דו"ח לוכטר

דוח לוכטר הוא מסמך פסאודו מדעי שנכתב על ידי פרד לוכטר (Leuchter), מכחיש שואה אמריקאי, שהיה מהנדס וטכנאי של תאי הוצאה להורג. דו"ח לוכטר הוזמן על ידי ארנסט צינדל, גם הוא מכחיש שואה. צינדל הזמין את הדו"ח מלוכטר במטרה להגיש אותו בבית המשפט בקנדה כחלק מהתגוננות מפני האשמה בהפצת חומרים שקריים, הנוגעים בעיקר להכחשת שואה. לוכטר כתב את הדו"ח ב-1988 במטרה לחקור את הכדאיות של ההשמדה ההמונית באמצעות גז במחנות ההשמדה, בעיקר באושוויץ. לוכטר נסע למחנה, אסף מספר חתיכות של לבנים משרידי המשרפות ותאי הגזים, מבלי שקיבל רשות לכך. לוכטר הביא אותם בחזרה לארצות הברית ושלח אותם לאנליזה כימית. במשפט נדרש לוכטר להסביר את הדו"ח כעד מומחה, אולם התברר כי הוא חסר השכלה או ניסיון להעיד כמומחה בתחום הזה.

לוכטר התמקד בהיעדר החומר הכימי כחול פרוסי (משקע של ברזל ציאנידי) מקירות תאי ההשמדה. לטענתו, היעדר חומר זה מעלה ספק באשר לטענות כי תאי הגזים שימוש להרג. עם זאת, חשיפה לציאניד לא תמיד מלווה ביצירת משקעי ברזל ציאנידי על הקירות. הדבר תלוי בתנאים מסוימים מאוד אשר מאפיינים את הקירות. לוכטר לא התייחס לעובדה זו בדו"ח ולא לסוגים השונים של תרכובות ציאניד שעלולים להיות על הקירות, עובדה שפגעה קשות באמינותו. לעומת זאת, בבדיקות שנערכו במעבדות זיהוי פלילי בפולין הייתה התייחסות להימצאותן של תרכובות ברזל בקירות והבדיקות אישרו את המצאות הציאניד במקומות בהם ציפו למצוא אותו. בנוסף, הדו"ח הפולני גם הראה כי לוכטר התעלם מראיות חשובות, כגון מסמכים במשרדי האדריכלות של האס אס, המתארים את אופן השימוש בתאי הגזים, ואת קצב שריפת הגופות. מסמכים אלו סותרים את טענותיו של לוכטר.

רקע

ארנסט צינדל היה מכחיש שואה ונאו-נאצי גרמני. צינדל נתבע בקנדה ב-1985 על פרסום ספרו "האם באמת מתו שישה מיליון יהודים". הוא הורשע במשפט אך הרשעתו בוטלה מסיבות טכניות והדבר הוביל למשפט שני, שהתקיים ב-1988, שבו הורשע שוב. אף על פי שהורשע פעמיים זוכה צינדל בסופו של דבר על ידי בית המשפט העליון של קנדה שקבע כי החוק על פיו הורשע מפר את חופש הביטוי המובטח בכתב הזכויות והחירויות הקנדי (צינדל גורש בסופו של דבר לגרמניה, שם נשפט שוב. הורשע ונידון ב-15 בפברואר 2007 לחמש שנות מאסר).

צינדל הזמין את רוברט פוריסון, איש אקדמיה בריטי-צרפתי, פרופסור לספרות שעסק בהכחשת השואה, שיסייע בניהול משפטו. צוות ההגנה כלל גם את דייוויד אירווינג, ממכחישי השואה המוכרים. פוריסון טען שהשוואה בין תאי הגזים באושוויץ אל מול תאי הוצאה להורג בגז הקיימים בארצות הברית מעלה כי לא הייתה שום אפשרות באושוויץ לבצע הרג המוני בגז. צינדל ופוריסון הזמינו את ביל ארמונטראוט, שהיה סוהר בבית הסוהר המחוזי של מיזורי ונכח בהוצאות להורג מהסוג הזה כדי שיעיד לטובתם. ארמונטראוט הציע לצינדל לפנות ללוכטר שהיה טכנאי של תאי הוצאה להורג. פוריסון העיד כי בתחילה לא פקפק לוכטר בשואה, אבל לאחר יומיים של דיונים ארוכים הצליח פוריסון לשכנע אותו בכך שההשמדה ההמונית בגז לא התרחשה ולוכטר הסכים לשמש כעד במשפטו של צינדל. כהכנה למשפט נסע לוכטר לשבוע לפולין, בלוויית אשתו, מתרגם לגרמנית ופולנית, צלם (שנשכר על ידי צינדל), וכתב. אף על פי שלא היו איתם פיזית, לוכטר אמר שפוריסון וצינדל היו איתם ברוחם.

