רובר פוריסון
רוֹבֶּר פוֹרִיסוֹן (בצרפתית: Robert Faurisson; 25 בינואר 1929 - 21 באוקטובר 2018) היה פרופסור לספרות ומכחיש שואה צרפתי.
שנים ראשונות
פוריסון נולד בבריטניה בשם רוברט פוריסון-איטקן, לאב צרפתי ולאם סקוטית. עבר בילדותו לצרפת, בה קיבל השכלה אקדמית. בהמשך הוא כיהן כפרופסור לספרות באוניברסיטת ליון והיה מתומכיה של הביקורת החדשה, אותה הרחיב לעמדה קיצונית הטוענת שאין לבחון טקסט על סמך כל מידע מחוץ לטקסט עצמו. בסביבות שנת 1960 הוא נחשף לטענות של הכחשת שואה מפי פול רסינייה, ולטענתו הוא חשב עליהם רבות במשך השנים. החל משנת 1974 החל פוריסון במחקר היסטורי על השואה. לאחר שגילה סתירות בין מסמכים שונים, למשל לגבי המספר המדויק של הנרצחים באושוויץ, הוא טען שהשואה לא הייתה כלל.
פרשת פוריסון
כתבי העת המרכזיים בצרפת סירבו לפרסם את כתביו בעניין, ופרסום ראשון הופיע בכתב עת של הימין הקיצוני ביוני 1978. פוריסון גם שלח תקציר של מסקנותיו לאישים ברחבי צרפת כדי לעורר עניין בנושא. בעקבות זאת, פרסמו אלפרד רוזנברג וג'ורג'ס וולרס, עורך הלה מונד, קונטרס בשם "השואה וטירוף המיתוס של הנאו-נאצים", אך במקום לחסל את הדיון הדבר הגביר את הדיון וההתעניינות בנושא. לאחר שהתפרסם ראיון עם לואיס דרקווייר, הממונה על היהודים בצרפת של וישי, שטען שרק כינים נהרגו בתאי הגזים באושוויץ, הצליח פוריסון לפרסם את טענותיו במאמר בעיתון הסוציאליסטי לה מטין. בהמשך, לאחר איום בהליכים משפטיים הצליח פוריסון להכריח את לה מונד לפרסם מאמר שלו וב-28 בדצמבר 1978 פורסם מאמר של פוריסון בלה מונד שבו טען שהשואה לא התרחשה ושתאי הגזים לא יכלו להתקיים מבחינה טכנולוגית. במקביל למאמרו פורסם מאמר שתקף את פוריסון, דבר שהקנה לפוריסון זכות למאמר תגובה, על פי החוק בצרפת. ב-16 בינואר 1979 פרסם פוריסון בלה מונד את תגובתו, שבה טען שהוא האמין בתאי הגזים עד שקרא את דבריו של רסנייר ומאז לא נתקל אפילו בהוכחה אחת שהתקיימו תאי גזים.
בעקבות זאת הוא ספג ביקורת רבה מצד הממסד בצרפת. ב-21 בפברואר 1979 פרסם לה מונד עצומה של 37 היסטוריונים שהצהירו שתאי הגזים התקיימו ושאין כל דיון ולא יכול להתקיים דיון על קיומם של תאי הגזים, מכיוון שהם התקיימו. סטודנטים באוניברסיטת ליון-2 הפגינו נגד פוריסון והאוניברסיטה השהתה את הרצאותיו לסמסטר בטענה שאינה יכולה לדאוג לביטחונו[1]. הארכיון היהודי בפריז סירב לאפשר לו המשך גישה לארכיון. בהמשך השנה התגייס נעם חומסקי להגנתו ופרסם עצומה הקוראת להגן על חופש הביטוי של פוריסון[2]. בשנת 1980 הוא פרסם ספר המכחיש את השואה ופרסם בראשו מאמר של נעם חומסקי המגן על חופש הביטוי של דעות לא פופולריות וטוען שהכחשת שואה אינה מעידה על אנטישמיות.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 פרסם מחמוד עבאס, לימים ראש הרשות הפלסטינית, את הספר "הפנים האחרות". בהקדמה לספר הטיל ספק בקיומם של תאי הגזים כאמצעי השמדה, בעקבות פוריסון, וכתב: "אשר לתאי הגזים, שנאמר כי נועדו לרצוח יהודים: במחקר מדעי שפרסם הפרופ' הצרפתי רובר פוריסון הוא שולל את קיומם של תאים אלה למטרת רצח אנשים, וטוען שהם נועדו לשריפת גופות בלבד, מחשש להתפשטות מחלות וזיהומים באזור."[3]
המשך תולדותיו
בשנת 1984 הוא הוזמן על ידי מכחיש השואה ארנסט צינדל לנהל את ההגנה שלו במשפט בקנדה. השניים ניסו להדגים באמצעות דו"ח לוכטר כי לא הייתה השמדה בגז במהלך השואה[4]. למרות ההפסד במשפט, יצאו מכחישי השואה מהמשפט בתחושת ניצחון שעמדתם זוכה לקהל רחב יותר.
