ה"א המגמה
ה״א המגמה בדקדוק העברי, היא דרך לציין מגמה וכיוון. היא נוספת בסוף המילה, לרוב היא למילים המציינות כיוון (ימינה־שמאלה, צפונה־דרומה, אחורה־קדימה), מקומות מופשטים (החוצה־פנימה) ואף מקומות מוגדרים (ארצה, הביתה, העירה). במקרא ה״א המגמה באה גם בשמות מקומות כגון ירושלימה, מצרימה (ראו להלן). השימוש בה זהה לשימוש במילות היחס אל \ ל־ (וניתן להחליף בין שתי הצורות):
"לפנות ימינה = לפנות לימין", "חזרתי הביתה = חזרתי אל הבית", "וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֶת־רַבְשָׁקֵה מִלָּכִישׁ יְרוּשָׁלְַמָה אֶל־הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד..." (ישעיה לו 2), "וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹקִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ" (דברי הימים א כא 15).
בשונה מהה"א המציינת נקבה (גדולה, אכלה, מילה) הנהגית במלרע, כל מילה בה הה"א היא ה"א המגמה, ההגייה היא במלעיל.
כבר בגמרא קיימת התייחסות לה"א המגמה: ”תניא ר' נחמיה אומר כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה” (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף י"ג , גרסה דומה מופיעה בבראשית רבה, פרשה ס"ח).
שימוש
ה"א המגמה בשמות מקומות
בתנ"ך השימוש בה"א המגמה בשמות מקומות רגיל ונפוץ: מצרימה, ירושלימה, בבלה, צרפתה.
בעברית החדשה לא מקובל שימוש כזה, אך בתחילת תחיית העברית מתועדים שימושים דומים. למשל בתרגיל "מודה אני לשחקן" שכתב ז'בוטינסקי בשביל להקת תא"י מופיע:
בשיר "בואי לאילת" שנכתב בידי ירון לונדון ובוצע בידי ליאור ייני מופיע באחת השורות "שוב תשוב אילתה".
גיבוב מילות יחס בצורות עם המגמה
כאמור ה״א המגמה משמשת כמו מילות היחס ל־ ואל, ולכן אין צורך להוסיף לצורות אלו אותן (וכך גם את מילות היחס ב־ מ־ או מן. השוו *מימינה=מלימין). יחד עם זאת לעיתים נוספות מילות יחס מיותרות לצורות עם ה״א המגמה בשל חוסר הבנה שהצורות מציינות כיוון או שימוש רב בהן ושחיקתן (תהליך שנקרא גיבוב). תהליך זה מתועד הן בעברית המקראית והן בעברית החדשה.
הדוגמה הבולטת ביותר לתהליך כזה היא הצורות למעלה, למטה. הצורות "מעלה" ו"מטה" מכילות את ה״א המגמה וציינו במקורן כיוון, אך מרוב שימוש בהן הצורות "למעלה" ו"למטה" נהיו נפוצות יותר במקרא מנרדפותיהן מַעְלָה, מַטָּה ומִמַּעַל.
קיימות במקרא גם צורות מגובבות חריגות: לַצָּפוֹנָה (דברי הימים א כו, יז) לַנֶּגְבָּה (אותו פסוק), ולַמִּזְרָחָה (דברי הימים ב, לא, יד), ובספרות חז"ל יש ממערבה, מחוצה לארץ ועוד.
לא תמיד שימוש רב גורם לגיבוב. למשל הצורה שָׁמָּה רגילה במקרא גם במשמעות לְשָׁם: "אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה" (בראשית יט, כ), וגם במשמעות "שָׁם": "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית מט, לא)[2], אך יחד עם זאת לא מצוי "לשמה" [3].
כיום יש שנוקטים להנה (במקום הנה, לכאן או לפה), מאחורה (במקום מאחור), מקדימה (במקום לפנים), ובצורות למעלה ולמטה (שבעצמן מגובבות) נוצר גיבוב נוסף ללמעלה ללמטה.
גיבוב קיים גם במילים ללא ה"א המגמה: "ממזמן", "ממקודם", "ממתחת".
הערות שוליים
- ^ העברית: שפה, תרבות, חינוך תשע"ז, תל אביב, מכון ז'בוטינסקי בישראל עמוד 197.
- ^ ישנה השערה שסיומת הה״א הלא מוטעמת מציינת תואר פועל כמו ב"מימים ימימה". השערה אחרת סוברת שהמילה שמה היא צורה עצמאית שיש לה מקבילה באוגריתית. ראו "שמה במשמעות שם".
- ^ במגילות מדבר יהודה נמצא "משמה". אך בלשון חז"ל יש רק "משם".
לקריאה נוספת
שמה במשמעות שם באתר האקדמיה ללשון העברית.
24389671ה"א המגמה