ה

ה' היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה. ה' משמשת אם קריאה במרבית המקרים שבהם היא מופיעה בסוף מילה. כאשר מופיע מפיק בהּ' בסוף מילה, וכאשר היא מופיעה שלא בסוף מילה, היא נהגית כמו האות h במילה האנגלית hot.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ה' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: אה ח"ע. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור סדקי, חוכך, אטום (/h/ ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 5, ובהתאם לכך יום ה' הוא יום חמישי וכיתה ה' היא הכיתה החמישית בבית הספר. כאשר האות ה' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה 5,000, למשל: שנת ה'תשס"ה היא השנה ה-5765 בלוח העברי.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ה' היא כ־8.18% מכלל אותיות האלפבית העברי.

האות ה' משמשת כקיצור של השם המפורש, ומבוטאת השם כתחליף למילה א-דונָי או י-ה-ו-ה, על פי ההלכה האוסרת באיסור חמור להזכירם בשיחת חולין ובכל אופן שאינו חלק מפסוק או מסדרי התפילה. היא משמשת גם כקיצור של המילה "האדון".

בקבלה מסמלת האות ה' את העולם הזה ואת הניסויים והפיתויים שבו.

האות ה' היא אחת מאותיות השימוש, והיא מצטרפת למילה במשמעויות שונות, התלויות בהקשר:

ה"א הידיעה: מציינת שמדובר בעצם מסוים, ידוע, למשל "הילד" לעומת "ילד".
ה"א השאלה: מופיעה בראש משפט שאלה, למשל במשפט הידוע: "הרצחת וגם ירשת?"
ה' המצטרפת בסוף שמו של מקום קרויה "ה"א המגמה", והיא מציינת תנועה בכיוון זה, למשל: ירושלימה = אל ירושלים. הביתה = אל הבית.

הגיית האות

כיום, רבים מדוברי העברית מבטאים אותה תמיד כמו האות אלף ובסוף מילה היא תמיד לא נהגית (גם ה"א מופקת). בניגוד למה שחושבים השמטת ה"א היא לא תופעה חדשה והיא כנראה מעולם לא נהגתה בעקביות בעברית הישראלית.^[1] אפשר לשמוע זאת בסרטים ישנים. כבר בספרו "המבטא העברי" מ-1930 מזהיר זאב ז'בוטינסקי את הקוראים מבליעת הה"א ומפנה את האזהרה לדוברי הרוסית ולדוברי יידיש מפודוליה ומבסרביה.[1] הוא גם טוען שאין כמעט אחד בארץ שמבטא מַפּיק בה"א כהלכה. יצחק אבינרי בספרו "יד הלשון" שיצא לאור ב-1964 כתב על דוברים שהוגים "זעיר" ו"זהיר", "נהם" ו"נאם" אותו דבר. גם על סוגיית "אפעלה" או "הפעלה" כתב ב-1946 "ובכלל, מה הרוחנו על ידי חלוף הא באלף, מלבד קצת בלבול-מח. אין בזה אלא מעין מתן הכשר למבטא המשובש, שהרי בדבור בין כה וכה אין אנו מבחינים, "ברוך השם", בין הא לאלף, ונמצא שכל אותה התגלית וה"אמצאה"- אינה אלא יגיעת שוא: בדבור אין מעשה "המהפכה" הזאת מורגש כלל...".^[2] גם אבא בנדויד דרש מאורחים ב"קול ישראל" הגיית ה"א, מה שלא היה נדרש אילו הייתה נהגית בציבור. ראובן סיוון הגדיר את ההשמטה כמכת מדינה ודוד ילין חשב שהיא נובעת משמיעה לא מפותחת. בישיבה על שיבושי לשון בכנסת מ-1976 נאמר: "באספת הייסוד של הסתדרות המורים בשנת תרס"ג הוחלט לאמץ את המבטא הספרדי מפאת צילצולו הנעים לאוזן. אנו זנחנוהו לחלוטין ואיננו מבחינים כבר בין ע' לא'. אבל בזה לא נעצר הדבר. הגיעו הדברים עד כדי כך שדוברים מעל הבמות ומעל הדוכנים אינם מבחינים בין ה׳ לא׳."^[3] ציטוט זה מעיד שגם השכבה המשכילה לא ביטאה ה"א. חלק מהאשכנזים לא הגו ה"א^[4] (המילה "מוהל" לדוגמה נהגית [ˈmɔɪ.əl]) וגם ספרדי הבלקן לא הגו אותה בהשפעת הלדינו וייתכן שבגלל זה האות מושמטת בעברית ישראלית. כיום ניתן לשמוע אותה בעיקר אצל ערבים ויהודים עולים מצפון אמריקה וגם אצלם לא בעקביות. ראיה לכך שהעיצור זר לעברית כיום, היא ההשתהות שניתן לשמוע אצל דוברים כאשר נדרש מהם לבטא ה"א במילים הומופוניות ובמילים לועזיות. בכך הם כאילו מכינים את השומע לה"א שעומדת להישמע כדי שלא להישמע מוזרים לאוזן הישראלית. למרות זאת עדיין רבים מהישראלים מכלל המגזרים הוגים את האות בצורתה התקינה.