לוכטר היה שלושה ימים באושוויץ ועוד שלושה במיידנק. בזמן שהותו באתרי המחנות לקח, ללא רשות, דגימות מהריסות תאי הגזים. אשתו והמתורגמן שימשו כצופים בעוד הצלם מתעד את הכל במצלמתו. את הסרטון ואת תיעוד האיסוף הגיש בבית המשפט כעדות. לוכטר ביסס את טענותיו על בסיס הידע שלו בהפעלת תאי גז, הסקירה שעשה באושוויץ בהריסות תאי הגזים ועל בסיס תוכניות המתאר של המחנה, אותן קיבל - לטענתו - מגורמים רשמיים במוזאון אושוויץ.

הדו"ח

הדוח נקרא דו"ח לוכטר: דו"ח הנדסי על תאי ההוצאה להורג לכאורה באושוויץ, בירקנאו ומיידנק, פולין (The Leuchter Report: An Engineering Report on the Alleged Execution Chambers at Auschwitz, Birkenau, and Majdanek Poland). בבריטניה פורסם הדו"ח בשם סוף הדרך: דו"ח לוכטר - הבדיקה המדעית הראשונה של אושוויץ (The End of the Line: The Leuchter Report - The First Forensic Examination of Auschwitz). הדוח פורסם בארצות הברית באמצעות ההוצאה לאור של צינדל, "פרסומי סמיסזדאט", ובבריטניה על ידי ההוצאה לאור של אירווינג, "נקודת מוקד". בית המשפט קיבל את הדו"ח רק כהצגת ראיות כללית ולא כראיה ישירה, ולוכטר נדרש להעיד במשפט, להסביר את ממצאיו ולהוכיח את מהימנות הדו"ח.

לפני שיעיד על הדו"ח שחיבר נשאל לוכטר על כישוריו המקצועיים. לוכטר הודה כי אינו מומחה רעלים וכי אין לו תעודת הנדסאי. הסתבר שהוא בעל תואר ראשון בלבד אך הוא האמין כי רכש את הכישורים הנחוצים למהנדסים ברמה מקצועית. הוא טען כי התואר הראשון שלו עסק בנושא הקשור להנדסה, אך התברר כי תחום עיסוקו היה היסטוריה. הוא גם טען כי דעתו נקבעה בעיקר מאותן תוכניות של המחנה שקיבל ממוזיאון אושוויץ, אך לאחר המשפט הכחיש מנהל המוזיאון כל קשר אליו.

השופט רונלד תומאס הגדיר את המתודולוגיה של לוכטר כ"מגוחכת" ו"אבסורדית" ופסל חלקים נרחבים מהדו"ח כ"אינפורמציה מיד שנייה". הוא סירב לאפשר ללוכטר להעיד על ההשפעה של ציקלון B על בני אדם מכיוון שמעולם לא עבד עם החומר, ומכיוון שאינו מומחה לרעלים או כימאי. השופט קבע כי דעותיו של לוכטר אינן טובות יותר מזו של כל הדיוט אחר. השופט גם מנע מלוכטר להעיד על הקרמטוריום מכיוון שאין לו מומחיות כלשהי בנושא. לוכטר טען שקיים התייעצויות באופן קבוע עם מומחים מחברת הכימיקלים דופונט בנוגע לתרכובות הציאניד, אך החברה מסרה כי מעולם לא סיפקה מידע על תרכובות ציאניד לאנשים שזיהו עצמם כמכחישי שואה, כולל פרד לוכטר, ומעולם לא סיפקו מידע לגבי השימוש בציאניד באושוויץ, בירקנאו או מיידנק.

