודע אחר כך - השׂינג-אי, לשלושה זרמים קרובים אך שונים זה מזה : הסגנון של שׂאנשי, הסגנון של חנאן והסגנון של חבּיי - בהתאם לאזורים השונים בהם לימד ג'י תלמידים, בתקופות שונות בחייו. לאחר שלמד כתריסר שנים עם ג'י לוֹנג-פנג, הגיש צאוֹ ג'י-ווּ את מועמדותו למבחנים הצבאיים הקיסריים, התקבל והגיע למקום הראשון בדרגה העליונה. באותה תקופה התקיימו המבחנים הצבאיים בנפרד מהמבחנים האזרחיים, ודרגה זו, מעבר לכבוד העצום שהקנתה לבעליה אפשרה לו אף לתפוס מקום בהיררכיה הצבאית של סין הקיסרית. עם עלייתו ופרסומו של צאוֹ עלתה קרנה של אמנות הלחימה בה עסק והתפרסמה בכל צפון סין. תלמידים רבים נהרו ללמוד עם צאוֹ את האמנות, אך מבין כולם, המפורסמים ביותר היו האחים דאי לוֹנג-בּאנג ודאי לין-בּאנג. האחים ידועים גם בשל פיתוחה המעשי והתאורטי של השיטה, וגם בשל תלמידם המפורסם, מי שהיה אולי הלוחם הבולט של השיטה בכל הזמנים, לי לאוֹ-ננג. הסיפורים על לי לאוֹ-ננג מרובים וכולם מדברים בשבחו. הוא למד עם מורים שונים, ביניהם האחים דאי, נדד כשומר ראש ולימד במחוזות שונים ש צפון סין. אחד מתלמידיו במחוז חבּיי, גוּאוֹ יוּן-שן, נודע ביותר בזכות תנועת "אגרוף מרסק" (בּנג צ'וּאן, אחד מחמשת האגרופים בשיטה), ובכינוי "יד המחץ השמיימית".תלמיד מפורסם אחר היה ליוּ צ'י-לאן שמורשתן מפורסמת הן בסין והן במערב.
להלן תרשים המדגים את השושלות של שׂינג-אי צ'וּאן עד לימינו אנו. על הקורא לשים לב שמורים רבים נוספים קיימים בשושלות האמורות, אך מסיבות טכניות לא היה ניתן לכלול את כולם. בתרשים מופיעים בדורות הקדומים יותר המורים אשר השפעתם הייתה הגדולה ביותר על התפתחות ותפוצת האמנות, ובדורות האחרונים מורים ישראלים או כאלה המוכרים לקהילת אמני הלחימה הישראליים.
מחלוקות היסטוריות
האגדה העממית המקובלת גורסת כי האמנות הגיעה כאמור מן הגנרל הסיני המפורסם יואה פיי. עם זאת, אין שום הוכחה לאגדה הזו, וישנן עוד מספר אמנויות לחימה שנטען כי נוצרו או הועברו על ידי יואה פיי.
ישנם הטוענים כי קיים קשר היסטורי בין שינג אי למנזר שאולין. במנזר שאולין המודרני ובסביבתו מתורגלת אמנות הנקראת שין-אי בה (Xin Yi Ba), אשר יש לה דמיון חיצוני מועט לשינג אי צ'ואן, וכן דמיון כללי לאמנויות הסיניות הפנימיות. טיבו של הקשר, אם קיים, אינו ברור. שינג אי, על כל פנים, לא דומה לאמנויות סיניות אחרות שמתורגלות במנזר שאולין המודרני, או לאמנויות שנטען שהגיעו ממנו.
