דפוס גוטנברג

עותק תנ"ך גוטנברג בספריית העיר ניו יורק

דפוס גוטנברג הוא שיטת דפוס שפותחה על ידי יוהאן גוטנברג החל משנות ה-30 של המאה ה-15, בעזרתה הדפיס את תנ"ך גוטנברג, בין 1452 ל-1454. לפני שיוהאן גוטנברג פיתח את השיטה שלו, הדפוס הומצא והיה בשימוש במזרח אסיה, ובפרט בסין, קוריאה ויפן. הדפוס הסיני והיפני נעשה באמצעות גילוף עץ, כשכל גלופה מכילה דף שלם. ידועים גם כמה ספרים שהודפסו בעזרת סידור גופנים נפרדים עבור כל אות בסין (המצאה שלעיתים מיוחסת לגוטנברג) בעזרת גופנים מקרמיקה, ובקוריאה גופנים יצוקים מברזל.

במרוצת השנים נשמעו טענות שחלקים בהמצאה הומצאו למעשה לפני כן באירופה (ובפרט, בהולנד ואיטליה) על ידי ממציאים שונים. לא ידועים פרטים מדויקים על ההמצאות הללו, ולא ידועים ספרים או דברי דפוס אחרים שהודפסו בעזרתן. העדויות עליהן מבוססות בדרך כלל על מסמכים שונים, ובפרט תביעות משפטיות. היסטוריונים של הדפוס מייחסים כיום את ההמצאה לגוטנברג עצמו.^{[דרוש מקור]}

בתקופתו של גוטנברג הנייר, שהומצא גם הוא בסין, כבר הגיע לאירופה, והחל להחליף בהדרגה את הקלף לכתיבת מכתבים ומסמכים, אך ספרים עדיין נכתבו בדרך כלל על קלף, ותמיד על ידי "כתבן" או "סופר", שהתמחה בכתיבה תמה, או, בכתבים עבריים, בכתיבת סת"ם. מפעלי העתקת ספרים התקיימו במנזרים והיו בשליטת הכנסייה. מחוץ להם היו כתבנים ספורים, שעבדו בשירות מלכים ואנשי אצולה בכתיבת ספרים, כשרוב הכתבנים האחרים עסקו בכתיבת מסמכים, כמו מכתבים, חוזים, פסקי דין, צווי מלכות וכן הלאה. כתיבת ספר כזה, שנכתב בקולמוס על קלף ונקרא קודקס, ארכה זמן רב. כתיבת ספר תנ"ך ארכה כחמש שנים, ובאמת מידה זו, מייצג התנ"ך של גוטנברג, שהודפס בכ-180 עותקים, 900 שנות אדם.

התהליך שפיתח גוטנברג מבוסס על סידור אותיות מתכת יצוקות, והדפסה איתן על נייר בעזרת מכבש דפוס. התהליך חולל את מה שכונה מהפכת הדפוס, שנחשבת כמסמנת את תחילת תקופת הרנסאנס. ההמצאה התפשטה במהירות חסרת תקדים לעומת שכלולים טכנולוגיים קודמים. לפי הערכות, בין השנים 1400 ל-1450 "הודפסו" באירופה כ-20,000 ספרים (כלומר הועתקו מכתב יד או מספר קיים). בחמישים השנים הבאות הודפסו כ-9,000,000 ספרים, מהם שרדו עד ימינו מעל חצי מיליון עותקים של כ-30,000 עבודות שונות, ועד סוף המאה היו באירופה ובאנגליה לא פחות מ-250 ערים שבהן היה בית דפוס, ברבות מהן יותר מאחד. הדפוס פתח תהליך של התפשטות האוריינות, וכיום נדיר למצוא אדם מבוגר שאינו יודע קרוא וכתוב, בעוד לפניו אוריינות הייתה נחלת המעמדות הגבוהים והכמורה, והייתה נדירה בקרב העם הפשוט.

תיאור

הדפוס בשיטת גוטנברג עושה שימוש באותיות מתכת יצוקות. השלב הראשון בתהליך הוא הכנת האותיות עצמן. השלב הבא הוא סידורן למילים, משפטים, ופסקאות. בשלב הבא יש לבצע הגהה, ולאחריה עימוד - בשלב זה ממקמים את הטקסט בעמוד, ומוסיפים כותרות, מספרי עמודים, מסגרות ואיורים, ומהדקים את מה שמכונה "החומר" במסגרת ייעודית, שמהווה את העמוד המוכן להדפסה.

מכבש הדפוס מבצע את ההדפסה עצמה, על ידי הידוק גיליון נייר אל פני העמוד, שנמשח לפני כן בדיו. אחרי הדפסת מספר העותקים הדרוש, המסגרת מפורקת, ואותיות המתכת ממוינות בחזרה למגירת הסדר לסידור העמודים הבאים. העמודים המודפסים חוזרים לתהליך להדפסת צידו השני של הדף, וכששני הצדדים מודפסים, להמשך העיבוד - קיפול, חיתוך וכריכה. שלבי התהליך עד סיום ההדפסה מפורטים בסעיפים הבאים.

דפוס הבלט התפתח והופיעו שיטות שהתרחקו יותר ויותר מדפוס גוטנברג, וביתר שאת מתחילת המהפכה התעשייתית, אך כמה מהשיטות שפיתח, כמו תהליך הכנת אמהות הדפוס, הנתך ליציקת האותיות, והדיו להדפסה, שמרו על התהליך המקורי, בשינויים קלים.

הכנת האותיות

איור מהמאה ה-16, שמראה עובד בבית דפוס יוצק אות. העובד אוחז בתבנית בשמאלו, ומשתמש במצקת קטנה לאסוף נתך עופרת מהכור, שניצב על התנור, ומוזג ממנה את הנתך לתבנית.