טענות וביקורת

תוכן הדו"ח ובעיקר המתודולוגיה של לוכטר זכו לביקורת רבה. ג'יימס רות', מנהל המעבדה שבה בוצע ניתוח הדגימות שנאספו על ידי לוכטר, העיד בשבועה על תוצאות הבדיקה שערך. רק כשעלה לדוכן העדים נודע לו נושא המשפט. הוא העיד שציאניד היה חודר לקיר רק לעומק של בערך 10 מיקרומטר, כחמישית מעוביה של שערה אנושית. מכיוון שלא ידע מהו מקורם של החומרים שקיבל ובלא שקיבל את סיפור רקע שלהם, טחנה המעבדה את הדגימות לאבק דק וכך דוללה מאוד השכבה שבה היה הציאניד. הדרך הנכונה לבצע את הבדיקה הייתה לבחון את המשטח החיצוני של הדגימות שנאספו.

כחול פרוסי

תא גזים במיידנק עם כתמי גז כחולים

טענותיו של לוכטר על כך שלא נעשה שימוש בתאי הגזים להרג המוני מתבססות בעיקר על הימצאותם של כתמי ציאניד על קירות תאי הגזים ותאי החיטוי. אף על פי ששני סוגי התאים היו חשופים לציקלון B, על קירות תאי החיטוי נמצאו הרבה יותר כתמי ציאניד, הידועים כ"כחול פרוסי", מאשר על קירות תאי ההשמדה. עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם כמות הציאניד הנדרשת כדי להרוג בני אדם, אל מול הכמות הנדרשת לחיסול כינים, שהייתה נדרשת בתאי החיטוי. טיעון זה משמש מכחישי שואה רבים.

ד"ר ריצ'רד גרין, שהוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, הוא מהדמויות המובילות בהתמודדות עם הטענות הללו. לדבריו, הופעתם של כתמים בצבע כחול פרוסי אינה הוכחה הכרחית לחשיפה לציאניד. אחד הגורמים להיווצרותם של כתמים כאלה היא ריכוז גבוה מאוד של ציאניד. בניגוד לטענות מצידם של מכחישי השואה, נדרשת כמות גדולה בהרבה של ציאניד כדי להרוג חרקים וכינים מאשר להרוג בני אדם, כיוון שלחרקים ישנה עמידות הרבה יותר גבוהה לרעל זה. כדי להרוג חרקים יש צורך ברמות ריכוז של עד 16,000 חל"מ (חלקים למיליון) וזמן חשיפה של יותר מ-20 שעות (לפעמים אפילו 72 שעות). לעומת זאת, ציאניד בריכוז של 300 חל"מ בלבד הוא קטלני לבני אדם בחשיפה של דקות. מכיוון שהחשיפה לציקלון B הייתה ארוכה הרבה בתאי החיטוי, נוצרו הכתמים דווקא שם ופחות בתאי הגזים. זוהי אחת מהסיבות להבדל בין תאי הגזים לתאי החיטוי.

גורם נוסף המשפיע על היווצרות הכתמים הוא מדד החומציות. מדובר במדד רגיש מאוד המושפע גם מנוכחות של בני אדם. כיוון שקירות תאי הגזים היו עשויים בטון ואליהם נדחסו אנשים רבים, הייתה רמת הפחמן הדו-חמצני גבוהה, עובדה שיצרה סביבה חומצית המונעת את ההיווצרות של כחול פרוסי. לעומת זאת בתאי החיטוי הייתה סביבה לחה ובסיסית, וכך נוצרו שם הכתמים. גרין גם מציין כי יש לבדוק את נוכחות הציאניד בקירות, יש לבחון לא רק את כתמי הכחול פרוסי, אלא נוכחות של מלחי ציאניד נוספים. גם כאשר מחפשים מלחי ציאניד אחרים בקירות תאי הגזים כמעט ולא נמצאו שאריות ציאניד בקירות. עובדה זו מוסברת בעובדה שמרבית מלחי הציאניד הקיימים מסיסים במים (בניגוד לכחול פרוסי אשר אינו נמס במים). תאי הגזים בבירקנאו נהרסו באוקטובר 1944 לאחר התמרדות הזונדרקומנדו, לעומת תאי החיטוי שנותרו שלמים; בשל ההרס היו הקירות הפנימיים של תאי הגזים חשופים למזג האוויר ושרידים אפשריים של הציאניד הושמדו. לוכטר לא התייחס כלל לסוגיה של מידת המסיסות של החומרים.