רוב השינג אי שהגיע למערב במהלך המאה ה-20 נלמד והועבר הלאה על ידי מערביים ששהו תקופות בטאיוואן. זאת משום שלאורך מרבית המאה ה-20, סין העממית הייתה סגורה לזרים. השינג אי הגיע לטאיוואן במקור מסין העממית. בין המורים הראשונים היה וונג שו צ'ין. היו מבין המורים והתלמידים מהזרמים הטאיוואניים שניצלו את היעדר הידע אודות מצב האמנות בסין העממית, והיו מפיצים בקרב רבים שקר לפיו האמנות כמעט ונכחדה או שנכחדה לחלוטין בסין העממית. מטרתו של מידע זה הייתה להלל את השינג אי הטאיוואני כיותר 'אותנטי'. זאת בעוד בסין העממית נותרו אלפים רבים של מורים שהמשיכו ללמד את האמנות בצורה מסורתית כל אותה העת (עם תחילת המאה ה-21, החלו זרמים רבים של שינג אי מסין העממית להגיע גם הם למערב, כתוצאה עקיפה של היפתחות סין מבחינה כלכלית ותרבותית). סוג זה של בדיה היה נפוץ גם בקרב מורים של אמנויות לחימה אחרות ממקורות סיניים שתורגלו בטאיוואן באותה התקופה. אותה בדיה היסטורית בדבר האותנטיות הבלעדית של השינג אי הטאיוואני הכתה שורשים גם בישראל, וגם היום ישנם ברשת האינטרנט מאמרים המציינים אותה כעובדה לכל דבר ועניין. זאת בעוד בעת המודרנית, ישנם כבר גם בישראל מורים המלמדים שינג אי מסורתי שמקורו בסין העממית ולא בטאיוואן.
הסגנונות
כיום, בעקבות בחינה חוזרת של החומר בסין העממית, נהוג לחלק את אמנות השׂינג-אי לשני סגנונות עיקריים: סגנון עשר החיות וסגנון חמשת האלמנטים. את סגנון חמשת האלמנטים שבים ומחלקים לשני זרמים ראשיים: זרם חבּיי וזרם שׂאנשי (סה"כ - כשלושה סגנונות מודרניים של האמנות). סגנון עשר החיות הוא הקרוב ביותר כנראה לסגנון השׂינג-אי המקורי, או כפי שכונה "שׂין אי ליוֹ חה צ'וּאן". עשר התנועות בסגנון זה נחלקות לפי רוח הלחימה והאסטרטגיה (להבדיל מחיקוי התנועה הפיזית) של בעלי החיים ומתורגלות בשני אופנים - תרגול בודד ותרגול של תבנית מחוברת של תנועות. התרגול הבודד נחלק אף הוא לתרגול העקרונות ולתרגול טכניקות (אגרופים, בעיטות, הפלות וכו') על-פי אותו עיקרון. החיות בשיטה הן דרקון, טיגריס, קוף, סוס, תרנגול, נץ, נחש, דוב, עיט וסנונית.
תרגול הבסיס
אף על פי שבמבט ראשון ניתן לראות הבדלים בין זרמים שונים של שינג אי עקרונות התרגול הבסיסיים הם זהים בין כולם, וסובבים סביב 24 כללים קבועים (שמונה שלשות של חוקים). כמו כן, כל הזרמים מתבססים על שימוש בכוונה (Yi, 意) על מנת להחזיק ולהניע את מבנה הגוף החיצוני (הצורה, Xing, 形) באופן אופטימלי.
התרגול הבסיסי בזרם חבּיי הוא עמידות העמוד (ג'אן ג'וּאנג), כאשר עמידת "שלושת הגופים" (סאן טי שה) היא הבסיסית והחשובה ביותר בין סוגי העמידות. עמידת העמוד הבסיסית בזרם סונג היא עמידת "וו ג'י" (ללא ציר). בכל הזרמים קיימות עמידות רבות נוספות, ובהן: "חון יואן" (עגלגלות חלקלקה), "פו חו", ו-"שיאנג לונג". תרגול עמידות העמוד מפתח את היכולת להניע את הגוף כיחידה אחת, לשפר את הקשר שבין כוונה ומבנה ואת היכולת לשחרר כח מתפרץ מכל כיוון, לכל כיוון ומכל טווח. הדגש בעמידות לא מושם על תרגול כוחני או סיבולתי של שרירים, אלא על שימוש בכוונה (Yi, 意) על מנת להניע את הגוף מבפנים באופן מתוחכם, אשר רובו מורגש וניתן לחישה על ידי המתרגל בלבד. אמן הלחימה שואה דיאן, תלמידו של לי צון-אי המפורסם, נהג לתאר תרגול בעמידות עמוד כתנועה איטית ביותר, כך שאף על פי שלצופה מהצד נראה כאילו המתרגל הוא סטאטי לחלוטין, למעשה קיימת תנועה מזערית הניתנת לגילוי רק על ידי מגע. עבור המתרגל המתחיל, עמידות העמוד חשובות במיוחד על-מנת לפתח את המבנה הגופני הייחודי לאמנות (הצורה החיצונית - Xing, 形), וללמוד להשתמש בו באופן רפוי, אך בו-בעת מחובר היטב לקרקע ויציב.
