דובובה (מחוז צ'רקאסי)
| מדינה / טריטוריה |
 אוקראינה |
|---|---|
| אובלסט |
 צ'רקאסי |
| ראיון | אומן |
| רשות מקומית | באבן |
| חבל ארץ | פודוליה (היסטורי) |
| תאריך ייסוד | 1515 |
| שטח | 214 קמ"ר |
| גובה | 129 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בכפר | 589 |
| ‑ צפיפות | 2 נפש לקמ"ר |
| קואורדינטות | 30°26′57″N 48°38′04″E / 30.449167°N 48.634444°E |
דובובה (באוקראינית: Дубови) הוא כפר במחוז צ'רקאסי שבאוקראינה, כ-20 ק"מ דרומית - מזרחית לעיר אומן. בדובובה התקיימה קהילה יהודית עד חיסולה בפרעות פטליורה בשנת 1919.
גאוגרפיה
הכפר שוכן על שתי גדותיו של נהר יטרן (צר'), מיובליו של הבוג הדרומי.
בסביבות דובובה מצויים עצי אלון גדולים שהעניקו לכפר את שמו[1], והם שרידיו של יער אלונים עתיק ששכן במקום.
היסטוריה
סמוך לדובובה נמצאו שרידים של תרבות הטריפיליה הקוקוטינית (אנ') הפרה-היסטורית.
ככל הידוע דובובה הוקמה בשנת 1515. בתקופת האיחוד הפולני-ליטאי, היה האזור כולו מחולק לאחוזות בבעלות אצילים פולנים. לאחר פירוק האיחוד בשלהי המאה ה-18 סופח האזור לאימפריה הרוסית, וב-1861 הולאמו האחוזות ושוחררו האיכרים הצמיתים. תחת האימפריה הרוסית השתייכה דובובה לגוברניית (מחוז) קייב (אנ').
הקהילה היהודית
היסטוריה
יהודים חיים בדובובה מראשית המאה ה-18
בכפר הייתה אגודה יהודית לחיסכון והלוואות ופעלו שני בתי כנסת.
דובובה הייתה "שטעטל" יהודית טיפוסית, יהודים רבים השתייכו לחסידות טשרנוביל, שאחד מענפיה פעל בעיירה טאלנה הסמוכה.
היהודים עסקו במסחר ובמלאכה, רבים בטחינת קמח ומכירתו.
הטבח
בשנת 1919, בהמלך פרעות פטליורה, הגיעו לדובובה פליטים רבים מהעיירה טטייב, שנפגעה קשות בפוגרומים[2]. באוגוסט של אותה שנה (אב ה'תרע"ט) פשט על דובובה גדוד מורדים בפיקודו של ההטמאן קוזקוב, והם ביצעו סדרת טביחות אכזרי ביהודי דובובה. חלקם הוטבעו בנהר[3]. מתוך כ-2500 יהודים שחיו בה לפני הפרעות, שרדו רק כ-30 נפש, בעיקר נשים וילדים. עד ראש השנה עזבו אחרוני הניצולים את דובובה, והקהילה חדלה מלהתקיים. תושבי הכפר האוקראינים הרסו את בתי היהודים, את בית הכנסת ובית הקברות היהודי, והפכו אותם לשדות. תיאורי הרציחות, השוד, וההתעללות, תועדו על ידי הסופרת רחל פייגנברג בכרוניקה "מגילת דובובה" שפורסם סמוך לאירועים ביידיש וברוסית. המחברת תרגמה את הספר לעברית, והוא יצא לאור בתל אביב בשנת 1940. פרסום המהדורה העברית עורר הדים בעיתונות העברית בארץ ישראל.
אישים
במאה ה-19 כיהן כרב בדובובה הרב עקיבא שלום חיות, בעל "עקבי שלום" על סידור הסידור, עד לפטירתו בשנת ה'תרכ"ח[4] (1867/1868). ב-1873 החל לכהן הרב משה אהרן ברדיצ'בסקי (ברנשטיין), אביו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. הרב ברדיצ'בסקי כיהן למעלה מ-50 שנה, עד שנרצח עם בנו בפרעות ב-1919.
ילדותו ונעוריו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי עברו עליו בדובובה[5], והוא אף התגורר בה בבגרותו לפרקים כששב לבית אביו. דובובה מתוארת ברבים מאוד מסיפוריו. בקובץ "מעירי הקטנה" מציג ברדיצ'בסקי את העיירה באור שלילי מעט, ופרסומו עורר זעם כנגדו בדובובה[6]. דובובה שימשה גם כדגם ליצירת דמות העיירה היהודית ביצירתו[7]. ביקוריו בדובובה אף הובילו אותו לכתיבה ביידיש[8].
בין היהודים שנולדו בדובובה נמנים הסופרים צבי כשדאי, יוסף אומנסקי[9] ויצחק נורמן[10].
דמוגרפיה
לקריאה נוספת
- רחל פייגנברג, מגילת דובובה: תולדות עיר שעברה ובטלה מן העולם, תל אביב, ת"ש.
- אליעזר דוד רוזנטל, מגילת הטבח, ספר שני ג-ז, תרפ"ט, עמ' 51 - 52.
קישורים חיצוניים
- רחל פיגנברג, מה שראו הנפחים, דבר, 25 בספטמבר 1925.
- רחל פיגנברג, סדרת מאמרים בעיתון דואר היום במהלך שנת 1934: הרב מדובובה (20 ביולי); בנות אוקראינה (14 בספטמבר), נשארה בחיים (21 בספטמבר).
- רוחמה אלבג, שדמות הזכרון פתוחות למרחב, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2002
הערות שוליים
- ^ בשפות הסלאביות "אלון" הוא "дуб" (נהגה: "dub").
- ^ רוחמה אלבג, בני אדם נולדו לשתוק ולחייך, באתר הארץ, 6 באפריל 2004
- ^ מ. אג"ף, הפרעות באוקראינה, הצופה, 14 ביולי 1934.
- ^ ראו בהקדמת המוציא לאור של ספרו "עקבי שלום".
- ^ על תקופה זו בחייו ראו: אבנר הולצמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מסדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי", בהוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשע"א, עמ' 30 - 35.
- ^ הולצמן, הספר והחיים, עמ' 294
- ^ ראו למשל הולצמן, "הספר והחיים" עמ' 58 - 68.
- ^ הספר והחיים עמ' 226 ועוד.
- ^ רבי יוסף אומנסקי, "אישי ישראל".
- ^ יצחק נורמן (1889-1971), מכון גנזים.
34576339דובובה (מחוז צ'רקאסי)