רבי דוד צבי חן
רבי חיים דוד צבי חן (מכונה הרד"ץ חן; ה'תר"ו, 1846 - כ"ד בכסלו ה'תרפ"ו, 11 בדצמבר 1925) היה רבה של העיר צ'רניהיב במשך כארבעים שנה, מחשובי רבני ופוסקי חסידות חב"ד[1][2].
קורות חייו
רוסיה
נולד בשנת ה'תר"ו בעיר בישנקוביץ' שברוסיה לרב העיר רבי פרץ חן. בילדותו נפגש מספר פעמים עם הצמח צדק מלובביץ' שקירבו מאד. בצעירותו הוסמך לרבנות על ידי האדמו"ר הרב שמואל שניאורסון מלובביץ'[3] והיה לאחד משלושת החסידים שהוסמכו על ידו. נשא את פערל גוטא לבית הילביץ מהעיירה צ'שניק שבפלך ויטבסק, בה התגורר לאחר נישואיו.
בשנת ה'תרל"ה (1875) מונה לרב בצ'רניגוב שבה כיהן אביו כרב העיר. בשנת ה'תרמ"ג (1883) לאחר פטירת אביו הוכתר לרב העיר. רבי דוד צבי עסק גם במגבית להדפסת 'שו"ת צמח צדק'. בשנות רבנותו עמד בקשרים תורניים עם הרב שניאור זלמן פרדקין, הרב יצחק אלחנן ספקטור, האדמו"ר רבי מרדכי דב טברסקי ועוד רבים. הסמיך לרבנות את הרב אליהו ייאכיל סימפסון, הרב גרשון חן והרב שניאור זלמן גרליק.
בימי מלחמת העולם הראשונה אכסן בביתו את סניף ישיבת תומכי תמימים בעיר, סייע לפליטים מגליציה וערך ליל סדר לחיילים יהודיים.
תלאות רבות עברו עליו - אשתו גוטא לקתה באלול ה'תרע"ב בשבץ מוחי, והייתה משותקת מאז 13 שנה עד סוף ימיה, בנו מנחם מנדל נרצח בחייו על ידי פורעים, ילדיו דובער ואסתר נפטרו בשנות העשרים לחייהם, ומאז הירצחו של מנחם מנדל היה מתכתב רבות עם הבן הבכור אברהם, אך הם דרו במרחק ניכר זה מזה והוא לא פגש אותו מאז. מאז נשתתקה אשתו, היה מחזיק בידה בהדלקת נרות שבת ומדליק בידה את 13 נרות השבת שנהגה להדליק.
נכדתו זלדה, מתארת בשירה עם סבי כיצד עמד בניסיון בהרצחו של מנחם מנדל בנו, מביעה התפעלות על שהמשיך בלימודו בהשתוללות המהפכה הקומוניסטית בחוץ, ומזכירה את תשוקתו לעלות ביום מן הימים לירושלים עיר הקודש:
כאברהם אבינו
שבלילה ספר מזלות,
שקרא אל בוראו
מתוך הכבשן,
שאת בנו עקד -
היה סבי.
אותה אמונה שלמה
בתוך השלהבת,
ואותו מבט טלול
וזקן רך גלים,
בחוץ ירד השלג
בחוץ שאגו:
אין דין ואין דיין.
ובחדרו הסדוק, המנפץ
שרו כרובים
על ירושלים של מעלה.— עם סבי, פנאי ושירי זלדה, עמ'23
בשיר אחר כתבה על דמותו המעוררת כבוד:
מסבא נשארו בזכרוני בעיקר זקן המשי הלבן - זקנו של הבעל שם טוב או של אברהם אבינו, לובן של אור נרות ורכות גלית, אור ששפוך על הזקן כמו בתמונה של רמברנדט, אור שעושה את העולם קרוב לך. בסיפורים שסיפר לי סבא היו העניים ואנחנו והכוכבים בני משפחה אחת. הוא היה יותר ממלך בעיני, הוא היה יותר ממשורר וגיבור, הוא ידע את הצד האמיתי, הנסתר, של כל הדברים, של כל ההתרחשויות, ועל ראשו היה כתר. להיכנס לחדרו, היה מעורר בי רטט כמו להיכנס לבית המקדש - כל הצדיקים שהוא סיפר עליהם היו הוא עצמו, וכל המעשים הניסיים והנסיעות שלהם היו הניסים, המופתים, הנסיעות ומסירות הנפש שלו.
— צפור אחוזת קסם, זלדה כתבים וציורים, עמ' 98
ארץ ישראל
בשנת ה'תרפ"ה (1925) עלה לארץ ישראל עם מספר בני משפחה באניות דרך אוקראינה בסיוע הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בנו כותב ברשימותיו כי כשנפרד מעירו נחסמו מספר רחובות לתנועה מאנשים שבאו להפרד מרבם.