תהליך היציקה שפיתח גוטנברג המשיך לשמש בשינויים ושכלולים קלים עד ערב המהפכה התעשייתית, עם מיכון החריטה והיציקה. עם זאת חל שינוי משמעותי בהפרדה בין בית הדפוס לבית היציקה: בתי הדפוס הראשונים יצקו את אותיות המתכת כל אחד לעצמו, אך במהרה התפתח שוק שאפשר להשאיר את היציקה לבתי הדפוס הגדולים ול"בתי יציקת אותיות" שהתמחו בכך, מהם רכשו בתי דפוס אחרים את האותיות. הדבר אפשר קיומם של בתי דפוס קטנים, שיכלו להסתפק בשלבי התהליך הפשוטים יותר, בהם מספר קטן של עובדים ביצע את כל שלבי התהליך.

התהליך מתחיל ביצירת "אב דפוס": בקצה מוט ברזל שלא עבר חישול או חיסום, ולכן הוא רך ונוח לעיבוד יותר מברזל מחוסם מעצבים על ידי שיוף בפצירה את צורת פני האות, כתבליט. לאחר מכן מעבירים את המוט הליך של חיסום, על ידי טיפול תרמי - חימום בכור עד לטמפרטורה גבוהה, ואז טבילה במים לקירור מהיר, תהליך שמקשה את האות החרוטה בו ומתאים את אב הדפוס לתפקידו: הטבעת אם הדפוס.

אם הדפוס שמכונה גם "מטריצה" עשויה מפליז. זו מתכת רכה יותר מפלדה, אך עדיין קשה מספיק, ובעיקר - בעלת טמפרטורת התכה גבוהה יחסית, מה שמאפשר שימוש בה ליציקת האותיות עצמן.

אב הדפוס מונח בדיוק במקום המתאים על פני המטריצה, ובהקשת פטיש מטביע בה את צורת האות, שמופיעה בצורה שקועה. ניתן ליצור מספר מטריצות, כדי להאיץ את התהליך ולאפשר למספר עובדים לצקת את אותה אות, וכדי לסחור עם בתי דפוס או בתי יציקה אחרים, ובכך להעשיר את מגוון הגופנים שביכולתם להציע.

גוטנברג פיתח תבנית מיועדת ליציקה, שהמשיכה להתפתח לאורך השנים, אך גם בסוף המאה ה-18 ניתן לזהות בה בקלות את התבנית של גוטנברג. התבנית מורכבת משני חלקים, ואם הדפוס מתאימה לתוכה, ומהווה בכך את "רצפת" התבנית. רוחב התבנית נקבע על ידי המטריצה, כך שלכל אות יצוקה רוחב מתאים: האות יו"ד צרה יתר מהאות תי"ו, וכיוצא בזה שאר האותיות. לעומת זאת, הגובה זהה בדיוק עבור כל האותיות, תכונה חיונית לדפוס: אות גבוהה יותר תיצור שקע בנייר, או אפילו תנקב אותו, ואות נמוכה יותר לא תדפיס כיאות.

אחרי הנחת המטריצה בתבנית זו ננעלת, ו"נתך הדפוס", עופרת אנטימון ובדיל נצוק אליה. סגסוגת זו מצטיינת בטמפרטורת היתוך נמוכה יחסית, כ-290° צלזיוס, שניתנת להשגה בכור פשוט שניזון מעץ. לטמפרטורה הנמוכה יתרון נוסף - התמצקות והתקררות מהירה, שמאפשרת לשחרר את האות היצוקה מהתבנית כמעט מיד. השחרור נעשה על ידי שחרור הנעילה והפרדת התבנית לשני חלקיה, ומשיכת האות מתוכה. את האות שיצאה מהתבנית ממשיכים לעבד: יש לשבור את מסלול כניסת המתכת לתבנית, ולשייף את הגופן לממדים מדויקים.

גוטנברג היה צורף, ומשפחתו ניהלה את מטבעת העיר. במאה ה-15 מקצוע ה מטלורגיה טרם התבסס, וגוטנברג היה כנראה אחד המטלורגים המוכשרים בדורו. נתך הדפוס שפיתח, עופרת, אנטימון ובדיל המשיך לשמש ליציקת אותיות דפוס עד תום עידן דפוס הבלט.

התבנית שפיתח שימשה בכ-350 השנים הבאות, עד המהפכה התעשייתית, בה החל מיכון התהליך.

• 
  תרשים סכמטי של אב הדפוס, או punch, שמשמש להטבעת המטריצה.
• 
  האות היצוקה בצאתה מהתבנית. משמאל, האות לפני הסרת ה"אנגוס" או ingate, שמוליך את הנתך מפי התבנית אל תוכה. מימין, אחרי שבירתו.
• 
  האות היצוקה, מוכנה לסידור והדפסה. החריץ בצידה הקדמי מסייע לסדר להניח אותה במיצוב הנכון במקל הסדרים.
• 
  תבנית ליציקת גופנים מהמאה ה-18 או ה-19. תבנית זו לא שונה מהותית מהתבנית שפיתח גוטנברג. בחזית התמונה אותיות שנוצקו בעזרת התבנית, וביניהן לתבנית ניתן לראות את המטריצה ששימשה ליציקה.

סדר

סדרים בדפוס עיתון דבר, 1964

ערך מורחב – סדר (דפוס)

האותיות היצוקות מסודרות בתיבה או מגרה מיוחדת לדבר, שנקראת "מגרת הסדר". במגרה תאים רבים, תא עבור כל אות, ותא מיוחד עבור האותיות שאין להם תא. בבתי דפוס רבים שימש התא הנוסף גם או בעיקר לאותיות יווניות, והוא קיבל את השם "מגרת פאי", על שם האות היוונית π. לא ידוע איך גוטנברג סידר את האותיות. במהלך הזמן גובשו מספר דרכים סטנדרטיות לסדר את האותיות: האותיות הנפוצות בתאים גדולים יותר במרכז, והאותיות הנפוצות פחות, בתאים קטנים יותר בהיקף המגרה. באלפביתים הנפוצים באירופה, בהם נהוגות אותיות כתב ואותיות רישיות, הרישיות סודרו בתיבה שנייה, שהונחה מעל הראשונה, רחוק יותר מהסדר. מקור הכינוי upper-case לאותיות רישיות נובע מהסידור הזה: אותיות התיבה העליונה.