בדיקות נוספות במעבדות בפולין

חורבות התאי הגזים, ומשרפה II באושוויץ-בירקנאו.

פרופסור יאן מרקביץ, מנהל המכון למחקר משפטי (IFRC) בקרקוב, ערך בפברואר 1990 ניסוי שבו התחשבו בקיומן של תרכובות ברזל ובתנאים הסביבתיים הקיימים על הקירות. בהתחשב בכך שחורבות תאי הגזים בבירקנאו נשטפו על ידי מים רבים מאז 1945, מרקוביץ וצוותו לא היו בטוחים אם ימצאו בכלל שרידי ציאניד, אך הם קיבלו רשות לאסוף דוגמיות, ואספו אותן מאזורים מוגנים מפני האקלים באופן יחסי. לוכטר טען בדו"ח כי הכמויות הקטנות של הציאניד שמצא בתאי הגזים הן שרידים של חיטוי כללי שנערך במחנה, ותו לא. עם זאת, במחקר שנערך על ידי ה-IFRC נלקחו דגימות בקרה מאזורי המגורים שבהם נעשה חיטוי ב-1942, בעקבות מגפת טיפוס הבהרות שהייתה במחנה. דגימות הבקרה נמצאו שליליות ולא נמצאו בהם שרידי ציאניד. מעבר לכך, תאי הגזים והקרמטוריום בבירקנאו נבנו מאוחר יותר, ולא היו קיימים בעת החיטוי האמור. המחקר של ה-IFRC הראה נוכחות של ציאניד נכח בכל המתקנים שבו ציפו למצוא ציאניד, כלומר בכל חמש המשרפות, במרתף בלוק 11 ובמתקני החיטוי.

מבקריו של לוכטר טוענים שכל ניסיון לטעון שלא ניתן היה לבצע המתות בגז בתאים הסמוכים לקרמטוריום על סמך הטענה שלא נמצאה בהם חשיפה לציאניד. זאת, משום משום שהתגלתה בהם נוכחות שרידי ציאניד ברמה שאינה ניתנת לערעור. המבקרים כותבים עוד שלמעשה בכל תאי הגזים הייתה עדות לחשיפה לציאניד ברמה גבוהה לעומת חלקים אחרים של המחנה, שבהם לא נמצאו כלל שרידים של חומר זה. בנוסף, בדיקות שנערכו במחנה אושוויץ בשנת 1945 חשפו נוכחות של ציאניד בפתחי האוורור של הריסות המשרפה השנייה. (בדיקות אלה הראו גם כי כי מחקרו של לוכטר לא היה המחקר הראשון מסוגו שנערך במחנות, בניגוד לטענתו). ההיסטוריון ריצ'רד ג'. אוונס טוען שבורותו של לוכטר באשר להבדל בכמות הציאניד הנדרשת לחיסול מזיקים לעומת הכמות הנדרשת להמתת בני אדם, והכמות הקטנה של ציאניד שנמצאה בהם, מחזקת את הקביעה כי תאי הגזים שימשו להרג, בניגוד לטענתו של לוכטר.

ביקורות נוספות

המשרפות ותאי הגזים בבירקנאו נהרסו על ידי אנשי האס אס, בהוראתו של היינריך הימלר, בסוף 1944, עם התקרבותו של הצבא האדום, כדי להשמיד את הראיות לרצח העם שהתבצע בהם. לאחר ההרס ניתן לראות במקום רק את בסיסי משרפות IV ו-V, הבנויים מלבנים על יסודות בטון, ואת הריסות משרפות II ו-III. ההיסטוריון ההולנדי, פרופסור רוברט יאן ואן דר פלט, מגדיר את הערתו של לוכטר כי המתקנים בבירקנאו לא השתנו כלל מאז 1942 כ"שטויות".

ציקלון B

טענה נוספת של לוכטר היא שציקלון בה הוא נפיץ ולכן לא סביר שהשתמשו בו בקרבה גדולה כל כך למשרפות. הטענה שציקלון בה נפיץ היא נכונה, אך בעוד מנה קטלנית של ציאניד היא 300 חלקיקים למיליון, ציאניד הופך לחומר נפיץ רק מרמת ריכוז של 56,000 חלקיקים למיליון ומעלה, פי 186 מהרמה שבה השתמשו בתאי הגזים. מבקרין אחרים מעריכים שהקורבנות שנרצחו בתאי הגזים נחשפו לריכוז של בין 450 ל-1,810 חלקיקים למיליון, שוב שיעור נמוך בהרבה מהרמה הנפיצה.