כשבא לארץ התגורר תחילה תקופה קצרה במלון בתל אביב ולמשך כשנה בירושלים, בתקופה זו לימד בישיבת תורת אמת והסתופפו אצלו ראש הישיבה הרב שלמה זלמן הבלין והפוסק הרב אברהם חיים נאה, באותה תקופה נפגש עם הרב יוסף חיים זוננפלד.
באותה תקופה ניהל מאבק נגד בחירת נשים לאספת נבחרי 'הוועד הלאומי' לצד הרב שלמה יהודה ליב אליעזרוב, כשנגדו במאבק בחריפות היה הרב יעקב ברמן. הרב חן נפטר בכ"ה בכסלו ה'תרפ"ו, ונקבר בהר הזיתים. בהלוייתו השתתפו הרבנים הראשיים דאז הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יוסף חיים זוננפלד.
שישה שבועות לאחר פטירתו נפטר גם חתנו שלום שלמה שניאורסון, ונקבר על יד חמיו. בתו, זלדה, שהייתה בת 12 כשהתייתמה, כתבה לאחר שנים על מצבה אז, בשירה כמהה הייתי לחסות:
אך אבי ואמי בכו בהיכל החשוך.
נלחצתי אליהם אך הם שרו באין קול
מה אנוש כי תזכרנו.
והיכן היה סבא?
בהתנוצץ הזריחה..
נטש סבי אותנו כי כלתה נפשו
אל בנו שבגן עדן.
ובעוד אמי יושבת על שרפרף האבלים
בטרם רחצנו את פנינו מן הדמעות
חלה אבי ולא קם מחליו.— הכרמל - האי נראה, עמ' 7-8
הרד"ץ חן מופיע רבות בכתבי נכדתו הסופרת שושנה חן-זהבי, שהייתה מזכירתו של הנשיא זלמן שזר. בנו הסופר הרב אברהם חן היה האחרון שנותר משלושת אחיו בפטירת אביו, הוא כתב דברי זיכרון וניחומים על אביו בספרו למנחמי, כמה מהקטעים שכתב בגעגוע במאמר קינותיו:
אני ולא אתם, אני בלבד
אני במותו של אבא הכ"מ.
לא אחד, אחר, מתי לי במותו, אלא יחיד הכל.
בחייו היה לי - הכל, ובמותו - מת לי הכל.
לא אב בלבד, ואפילו לא רבי בלבד, אפילו במובן היותר מעולה,
היה לי ההולך, אלא נאמר בלשון הרמב"ם - "נקודה נפלאה".
ה"שויתי" שבחיי.
...
והכל צף ועולה לפני ברגע נורא זה. צף ומציף בסופה וסערה, כל הימים, כל השנים, כל המועדים, בין של שמחה בין של תוגה, מתחילה ראשונה ועד קץ אחרון "חוזרים וניעורים" בבת אחת. כולם נרקמים עור ובשר ומתלבשים נפש ורוח ונעמדים על המשמר כלגיונותיו של דוד. עומדים ומוחים על מיצוי הנפש נגד... נגד החיזיון של "היה כלא היה"... של נושאיהם. כל שטח חיי קם וניצב לפניי - מן ההבטה הראשונה והתמוהה של תינוק משתאה, מוטל בעריסה, עד ההסתכלות האחרונה בדמותו...
...
מהוראתו אותי על פיסת ידו "אלף" ראשונה עד קריאתו הוא את ספרי הראשון שלא ידע לא מעבורו ולא מלידתו. ממש מלטיפתו הראשונה אותי בהיותי תינוק ממדד עד נשיקתו תחת חופתי, עד הנשיקה האחרונה של פרידה אחרונה, אחרונה...
מקרני שחר ראשונים וחגים קדומים שבחיי עד.. קבר אחרון.. הכל קמו וגם ניצבו לנגד עיני.— למנחמי, עמ' 16 -17
ילדיו
- הרב אברהם חן - רב ערים בברית המועצות, סופר ועסקן. לימים מנהל מחלקת תרבות תורנית במשרד לענייני דת, הנשיא זלמן שזר הספידו בפטירתו "אין בית הרד"ץ אביו ואין חריפות השכלתו החסידית של רבי פרץ סבו". על שמו נקרא רחוב בירושלים.
- הרב מנחם מנדל חן - רב העיר ניז'ין.
- דובער חן - צייר, נפטר בימי ה'שבע ברכות' לאחר חתונתו.
- חנה ובעלה יעקב גוטניק.
- רבקה ובעלה לייב לוריא.
- מוסיא ובעלה הרב יהושע דוברוסקין, נכדם החוקר הרב דוד צבי הילמן.
- רחל ובעלה הרב שלום שלמה שניאורסון (אחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון ודודו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד), בתם הייתה המשוררת זלדה.
- אסתר - נפטרה בצעירותה.
- שרה כגן.
- דבורה ובעלה חיים ביילין. נספו מרעב בשואה.
לקריאה נוספת
- אליעזר ליין, אבני חן, הוצאת ספרים קה"ת ה'תשע"ה. פרק כ"ה הרד"ץ ב"ר פרץ חן