כל תיבה מחזיקה גופן מסוים בגודל מסוים. בבית דפוס שנדרש להדפיס במספר צורות אות, ובמספר גדלים מחזיק תיבה או מספר תיבות עבור כל אחד מהגופנים והגדלים השונים. ארונות או תיקיות אחסון לתיבות מחזיקות אותן כמגרות, שמחליקות החוצה לשימוש, ופנימה לאחסון. ארון כזה מחזיק כתריסר תיבות סדר, ובבית דפוס אפייני מספר ארונות, שמחזיקים כמה עשרות או מאות תיבות.

הסדר ניצב לפני התיבה, אך שלא כמו החזן, הוא אוחז בידו השמאלית מקל סדרים, וימינו אצה רצה ומביאה אותיות מתאיהן המתאימים. כל אות מונחת במקל במקום ובמיצוב הנכון, בעזרת בוהן שמאלו שמגששת את החריץ ומנחה אותה למקומה. כאשר השורה מתמלאת, כלומר אין במקל די מקום למילה הבאה, הסדר "מרווח" אותה, באופן שתמלא את כל רוחב הטור או העמוד, ומעשית, את כל רוחב המקל, שמכוון לרוחב הזה. לשם כך, מורחבים הרווחים שהונחו בשעת הסידור, על ידי הוספת כפיסי רווח דקים, או החלפתם ברווחים רחבים יותר.

פעולת הסידור מתבצעת בדומה לכתיבה עיוורת במכונת כתיבה: עיני הסדר קוראות את כתב היד אותו מדפיסים. לצורך היישור על הסדר להסיר עיניו מן הכתב, ולהתבונן במקל הסדרים שבידו, ותוך כך גם לאתר ולתקן טעויות. לטעויות מספר מקורות: אות שהונחה הפוך, אות שהובאה מהתא הלא נכון, ובמקרים רבים, אות שהייתה בתא לא נכון.

מקל הסדרים מכיל מספר שורות, בדרך כלל ארבע או חמש בגודל כתב רגיל ובשורות קצרות. כשהמקל "מתמלא", או כשמשקלו עולה, הסדר נוטל את השורות שסודרו ומניחן במגש הסדר.

לפני העימוד, יש לבצע הגהה: לצורך זה משתמשים ב:הליך מקוצר" של הדפוס עצמו: מושחים את האותיות המסודרות בדיו, מניחים עליו גיליון נייר, עליו מפעילים לחץ מלמעלה, ו"מקלפים" אותו חזרה. הגיליון שהודפס בדרך זו לא עומד באיכות המוצר הסופי, אך הוא טוב דיו למטרה אליה נועד: הסדר עצמו, או מגיה מקצועי, ופעמים רבות הסופר שכתב את הטקסט המודפס עוברים על ההגהות, מוצאים ומתקנים טעויות. הסדר שב אל המגש ומבצע את התיקונים - הסרת אות יתרה, הפיכת אות הפוכה, הוספת אות חסרה או החלפת אות שגויה, ולפעמים גם שגיאה בכתב היד עצמו. אחרי התיקונים הללו יש גם לבדוק את הריווח, ולהחזיר את כל השורות לרוחב שווה, על ידי הוספת או הסרת כפיסי רווח דקים.

פעולת הסידור אטית ומייגעת. סדר טוב מסדר בערך 700 "אמ" בשעה, כעשרים שורות בספר, או בערך עמוד אחד ביום, או קצת פחות מטור אחד בעיתון.

לסדר תפקיד נוסף: כאשר מסיימים להדפיס עמוד מסוים, המסגרת מפורקת, ויש למיין את ה"חומר" חזרה, לשימוש חוזר. את גוף הטקסט עצמו יש למיין חזרה למגרת הסדר. כל טעות בפעולה הזו, כלומר הנחת אות במגרה לא נכונה, תביא בהכרח לטעות סידור בעתיד.

בתי דפוס גדולים, ובפרט עיתונים, החזיקו מחלקות סדר ובהן עשרות רבות של סדרים. בסוף המאה ה-19 נערכו "תחרויות סידור", בהן אלופי הסדרים התחרו במהירות ובדיוק הסידור, בדומה לתחרויות כתיבה במכונה שהיו נפוצות חמישים או שבעים שנה מאוחר יותר. אלופי הסדרים הפגינו קצב סידור של 2,000 אמ בשעה ואף יותר - סדר שיכול לעבוד בקצב כזה יום שלם, יספיק לסדר ארבעה או חמישה עמודים ביום. להשוואה, כתבן מיומן במכונת כתיבה מקליד כמות טקסט כזו בשעה.

כדי להדפיס עיתון יומי בן ארבעה עמודים שחציים פרסומות, עם שמונה טורים בעמוד, יש להעסיק כ-30 או 40 סדרים.

מקצוע הסדר ואופן פעולתו כמעט לא השתנה מאז ימי גוטנברג עד העשורים האחרונים של המאה ה-19, עם מהפכת ה"מתכת החמה", אותה הובילו מכונות לינוטייפ ומונוטייפ, שהיו בין ההישגים המפוארים האחרונים של המהפכה התעשייתית, אחרי שזו שכללה את שאר המצאותיו של גוטנברג.

כותרות, איורים ותמונות

יציקת עופרת מתאימה פחות לאותיות גדולות, כאלו המשמשות לכותרות ראשיות, מודעות רחוב, וכן הלאה, ובדפוס גוטנברג נעשה שימוש באותיות עץ חתוכות לצרכים אלו. לעומת טקסט, נחוצות בדרך כלל רק אותיות ספורות, וממילא לא ניתן לצקת אותיות גדולות ממש בטכניקה שפיתח. אלמנטים עיצוביים שאינם טקסט או מסגרות נעשים בעזרת חיתוכי עץ, טכניקה מתאימה ומותאמת לו האיורים שמלווים את ראשי הפרקים במאמר נעשו בטכניקה זו. דברי דפוס רבים לוו באיורים בחיתוך עץ, והתפרסמו ספרים שרובם או כולם איורים. אמנים ידועים רבים עסקו בחיתוכי עץ והדפיסו בעזרתם את עבודתם, ביניהם רמברנדט, אלברכט דירר וג'ון טניאל. אמנים אחרים פיתחו עידון של חיתוך העץ, עיבוד עץ, ובעזרתו יצרו חיתוכים והדפסות קרובים יותר לתמונות ממש.

