מנחם אשר ספיר
מנחם אשר ספיר (ירושלים, 1893 - לונדון, 1944), היה קצין בצבא צרפת, דיפלומט, עיתונאי ופעיל ציוני, אשר פעל להשגת תמיכה בציונות מצד התנועה הלאומית הערבית.
תולדות חייו
מנחם אשר ספיר נולד בירושלים לאביו בנימין זאב ספיר. בצעירותו יצא ללמוד משפטים באוניברסיטת איסטנבול, ושם התחבר לאנשי תנועת הטורקים הצעירים וכן התנועה הפאן-אסלאמית. כמו ויקטור יעקובסון, שאף הוא היה באיסטנבול באותה תקופה, ניסה לקדם קשרים בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הערבית בהנחה שלתושבי ארץ ישראל היהודים והערבים יש אינטרסים לשיתוף פעולה. ספיר סייע במשא ומתן לשלום בין טורקיה וארצות הבלקן אחרי המלחמות שביניהן ב-1913.[1][2]
נסע לפריז ללמוד בסורבון, וגם שם קיים מגע עם חברי הוועד הערבי של הלומדים והמהגרים, בהם עווני עבד אל-האדי (מאוחר יותר חבר הוועד הפועל הערבי) וג'מיל מרדם (מאוחר יותר ראש ממשלת סוריה).
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, התנדב ללגיון הזרים הצרפתי ושרת עד 1917; נפצע, עוטר וקיבל דרגת קצונה.
בתקופה שבין מלחמות העולם שהה לסירוגין בפריז, בסלוניקי ובארץ ישראל, ועסק רבות בפעילות דיפלומטית למען התנועה הציונית, בהתאם לאמונתו שיש להגיע להבנה הדדית ושיתוף פעולה בין הציונים לערביי המזרח התיכון[1][3]. בפרט, ידוע שבמארס 1922 השתתף, מטעמה של ההסתדרות הציונית העולמית, בשיחות שנערכו בקהיר עם קבוצת גולים סורים, אנשי 'מפלגת האחדות הסורית'[4]. שיחות אלה תוארו על ידיו בעדות שלו בפני ועדת פיל[5]. בועידה הציונית בלונדון ב-1920 היה ציר סלוניקי[6]. בו בזמן המשיך להיות גם קצין צרפתי[7][2].
בתקופה זו חבר ל"קבוצת הסולל", אשר הוציאה את העיתון דואר היום, בו שימש כ"מנהל מדיני ומסחרי" לצד העורך הראשי איתמר בן אב"י, וכן ככתב. כהשלכה של השאיפות שלו לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, הוציאה הקבוצה גרסה ערבית של העיתון, בריד אל-יום (برىد اليوم - "דואר היום" בערבית). לאחר שהסתיימה פעילותו זו, העתיק את מגוריו לפריז, שם היה איש עסקים. בין השנים 1935 ל-1938 עשה שוב בארץ ישראל. אז חזר לפריז, וב-1940 הצליח לחמוק מצרפת ברגע האחרון, כשכבר נכבשה בחלקה על ידי הגרמנים, ולהגיע ללונדון יחד עם פעילים שהצטרפו לשארל דה גול במפקדת צרפת החופשית[8], שם שימש כקצין מודיעין, מומחה לענייני המזרח התיכון[9][10].
ספיר מצא את מותו ב-1944 בבית חולים של צבא צרפת החופשית בלונדון, לאחר שנפצע במהלך הפלישה לנורמנדי[10].
משפחתו
סבו מצד אביו, יעקב הלוי ספיר, נודע בשל חקירותיו על יהדות תימן וגילוי גניזת קהיר. דודו, זלמן נתן ספיר, כתב בעיתון הלבנון והיה "הראשון שהביא לירושלים רחַיים לטחינת הקהוה"[11]. אחיו, אליהו ספיר, היה מנהל הסניף הראשי של בנק אנגלו-פלשתינה בארץ ישראל.
כתביו
- ספיר, אשר. אחדות, או חלוקה! : סקירה היסטורית מהמשא ומתן בין היהודים והערבים להכרת זכויות היהודים בארץ ישראל עם דבר אל הקוראים מאת דוד ילין. הוצאה עצמית. תרצ"ז - 1937. חוברת זו מציגה את העדות שמסר ספיר בפני ועדת פיל.
גלריה
-
גלויה ששלח ספיר בעת שירותו במלחמת העולם הראשונה לידידו חיים הררי (צד קדמי). המקור נמצא בארכיון גנזים -
גלויה ששלח ספיר בעת שירותו במלחמת העולם הראשונה לידידו חיים הררי (צד אחורי). המקור נמצא בארכיון גנזים -
אשר ספיר, במדי קצין צרפתי, עם משלחת ציונית ליד הכותל המערבי ב-1918. המקור נמצא בארכיון הציוני
לקריאה נוספת
- דוד תדהר (עורך), "מנחם אשר ספיר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 928
- אהרן כהן: ישראל והעולם הערבי. תל אביב : ספרית פועלים, 1964
קישורים חיצוניים
- בריד אל יום, באתר הספרייה הלאומית.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 דוד תדהר (עורך), "מנחם אשר ספיר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 928
- ^ 2.0 2.1 איתמר בן אב"י, "עם שחר עצמאותנו - זכרונות חייו של הילד העברי הראשון" בפרויקט בן-יהודה (הוצאה מקורית: הוצאת הוועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב"י, 1961.)
- ^ ישראל קולת: התנועה הציונית והערבים, מתוך: הציונות והשאלה הערבית: קובץ מאמרים, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 1996
- ^ דוד אידר: מברק אל חיים ויצמן מ19 במארס ומכתב מ20 במארס, הארכיון הציוני המרכזי, 4/16056 4
- ^ אהרן כהן: ישראל והעולם הערבי. תל אביב : ספרית פועלים, 1964
- ^ אשר ספיר, הכנסיה הציונית בלונדון (מאת שליחנו המיוחד), דואר היום, 14 ביולי 1920
- ^ זאב ז'בוטינסקי, מכתב אל הארי פרידנוואלד מתאריך 9 במרץ 1919, אגרת מס' 3359 באוסף אגרות ז'בוטינסקי
- ^ Marc Agi: De l'idée d'universalité comme fondatrice du concept des droits de l'homme d'après la vie et l'œuvre de René Cassin. Université de Nice, 1980.
- ^ Jean-Baptiste Duroselle: L'abîme : 1939-1945. Paris : Impr. nationale, 1982.
- ^ 10.0 10.1 Henri Lerner: Avec De Gaulle, en Palestine. Revue d’Histoire Moderne & Contemporaine, 1992:39-4 pp. 601-624.
- ^ יחיאל מיכל פינס: בנין הארץ (כרך ב' בתוך כתבי יחיאל מיכל פינס. תל אביב: דביר, תרצ"ט)
מנחם אשר ספיר29051525Q96986818