אוורור תאי הגזים

לוכטר הסיק בטעות שלתאי הגז לא היו מערכות אוורור, מערכת הכרחית כדי לפנות את הגז לאחר ההשמדה ולאפשר את פינוי התא. העדר מערכת כזו, לדעתו של לוכטר, הצביעה על כך שהמבנה אל נועד לשמש כתא גזים. למעשה, תאי הגז במרתפי משרפות II ו-III אווררו מכנית באמצעות מנועים שהיו על גג מבנה המשרפה הראשי, שהייתה להם היכולת לשאוב את הגז הנותר וחדש את מלאי האוויר כל שלוש או ארבע דקות. במשרפות IV ו-V לא הותקנו בתחילה מערכות אוורור (אם כי במאי 1944 הותקנה מערכת כזו במשרפה V) ובהן היו אנשי הזונדרקומנדו חובשים מסכות גז כאשר היו נכנסים לפנות את הגופות. במהלך המשפט הוצג בפני לוכטר מסמך מאת אס אס שטורמבנפירר קארל בישוף, שהיה האדריכל הראשי של אושוויץ. לוכטר טעה בהבנת המסמך, וטען שהמדובר במערכת המפוחים למשרפות, בעוד התרגום הנכון מתייחס למערכות אוורור. מערכות אלה מופיעות בתרשימי המשרפות, וניתן לראות את שרידיהן בקיר המזרחי של משרפה III.

השמדת הגופות

דוח על השלמת משרפות II, III, IV, V באושוויץ-בירקנאו ואינדיקציה לביצועים במהלך 24 שעות. מסמך מאת משרד התכנון באושוויץ, שמור במוזיאון אושוויץ

לוכטר הסכים לשמש כעד מומחה בנושא השימוש במשרפות, אף על פי שבחקירה נגדית הודה שאינו מומחה לנושא. לוכטר העריך שניתן היה לשרוף בקרמטריום באושוויץ עד 156 גופות ביום. בחקירתו הנגדית הוצג לפני מכתב שנכתב ב-28 ביוני 1943 על ידי משרד התכנון הראשי של אושוויץ (Auschwitz Zentralbauleitung) אל אס אס בריגדפיהרר האנס קאמלר, שהיה קצין אס אס בכיר והיה אחראי, בין השאר, על תכנון מחנות ההשמדה. במכתב מצהיר ראש משרד התכנון שלחמש המשרפות באושוויץ קיבולת יומית של 4,756 גופות. לוכטר הודה שלא הכיר מסמך זה ושהנתונים שונים מן הנתונים שלו.

מסמכי בקשת פטנט שהוגשו במהלך המלחמה על ידי יצרני התנורים ושתי עדויות נפרדות אישרו את הנתונים בדבר קיבולת המשרפות. הנתון, על פי ניתן היה לשרוף בכל יום 4,756 גופות, מעיד על קיבולת המחנה כולו: נתון זה מצביע על היכולת להשמיד 140,000 גופות בחודש. מחנה בירקנאו יכול היה להכיל כ-125,000 בני אדם, כלומר משרפות המחנה היו בעלות יכולת להשמיד את גופותיהן של כל האסירים במחנה בכל חודש. נתונים אלה מחזקים את הטענה, ההפוכה מזו של לוכטר, שמטרתו האמיתית של מחנה אושוויץ-בירקנאו הייתה השמדה, ואושוויץ לא היה מחנה ריכוז פשוט.

מעבר לנתונים על קיבולת המשרפות, בזמנים מסוימים היה צורך בשריפת חלק מהגופות בבורות שרפה באוויר הפתוח. מכאן שקיבולת המשרפות לא הייתה גורם מגביל במספר הנרצחים ביום, ובעזרת בורות השרפה ניתן היה להשמיד מסר בלתי מוגבל של בני אדם.

קישורים חיצוניים

• דו"ח לוכטר, באתר Internet Archive
• פרד לוכטר, באתר The Nizkor Project

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32023376דו"ח לוכטר