אחרי המצאת הצילום, פותחה טכניקה בשם גווני אפור (Halftone), שמאפשרת להדפיס תמונות באיכות מוגבלת בעזרת דפוס הבלט. זה נעשה על ידי שימוש בסריג צפוף, שיוצר מערך נקודות זעירות. גודל הנקודות בכל אזור בתמונה קובע את הבהירות: נקודות קטנות יותר מכסות חלק קטן יותר של הנייר, ואזורים אלו נשארים בהירים, כשבשטחים הכהים הנקודות גדולות יותר, ומכסות חלק גדול יותר של הנייר. התמונה הידועה הראשונה הודפסה בעיתון קנדי ב-1865.

עימוד

הטקסט המסודר, או ה"חומר" מועברים אחרי ההגהה למסגרת הדפוס (Chase (printing)), יחד עם שאר האלמנטים, כמו כותרות, מספרי עמודים, מסגרות, איורים ותמונות.

העמוד מעוצב, כשחלקיו השונים מהודקים למסגרת, עברת "רהיטים" ((Furniture (typesetting)), פיסות עץ במידות שונות, שממלאים את החללים בין האלמנטים הקיימים, וממלאים את המסגרת באופן שמתאים להידוק. תוכן המסגרת מהודק בעזרת "יתדות" ((Quoin (printing)), שמבצעים פעולה דומה למלחציים או כליבה, ומקבעים את המסגרת כולה למקשה אחת.

לפני ההידוק הסופי, "מיישרים" את פני החומר, על ידי הנחת בול עץ מהוקצע על פני המסגרת, עליו מקישים בפטיש, כך שאף אחת מהאותיות לא תבלוט מעל רעותיה.

פעולת העימוד מורכבת במידה שעיצוב הדף מורכב. דף בספר בדרך כלל לא דורש הרבה יותר מכותרת ומספר עמוד, נמוסף לטקסט המסודר. דף עיתון, המחולק לטורים מופרדים ב"מסגרות", עם מאמרים, כותרות בגדלים שונים, הנחיות כמו (המשך בעמוד 5), איורים, תמונות, ומודעות, דורש פעולת עימוד מורכבת וסבוכה.

• 
  תיבת סדר של כתיב לטיני. התאים הגדולים יותר במרכז מוקצים לאותיות הנפוצות, התאים הקטנים בהיקף לאותיות שמופיעות פחות בשפה. התיבה הקדמית, הקרובה לסדר מכילה את אותיות הדפוס. התיבה העליונה את האותיות הרישיות
• 
  מקל סדרים. המעצור הזחיח בחלקו השמאלי של המקל מכוון לפי אורך השורה הרצוי, והסדר ממלא את המקל, אות אחרי אות ושורה אחרי שורה, כשבוהן שמאלו שומרת על האותיות שכבר סודרו, ומגששת את החריץ באות, כדי להבטיח שהאות הונחה במיצוב הנכון ואינה הפוכה. בסיום כל שורה מתבצע "יישור" על ידי הוספת כפיסי רווח, כדי להביא את האות האחרונה במילה האחרונה לסוף השורה. ביישור מושלם, הרווחים בין מילים שווים בכל שורה, אך משתנים משורה אחת לשנייה - בתצלום ניתן להבחין שהרווח בין מילים בשורה הראשונה (התחתונה) גדול מעט מהמרווח בשורה הבאה.
• 
  מקטע קטן מחדר הסדר של עיתון, 1900.להוצאת עיתון יומי בן ארבעה עמודים נחוצים עשרות סדרים, ועיתונים גדולים העסיקו מאה סדרים ויותר.
• 
  התמונה הידועה הראשונה שנעשתה בטכניקת "גווני אפור", שנעשה בה שימוש נרחב בעיתונים ומגזינים
• 
  תמונה בעיבוד עץ, 1881
• 
  מסגרת מוכנה לדפוס, ובה "חומר" (כלומר טקסט מסודר), מסגרות, כותרות, תמונות, ואיורים. המרכיבים השונים מהודקים בעזרת "יתדות", כמו המוט השחור בתחתית התמונה ובצד שמאל, שמהדקים את התוכן למסגרת ומבטיחים משטח מתאים להדפסה.
• 
  עמוד שהודפס מהמסגרת בתמונה הקודמת

הדפסה

חיתוך עץ מהמאה ה-16 של מכבש הדפוס. בצד ימין נראה ה"חובט", שמושח את מסגרת ההדפסה בדיו. משמאלו ניצב ה"מושך", שמסיר את הגיליון המודפס לפני הזנת הגיליון הבא. כפי שנקל להבין ממיקום המנוף וערימות הדפים לפני ואחרי ההדפסה, במציאות שני המדפיסים עומדים משני צידי המכונה, והמאייר כנראה העביר אותם כדי לחשוף את המכבש. ברקע התמונה ניתן להבחין בסדר דפוס, שמסדר את העמוד הבא.

ההדפסה נעשית על ידי משיחת פני מסגרת הדפוס, או ליתר דיוק, פני החומר המהודק בה בדיו, והידוק גיליון נייר אליו. האותיות הבולטות מעבירות את הדיו לנייר בדמותן, בעוד הנייר שנמצא מול החללים ביניהן נשאר בלובנו, או בצבעו המקורי אם אינו לבן.

העיקרון פשוט, אך כדי לממשו נדרש גוטנברג לשכלל ולפתח כמעט את כל הפרטים.