בשנת 1988 פרסם פוריסון ביקורת על ספרו של ארנו מאייר "למה לא חשכו השמיים?", שבו כתב שהכחשת השואה השיגה דרך ארוכה מאז שנת 1979 בכך שמאייר, היסטוריון מהממסד המרכזי, קיבל חלק מטענות המכחישים בכותבו שרוב המתים באושוויץ מתו ממחלות[5].
בספטמבר 1989 הוא הותקף ליד ביתו בווישי כאשר אלמוני התיז עליו חומצה ולסתו נשברה[6]. במרץ 1991 הוא נדון לקנס של 20,000 דולר על הכחשת שואה[דרוש מקור], בהתאם לחוק גייסו שחוקק בשנת 1990. בשנת 1998 הוא העיד במשפטו של מכחיש השואה ניק גריפין וטען שלא נמצאו חורים בתאי הגזים לכניסת הגז הרעיל, ואמר: "העניין פשוט, אם אין חורים, אין שואה"[7].
באוקטובר 2006 נדון פוריסון בצרפת לשלושה חודשי מאסר ולקנס של 7500 אירו על הכחשת שואה בריאיון לטלוויזיה האיראנית. ב-11 בדצמבר 2006 השתתף פוריסון בוועידת השואה הבינלאומית באיראן, ובתגובה הורה נשיא צרפת ז'אק שיראק לפתוח בחקירה נגדו[8].
נפטר ב-21 באוקטובר 2018.
עמדותיו
פוריסון טען כי השואה היא הונאה רחבת היקף שנהגתה על ידי ציונים אמריקאים בשנת 1942, שהנהנית העיקרית ממנו היא מדינת ישראל שהרוויחה את כספי השילומים ואהדה פוליטית, על חשבון העם הגרמני והפלסטינים. לטענתו של פוריסון, אדולף היטלר מעולם לא הורה על רציחתו של אדם בגלל גזעו או דתו וש"חיים ויצמן היה לשופר של הקהילה היהודית הבינלאומית, אשר הכריזה מלחמה על גרמניה בספטמבר 1939"[9]. לטענתו, היהודים נכלאו במחנות עבודה בגלל שהיוו סכנה למשטר ואלו שלא נכלאו נדרשו לשאת טלאי צהוב כדי שהחיילים הגרמנים יוכלו לזהות אותם בקלות. כהוכחה למסוכנות היהודים הוא מביא את קיומם של בונקרים בגטו ורשה.
פוריסון גם טען שיומנה של אנה פרנק הוא זיוף[10].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Alan M. Dershowitz, The case for Israel, John Wiley and Sons, 2003, page 212
- ^ רחל נויווירת', תיק נועם חומסקי: דיוקנו של יהודי אנטישמי, נתיב, חשוון תשס"ו
- ^ ממר"י, אבו מאזן, פרופיל פוליטי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 29 באפריל 2003
- ^ Morris, Errol (2006). "Mr. Death: Transcript". אוחזר בתאריך 17.05.2008
- ^ Robert Jan Pelt, The case for Auschwitz: evidence from the Irving trial, Indiana University Press, 2002, page 48
- ^ Vron Ware, Les Back, Out of whiteness: color, politics, and culture, University of Chicago Press, 2002, page 56
- ^ Vron Ware, Les Back, Out of whiteness: color, politics, and culture, University of Chicago Press, 2002, page 56
- ^ רויטרס, שיראק: לחקור משתתף בכנס השואה באיראן, באתר ynet, 15 בדצמבר 2006
- ^ לוראן כהן, הפרוטוקולים של הרוויזיוניסטים, באתר כתבים, מתוך ארץ אחרת, גיליון 18
- ^ Sandra Solotaroff-Enzer, Anne Frank, University of Illinois Press, 2000, pages 194-195
37022459רובר פוריסון