חמשת האלמנטים ותריסר החיות
לעמידות העמוד מתווסף תרגול "חמשת האגרופים" המבוסס על "חמש המעברים" של הקוסמולוגיה הסינית. תרגול זה מפתח את 5 הכוחות הבסיסים הנחוצים בזמן לחימה. חמשת האגרופים הם פי-צ'ואן, דזואן-צ'ואן, בנג-צ'ואן, פאו-צ'ואן והנג-צ'ואן. אף על פי שהתרגול נראה פשוט כלפי חוץ, למעשה טמונים בו פרטים רבים ואבחנות דקות ודרוש לימוד ואימון של שנים רבות כדי להגיע להבנה מלאה של התרגול ולניצול מלא של הפוטנציאל הגלום בו. בזמן תנועה יש להקפיד לשמור על 6 ההרמוניות. "חמשת האגרופים" נחשבים ללב השיטה, ומכניקת הגוף של מרבית התרגולים האחרים מבוססת עליהם באופן כזה או אחר.
בכל הסגנונות ובכל בתי הספר התרגול מתמקד בתרגול בודד (דאן ליאן) החוזר על עצמו פעמים רבות למשך זמן ממושך. רק בשלב מתקדם עוברים לתרגול תבניות מורכבות יותר. מתרגלי שׂינג-אי מגיעים מהר מאוד למצב שבו הגוף כולו נע כיחידה אחת ברגע נתון וממוקד אחד. השיטה מאופיינת במספר קטן יחסית של טכניקות בעיטה עם עדיפות לבעיטות נמוכות וקצרות. הטכניקות נושאות אופי של הכאה ומהלומות (Striking) והדגש על הפקת כוח מרבי דרך עיקרון השימוש בכוח גוף מלא. הטכניקות נחשבות לאגרסיביות יחסית והמתרגל יעדיף לעיתים לחדור דרך חזית היריב, תוך ניצול פרצה קטנה, במהלומה מנצחת. ככלל, תנועת לוחם שׂינג-אי תיראה קטנה מאוד, תוך ניצול זוויות תקיפה מדויקות וחיסכון מקסימלי באנרגיה. עם זאת, כפי שמשתמע מהשם, הלחימה והתנועות החיצוניות הן רק מפגן של מצב הכוונה והמיקוד הפנימי. העיקרון הבסיסי, החוזר בכל הסגנונות ובתי הספר הוא שהכוונה (אי) שולטת ומובילה את התנועה החיצונית (שׂינג) של הגוף.
| סינית | פין-יין | |||
|---|---|---|---|---|
| מפצל | 劈 | Pī פי (כמו במילה פיתה) | מתכת | כמו גרזן שחוטב קדימה ולמטה. |
| כותש | 炮 | Pào פאו (כמו בשם פאולה) | אש | כמו תותח היורה פגז בפתאומיות. |
| קודח | 鑽 | Zuān דזואן | מים | קודח קדימה ולמעלה כמו גייזר מים |
| מצליב | 橫 | Héng הנג | אדמה | חוצה מצד לצד. |
| מרסק | 崩 | Bēng באנג | עץ | כמו חץ שנורה קדימה. |
לאחר לימוד ממושך ומעמיק של חמשת האלמנטים ממשיך התלמיד ולומד את תריסר החיות, הנחשבות לצורות שונות או למפגנים שונים של אותן חמש תנועות/אנרגיות בסיסיות. כל "חיה" אמנם מתבססת על תנועה אחת מרכזית אך גם על אופי מסוים המתבטא בצורת קרב ובתנועה שונה. כל חיה מייצגת איכות מסוימת של תנועה. החיות כאמור הן: דרקון, טיגריס, קוף, סוס, טואו (צב/רץ המים), תרנגול, נץ, טאי (ציפור מיתולוגית), סנונית, נחש, עיט, ודוב. השאיפה הבסיסית היא ללמוד את כל תריסר החיות ולהתמחות בהן, אולם, לעיתים התלמיד יטמיע ויתמקד במספר מועט של חיות. הדבר נובע מהתאמה גופנית, וכתוצאה מכך מנטלית, בין אופי התנועה המיוחסת לחיה ובין יכולת המתרגל. בשינג אי אין "מחקים את החיה" עצמה כבסגנונות אחרים, אלא את אסטרטגיית הלחימה של החיה, מאפייניה הנפשיים ועקרונות תנועה המזכירים את תנועתה בלבד.