• דיו: הדיו בו השתמשו הסופרים והלבלרים לכתיבה בקולמוס, לא מתאים לדפוס. דיו זה הוא על בסיס מים, וכאשר מוסיפים אותו לפני האותיות העשויות מתכת, הוא נוטה להצטבר בכדוריות ולא לכסות את פני האות בצורה אחידה. בתחילת המאה ה-15 פיתחו ציירים בהולנד טכניקת ציור חדשה, המבוססת על צבעי שמן. צבעי השמן של הציירים לא התאימו לדפוס, אך גוטנברג למד את הטכניקות להכנתם, ופיתח דיו מתאים. כפיגמנט לדיו שימש פיח, שניתן לאסוף בכמויות קטנות מחלקה הפנימי של ארובה, וניתן גם לייצר בכמויות גדולות יותר בתנור מתאים.
• נייר: כמו הדפוס עצמו, גם הנייר הוא המצאה סינית. הנייר הגיע החל להופיע באירופה במאה ה-13, והחליף בהדרגה את הקלף ששימש עד אז כמצע יחיד כמעט לכתיבה, אחרי שדחק את רגלי הפפירוס. הניירות הזמינים לא התאימו לדפוס, וגוטנברג פיתח שיטות לרכך ולהגמיש את הנייר ולהתאימו לדפוס. יצרני נייר למדו לייצר נייר מתאים יותר לדפוס, בשיטות של גוטנברג או בדרכים אחרות, והמדפיסים הבאים לא נזקקו בדרך כלל לעבד את הניירות בעצמם.
• מכבש הדפוס: גוטנברג מזוהה עם מכבש הדפוס יותר מכל חלק אחר של התהליך, אולי מפני שהמכבש הוא הפריט הגדול והבולט ביותר, ובו "מתרחש הקסם" - גיליון נייר לבן וחלק נכנס, ודף מודפס יוצא. היסטוריונים של הדפוס מחשיבים יותר את תרומתו של גוטנברג לחלקים אחרים בתהליך, ובעיקר תהליך הכנת האותיות. המכבש מבוסס על מכבשים קודמים, כמו אלו שמשמשים לסחיטת שמן זית או ענבים. המרכיב המרכזי הוא מוט בורגי גדול עליו נמצאת אום מתאימה, אליו מחובר משטח ההידוק. משיכת מנוף המחובר לאום מסובב אותה, ומנמיך את משטח ההידוק ולוחץ על חלקו האחורי של הנייר שמונח על מסגרת ההדפסה. בדחיפת המנוף המשטח מתרומם, והמסגרת משתחררת. המכבשים הקודמים נועדו להפעיל לחץ לזמן ממושך, ובהדרגה להדק יותר ויותר. הדפוס זקוק למכבש שמפעיל לחץ חזק לזמן קצר, ומוכן לשחררו במהירות. גוטנברג התאים את העיקרון לצרכיו, בעצבו את מכבש הדפוס. המכבש של גוטנברג לא שרד, ולא ידועים שרטוטים או ציורים מדויקים שמתארים אותו. המכבשים הישנים ביותר הידועים הם כ-100 שנים "חדשים" יותר, ויתוארו בפירוט בהמשך. המכבש עבר שינויים במאות השנים הבאות, אך עדיין ניתן למצוא מכבשי דפוס מאמצע המאה ה-19 שפועלים עקרונית באותו אופן, בהם ניתן לזהות את הרכיבים העיקריים של מכבש גוטנברג.

תהליך ההדפסה

מסגרת הדפוס מיושרת ונעולה מונחת מחוץ למכבש כשפניה למעלה. בעזרת כריות עור מיוחדות, עליהן פוזר דיו, חובטים במסגרת פעמים רבות, עד שכל האותיות משוחות בדיו בצורה שווה ואחידה. מניחים על פני המסגרת את גיליון הנייר, ומסיעים אותה על מסילותיה אל מתחת למשטח הלחיצה של המכבש (platen). על ידי משיכת המנוף מסובבים את האום, וזו גורמת להנמכת הבורג ומשטח הלחיצה על גב הנייר, והידוקו למסגרת. פעולה זו מעבירה את הדיו מפני האותיות אל הנייר. בדחיפת המנוף מרימים חזרה את המשטח, מסיעים את המסגרת אל מחוץ למכבש., ומסירים ממנה את גיליון הנייר המודפס.

בנוסף למכבש שתואר למעלה, המתקן כולל מסילה, עליה מסיעים את המסגרת אל מתחת למכבש וחזרה החוצה, ומתקן נוסף, עשוי מסגרת עץ קלה, שמסייע להניח את הגיליון על פני מסגרת הדפוס ולהסירו ממנה.

את המכבש מפעילים שני אנשים. יש לכך יתרון מעשי: רצוי שהמדפיס שעוסק בדיו לא יטפל בנייר ולא יכתים אותו. זו היא עבודה פיזית, כששני התפקידים דורשים סוגי מאמץ שונים, והעובדים יכולים להתחלף ביניהם בתפקיד במהלך יום העבודה.

המדפיס שאחראי למשיחת הדיו מכונה "החובט". החובט אוחז בשתי ידיו כריות עור, בעזרת ידיות עץ. הוא מורח דיו על הכריות, וחובט אותן זו בזו, עד שהדיו מפוזר עליהן באופן אחיד ושווה, ואז חובט בעזרתן במסגרת הדפוס שוב ושוב, עד לכיסוי אחיד ושווה של המסגרת בדיו.

המדפיס השני, שמכונה "המושך" מכין במסגרת העץ את גיליון הנייר ו"מקפל" אותה. כשההחובט סיים למשוח את מסגרת הדפוס, המושך מרכין על גביה את הגיליון, ומסיע אותה אל מתחת למכבש. משיכת המנוף מבצעת את ההדפסה, ודחיפתו חזרה מרימה את המכבש ומשחררת את המסגרת, שמוסעת אל מחוץ למכבש. הרמת מסגרת הגיליון תוך הפרדתו ממסגרת הדפוס, והסרת הדף המודפס ממנה מסיימת את התהליך, וחוזר חלילה. מטבלאות מחירים מאמצע המאה ה-16 עולה שהספקם של שני עובדים מיומנים הוא כ-240 הדפסות בשעה, או כ-3,600 גיליונות ביום עבודה של 15 שעות. בדגמים משוכללים יותר שפותחו במאות הבאות ניתן להדפיס כ-500 גיליונות בשעה.

כמה מהשכלולים שעבר המכבש במשך השנים היו החלפת העץ ממנו בנוי מכבש גוטנברג בברזל, החלפת המנגנון הבורגי במערכת מנופים, והוספת ארכובה להסעת מסגרת הדפוס פנימה והחוצה. עם זאת, המכבש עמד בצורתו זו מאות שנים. אין הבדל משמעותי בין מכבש הדפוס של גוטנברג למכבש העץ ששימש את בנג'מין פרנקלין, מדפיס מהעיר פילדלפיה, באמצע המאה ה-18.

מערכת הדפוס של גוטנברג נשארה כמעט בלי שינוי מהותי כמה מאות שנים, מעבר להוצאת יציקת האותיות מבית הדפוס לבתי יציקה ייעודיים, שעדיין פעלו בשיטות שלו.

מכבש הדפוס היה החלק הראשון, בו הופיעו שינויים ושכלולים מהותיים. ההמצאה שפתחה את הדרך לשינויים הללו נראית במבט לאחור טריוויאלית: שימוש בגליל למשיחת הדיו, המצאה מראשית המאה ה-19. במאות הבאות הורגלנו לראות גלילי גומי משמשים למטרה זו, אך החומר הזה לא היה קיים אז, והגלילים הראשונים הוכנו בעזרת בישול דבקים שונים. הגליל הזה בישר את השכלולים הבאים - מכונות דפוס שהשתמשו בגליל נוסף במקום במכבש (בדומה לגליל הגומי במכונת כתיבה, שעדיין נושא את השם platen, לזכר הימים שהיה שטוח), ומכונות אחרות שהמשיכו להשתמש במשטח שטוח להדפסה.

• 
  איור של מכבש דפוס
• 
  ה"חובט" מושח את מסגרת הדפוס בדיו בעזרת כריות עור מיועדות לכך.
• 
  מכבש הדפוס ששימש את אלברכט דירר, בביתו. משמאל מסגרת העץ בה מניחים את הגיליון להדפסה, מקפלים אותה כדי לקבע את הגיליון, ומקפלים שוב, אל מסגרת הדפוס שנמצאת לרגליה. במרכז התמונה האום שמשמש להנמכת משטח הלחיצה של המכבש. המנוף הוסר ממנו, וניתן לראות את הקדח בו הותאם
• 
  תרשים של מכבש הדפוס בגלגולו המתקדם. החל באמצע המאה ה-19 נפוצו מכונות מסוג זה של יצרנים שונים, באירופה ובארצות הברית. גוף ברזל החליף את מכבש העץ, נוסף קפיץ או משקולת לאיזון משקלו של משטח ההדפסה, ומערכת מנופים החליפה את הבורג. הקפיץ מסייע להרים את משטח הברזל הכבד במאמץ קל, והמנוף בנוי כך שבחלקה האחרון של התנועה יש יתרון מכני גדול, וקל להפעיל לחץ חזק, שמאפשר הדפסת גיליונות גדולים. מתחת למסילות נמצאת הארכובה, שמשמשת להסעת מסגרת הדפוס פנימה והחוצה מהמכבש. באיור מסגרת הגיליון מקופלת, וניתן להבחין במשקולת שנוספה לה, להקל על קיפולה ופריסתה.

צבע וגווני אפור

כבר גוטנברג עשה ניסיונות בהדפסה צבעונית, והבאים אחריו עסקו בה הלכה למעשה, כבר מאמצע המאה ה-15. שלא כמו טכנולוגיות צבע מאוחרות יותר, בדפוס גוטנברג, הדפסת צבע אינה אלא חזרה על מספר הדפסות בצבעים שונים, כאשר כל צבע מודפס על מקטע לבן של הגיליון, שלא הודפס בהדפסה או ההדפסות הקודמות. הדפסה צבעונית ממש, שמאפשרת שימוש בגווני הביניים של הצבעים ו"עירוב צבעים" התאפשרה רק בטכנולוגיה הבאה, ליטוגרפיה, שהתפתחה בהמשך לטכנולוגיית הדפוס המרכזית בימינו, דפוס אופסט.

שימוש בצבע בדפוס גוטנברג בדרך מוגבל למספר צבעים קטן, פעמים רבות רק שניים, ולא נעשה בו שימוש נרחב. טכנולוגיה נוספת

טיפוגרפיה

ערך מורחב – טיפוגרפיה

המצאתו של גוטנברג פתחה את הדרך לאמנות ומקצוע חדשים - עיצוב אותיות מתאימות לדפוס, שנקרא טיפוגרפיה. בתהליך המתואר, השלב הראשון הוא עיצוב האות, ויצירת "אב הדפוס", בעזרתו מייצרים את אמות הדפוס - המטריצות.

בארצות שונות באירופה עוצבו גופנים שונים להדפסה, שמתאימים לצורת הכתיבה המקובלת. רבים מהספרים הראשונים שהודפסו נכתבו בלטינית, שהייתה הלינגואה פרנקה של התקופה. באיטליה, היה נהוג שטקסט בלטינית מודפס באותיות רבועות ("Romans"), וטקסט בשפת הארץ, איטלקית, מודפס בעזרת אותיות מוטות, והשמות romans ו-italics לתיאור אותיות רבועות ומוטות נשאר בשימוש עד היום.

בתחילה, התהליך כולו, ובפרט עיצוב האותיות נעשה בבתי הדפוס עצמם, ובהמשך הופיעו בתי יציקת אותיות, שהתמחו בעיצוב הכתב, וייצור אותיות, ולא עסקו בדפוס בעצמם. במאות השנים ועשרות השפות, עוצבו אלפי גופנים שונים. הראשונים, כמו זה ששימש את גוטנברג, היו מבוססים ברובם על צורת האות המקובלת בכתיבה תמה, אך תוך זמן קצר החלו לעבור אבולוציה, ונוצרו גופנים מתאימים לדפוס, שהתרחקו יותר ויותר מכתב היד' ובתוך כך שיפרו את הקריאות וצופפו את הכתב.