שמונה משפטי גונג
בחלק מזרמי שינג אי נוספו בדורות האחרונים "שמונה משפטי גונג" (בה דזה גונג, 八字功). מדובר בשמונה רצפי תנועות קצרים, אשר להם אפליקציות קרביות, אשר נועדו לפתח את הכוחות הבסיסיים של חמשת האגרופים בדרכים מקוריות אשר לא מצויות בתרגולים אחרים בשינג אי מאותו הזרם. צורתם ותרגולם של שמונת משפטי הגונג עשוי להשתנות בין זרמים שונים, אך אלה הם תמיד שמותיהם: ג'אן, יון, דינג, לינג, קואה, גואו, ג'יה, וטיאו. לעיתים תהיה לזרם מסוים שתי גרסאות של אותו משפט גונג - אחת המיועדת יותר לפיתוח מכניקת גוף, ואחת לתרגול לחימה פרקטית. כמו עם שאר התרגולים באמנות, גם לגבי שמונת משפטי הגונג מושם הדגש על תרגול בודד החוזר על עצמו. עם זאת, נהוג לתרגל את משפטי הגונג גם באמצעות סדרות ייעודיות.
חנית וכלי נשק נוספים
ההתפתחות של שינג אי (מתוך שין אי ליו חה צ'ואן) הושפעה מאוד מלחימה בחנית. מדובר בחנית סינית ארוכה וגמישה, העשויה מעץ הנקרא "באי לה" (女楨, Ligustrum Lucidum) הגדל בסין. בלחימה נהוג היה השימוש בחניתות שאורכן 3.5 מטרים. בתרגול אורך החניתות יכול להגיע עד לחמישה מטרים. קיימות גם חניתות יותר קצרות ותרגולים ייעודיים עבורן. אף על-פי שבעת המודרנית אין עוד נלחמים בני אדם עם חניתות, תרגול החנית בשינג-אי עשוי לסייע רבות לאמן הלחימה להבין את המכניקה הייחודית של אמנות זו, ולפתח כוח רב שיסייע לו או לה בתרגול, וכן בשימוש באמנות במצבי מצוקה.
החנית היא הנשק "המקורי" היחיד בשינג אי המודרני (השינג אי החל מתקופתו של לי לואוננג - ע"ע טבלת השושלת מעלה). אולם, כלי נשק רבים נוספים הוספו ולומדו על ידי מורים לשינג אי לאורך השנים. אותם מורים השתמשו במכניקת הגוף והאסטרטגיה של שינג אי כדי להתאמן ולהילחם באמצעות אותם כלי נשק, ובאופן זה הכניסו את כלי הנשק הללו לזרמים שלהם. לפיכך, בזרמי שינג אי רבים כיום ניתן לראות שימוש בחרב פיפיות סינית ישרה (ג'יאן) ובחרב סינית מעוקלת (דאו). נשק מפורסם שהיה בשימוש מורים לשינג אי בעבר הוא זוג דוקרני מתכת דמויי עטים המכונים "עטי המלומד". עטים אלה נרתמים לאצבעו של אוחזם באמצעות חישוק מתכת קטן.
בישראל
בישראל מלמדים את האמנות מספר מורים (את שיוכם של כל אחד מהמורים לשושלת ההיסטורית של שינג אי ניתן לראות בתרשים השושלת המצוי מעלה).
קישורים חיצוניים
- מאמר שׂינג-אי צ'ואן - באתר של אבּי מוריה(הקישור אינו פעיל)
- שׂינג-אי צוּאן - באתר של בית הספר הישראלי לטאי צ'י
- שׂינג-אי צוּאן- באתר של שיפו יונתן בלושטיין
- שׂינג-אי צ'וּאן - באתר של ערן גורנר
- תרגום לעברית של הטקסטים הקלאסיים של שינג אי צ'ואן.
- פרקים מתורגמים מספר על שינג אי צ'ואן והדמויות ההיסטוריות הקשורות באמנות זו (אנגלית).