במאה ה-19 השתכלל תהליך הייצור, בעזרת חומרים מתקדמים יותר, ופיתוח שיטות חדשות לעיבוד "אב הדפוס", ביניהן מעבר לפלדה ושימוש בפנטוגרף, שמקל על יצירת פרטים עדינים ומדויקים בפני האות, ומאפשר למשל שימוש בגופנים קטנים ביותר, שעדיין ניתנים לקריאה, ועיצוב גופנים טובים יותר באופן כללי.

התמסדו כללים וחוקים להגנה על קניין רוחני, ובתי היציקה הללו התגלגלו עם השנים לבתי עיצוב, שמרכולתם היא הגופנים השונים. עם מעבר בתי הדפוס לשיטת "עופרת חמה" במאה העשרים, החלו לייצר ולשווק, בנוסף לאותיות עצמן, מטריצות, או אמהות דפוס, ובהמשך את עיצוב האות, שמכונה היום גופן, בשרטוטים מוגדלים, כשתהליך הייצור עצמו מתבצע במקום אחר. שרטוטים כאלו שימשו במעבר לסדר אופטי, ובהמשך לצורתם הנוכחית, מידע ספרתי שמורה למדפסות ולמסכי מחשב איך לצייר כל אות. קבצים דיגיטליים החליפו את העופרת הכבדה והמסורבלת, ובתי היציקה הפכו לבתי עיצוב, ובדרך איבדו את משטחי הטעינה והפריקה בחלקו האחורי של המפעל.

המהפכה התעשייתית ומיכון הדפוס

הערכה מקובלת היא שמכבש הדפוס של גוטנברג שמופעל על ידי צוות מיומן יכול להדפיס כ-250 גיליונות בשעה, או מעל 3,000 גיליונות ביום עבודה של 15 שעות. הדפוס, לא השתנה משמעותית עד תחילת המהפכה התעשייתית, וקל להכיר בבית דפוס מאמצע המאה ה-18 את בית הדפוס של גוטנברג מאמצע המאה ה-15. אבולוציה בדפוס התחוללה כחלק מהמהפכה התעשייתית, כשחלקים שונים בתהליך התפתחו באופן עצמאי.

מכבשי דפוס מברזל שהיו "זיקוק" של מכבש גוטנברג בלי שינוי מהותי בעקרון פעולתו הקלו על העבודה, ובעזרתם ניתן להדפיס כ-500 גיליונות בשעה.

אחד הצעדים הראשונים בדרך למיכון יכול להיראות מפתיע: פותח תוף שמשמש למריחת דיו, שהחליף לראשונה את "החובט", שנדרש לחזור ולמשוח את מסגרת הדפוס בדיו עבור כל גיליון נייר חדש. התוף פתח את הדרך לפיתוחים נוספים, ומיכון גובר והולך.

פותחו מכונות בהן עדיין ניתן לראות את דמותו של מכבש הדפוס, אך נדרש לשם כך יותר ויותר דמיון: בכמה מהן המכבש ניצב במאונך ולא במאוזן, ובאחרות הוחלף משטח הלחיצה בתוף שני, שמתגלגל על גב הגיליון ומהדקו למסגרת, בדומה לאופן בו מערוך מרדד בצק ולאופו בו ברזל מעורגל.

יותר ויותר פעולות מוכנו, ונבנו מכונות בהן הפועל צריך רק להסיר את הגיליון המודפס ולטעון גיליון חדש במקומו, מכונות אחרות שידעו לפרוק את התוצרת ולהניח את הגיליונות המודפסים בערימה, ודרשו הזנה ידנית, ומכונות שמבצעות את כל הפעולות באופן אוטומטי. לא כל המיכון והאוטומציה היו ממונעים - חלקם המשיכו להסתמך על שריריהם של המדפיסים, שנדרשו להפעילן בעזרת דוושות וארכובות. מכונת דפוס נפוצה החל במאה ה-19 היא למעשה מכבש הדפוס של גוטנברג שכוב על צדו, בו מסגרת הסדר ומשטח הלחיצה מאונכים, כשהמסגרת קבועה במקום. משיחת הדיו נעשית בעזרת גלילים, והמכבש נפתח ונסגר בלחיצה. מדפיס יחיד מפעיל אותה: ביד אחת הוא מוציא את הגיליון שהודפס, וביד שנייה מניח גיליון חדש, תוך שהוא מניע את המכונה על ידי דריכה על דוושה. מדפיס כזה יכול לבצע עבודה בקצב כפול ומשולש מזוג פועלים שמפעילים את דפוס גוטנברג, כל עוד הגיליון המודפס קטן מספיק לשימוש במכונה.

טכנולוגיה שפותחה באמצע המאה ה-19 בשם סטראוטיפ, משתמשת בדף שעבר עימוד כעותק מקור, ממנו יוצקים עותקים נוספים. בשיטה זו משתמשים בעיסת נייר, ובהמשך חומרים אחרים, לייצור "נגטיב" או טביעה של העמוד, המכונה flong , שמשמש תבנית ליציקת העתק מנתך עופרת דומה לזה ממנו עשויות האותיות. טמפרטורת ההתכה של הנתך נמוכה בהרבה מטמפרטורת ההצתה של נייר, והטכניקה הזו מאפשרת יצירת עותקים נאמנים. לשיטה זו מספר יתרונות: העותקים פשוטים, קלים, ונוחים יותר לשימוש ממסגרת הדפוס הכבדה והמסורבלת. ניתן ליצור מספר עותקים ולהדפיס מהם על מספר מכונות במקביל, ובכך להכפיל ולשלש את קצב העבודה, ובו בזמן, ה"חומר" משתחרר מיד בתום הכנת העותקים, ולא צריך להמתין לסיום ההדפסה, ובכך משתחררות האותיות למיון ושימוש מחדש, ומשתחרר הציוד של המסגרת עצמה, דבר שמאפשר החזקת מלאי קטן בהרבה בבית הדפוס. העותקים עצמם עשויים מנתך זול, שממוחזר בגמר השימוש, אך מאפשר, בעת הצורך, אחסון לצורך שימוש מחדש, כמו הדפסה נוספת של ספר, גם שנים אחר כך. שימוש במספר סטראוטיפם זהים מאפשר הדפסה של מספר דפים מפעולה אחת של המכבש, על גיליון גדול.

בהדפסת ספרים נעשה שימוש בסטראוטיפ כאשר מדפיסים 16 עמודים של ספר, מסודרים במלבן של 4x4, בעזרת 16 "עותקים סטראוטיפיים" של העמודים השונים, בלי להיזקק ל-16 מסגרות דפוס מלאות "חומר". הגיליון מודפס משני צידיו באופן שקיפולו בצורה הנכונה יוצר "ספרון" בן 16 דפים, או 32 עמודים, שמועבר לחיתוך וכריכה.

טכנולוגיה זו אפשרה גם את שיטת הדפוס הרוטציוני, שהספקיו גדולים בסדרי גודל מהספקי מכבש הדפוס. בדפוס זה מייצרים סטראוטיפים מעוגלים, אותם כורכים על גליל פלדה. הנייר המודפס רציף, והתוף עם הגלופות מסתובב, כשבחלק מהסיבוב הוא נמשח בדיו על ידי גליל אחד, ובחלק אחר מדפיס על הנייר, שגליל גומי שני (גלגולו האחרון של משטח הלחיצה, או ה"פלאטן" של גוטנברג), מהדק אותו אותו אל הסטראוטיפים. כל העיתונים מודפסים בטכנולוגיה זו, אך הסטראוטיפים הוחלפו בטכנולוגיות חדשות יותר, בעיקר דפוס אופסט.

יציקת האותיות שוכללה בשלב מאוחר יותר. פטנטים ומכונות ניסיוניות למיכון היציקה הופיעו החל ב-1822, עם מכונתו של צ'רץ, שמיכנה הן את היציקה והן את הסדר. אך נשארה בגדר המצאה, ולא נכנסה לשימוש. המצאות נוספות הופיעו בשנים הבאות, ולקראת אמצע המאה הופיעו מכונות יציקה מעשיות, שמיכנו במידה רבה את התהליך, והתבנית שהמציא גוטנברג יצאה לגמלאות, אחרי שירות של כ-400 שנים.

פעולת הסדר מוכנה בצורה מעשית רק בסוף המאה ה-19. במהלך המאה נרשמו מאות פטנטים למיכון הסדר, כנראה הראשון בהם היה של צ'רץ (William Church (inventor)), שבנה מכונת סידור שעושה שימוש במקלדת, ומסדרת אותיות שנוצקו במכונת היציקה שלו. המכונות של צ'רץ לא זכו לשימוש ממשי, וכמוהן רובן המכריע של המכונות שהומצאו בשישים השנים הבאות., מאמצע המאה תוכננו יותר ממאה מכונות סדר מסוגים שונים, עליהן נרשמו מאות רבות של פטנטים, חלקם במספר ארצות. כמה מהמכונות הללו נבנו, וחלקן פעלו, אך רק בודדות התאימו לשימוש מעשי. החל ב-1870 הופיעו כמה מכונות שימושיות, מהן נמכרו כמה מאות מכונות שהמשיכו לסדר דפוס שלושים שנים ויותר.

לקראת סוף המאה הופיעו שתי מכונות שתוך זמן קצר החליפו כמעט לגמרי את הסדר הידני, וזמן מה אחר כך את כל מכונות הסדר האחרות, לסידור ספרים ועיתונים. אלו הן לינוטייפ (1886), ומונוטייפ (לקראת 1890). מכונות אלו התפשטו במהירות בבתי דפוס ברחבי העולם, ועוצבו עבורן גופנים בשפות שונות. כך בעברית, אחת הגרסאות הראשונות של גופן פרנק-ריהל הייתה הגרסה ללינוטייפ בראשית המאה העשרים, עובדה שתרמה לכך שעד היום זהו אחד הגופנים בשימוש הנרחב ביותר בעיתונות עברית, וכמוהו גופן נרקיס, שנרכש על ידי החברה ב-1965.

שתי המכונות משלבות את פעולת היציקה עם פעולת הסידור, ויוצקות אותיות עופרת חדשות, מסודרות בשורות (שורות יצוקות שלמות בלינוטייפ) מוכנות להדפסה. בתום ההדפסה הן מותכות לשימוש חוזר. עם המכונות מכרו החברות את המטריצות שמשמשות ליציקה, ובכך גם מיצבו עצמן בראש ענף עיצוב הגופנים לדפוס.

עד תום עידן דפוס הבלט כמעט כל הטקסט לדפוס סודר במכונות אלו, וסדר ידני שרד בדרך כלל בבתי דפוס קטנים, שהמשיכו לסדר ולהדפיס בשיטות הישנות עבודות "קצרות" במספר עותקים מוגבל, כמו כרטיסי ביקור, נייר מכתבים רשמי, הזמנות לחתונה, מודעות רחוב שונות, כמו מודעות אבל ופשקווילים, ובאופן כללי עבודות שהסדר המכני לא מתאים להן.

במאה ה-21 חלה תחייה של דפוס הבלט, בבחינת רטרו בממדים צנועים, וניתן למצוא בתי דפוס שחזרו לעופרת, הן לסדנאות חובבים והן לעבודות מיוחדות, כמו כרטיסי ביקור והזמנות מעוצבות לחתונות, חגים, וימי הולדת, בשירות צרכנים שמעוניינים בעיצוב בו האותיות מוטבעות בנייר עבה. בבתי דפוס אלו הסדר הידני שולט, ורק מיעוט זעיר מהם עדיין מפעיל מכונות "מתכת חמה", ששלטו בתחום שליטה מוחלטת במחצית הראשונה של המאה ה-20. את המכונות הללו, כמו את מכבש הדפוס של גוטנברג וטכנולוגיות דפוס דומות עדיין ניתן לראות בפעולה במוזאונים של הדפוס.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35477388דפוס גוטנברג