ג'ון באגוט גלאב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ג'ון גלאב)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סר ג'ון באגוט גלאב
גלאב פאשה
ג'ון באגוט גלאב במושבה האמריקאית בירושלים, 1954
ג'ון באגוט גלאב במושבה האמריקאית בירושלים, 1954
לידה 16 באפריל 1897
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת פרסטון, לנקשייר
פטירה 17 במרץ 1986 (בגיל 88)
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדתמייפילד, סאסקס
השתייכות הצבא הבריטיהצבא הבריטי הצבא הבריטי
הלגיון הערבי
תקופת הפעילות 1915-1930 (הצבא הבריטי)
19301956(הלגיון הערבי)
דרגה לוטננט גנרל (צבא בריטניה) לוטננט גנרל
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות
עיטורים
מסדר האמבט  מסדר האמבט (1956)
מסדר מיכאל ה"קדוש" וג'ורג' ה"קדוש"  מסדר מיכאל ה"קדוש" וג'ורג' ה"קדוש" (1946)
מסדר ההצטיינות  מסדר ההצטיינות
מסדר האימפריה הבריטית (צבאי) מסדר האימפריה הבריטית (1925)
תפקידים אזרחיים
סופר

סר ג'ון באגוט גלאב (אנגלית: John Bagot Glubb; ידוע גם כגלאב פאשה או פחה, או כאבו חניכּ, בערבית: أبو حنيك; 16 באפריל 1897 - 17 במרץ 1986) היה לוטננט גנרל בריטי אשר בין השנים 1939–1956 פיקד על הלגיון הערבי, צבאה של ממלכת ירדן.

גלאב השתתף במלחמת העולם הראשונה, ושימש כמפקד הלגיון הערבי במלחמת העולם השנייה ובמלחמה נגד ישראל ב-1948.

חייו

ג'ון גלאב בחגיגות יום השנה ה-24 למרד הערבי בעמאן, 11.9.1940
ג'ון גלאב עם עבדאללה הראשון, מלך ירדן, שנות ה-40
גלאב (מימין) עם עבדאללה, יום לפני שנרצח, 1951

גלאב נולד במחוז לנקשייר בבריטניה. במלחמת העולם הראשונה שירת בחזית צרפת, ולאחר מכן, בשנת 1920 הוצב בעיראק, באותה העת תחת שלטון בריטי. בעיראק חי בין הבדואים, למד את שפתם ואת תרבותם, והשתתף בקרבות ביניהם. שם קבל את הצלקת בפניו אשר הקנתה לו את הכינוי "אבו חניכּ" - בעל הצלקת.

בשנת 1925 מונה לקצין (OBE) במסדר האימפריה הבריטית.

בשנת 1930 הועבר לשרת כסגן מפקד הלגיון הערבי, בה הקים גדוד סיור מדברי כדי להיאבק נגד הפשיטות של הבדואים על מקומות יישוב. בתוך כמה שנים הצליח לפתור בעיה זו ופשיטות של שבטי בדואים נודדים בממלכה היו לנחלת העבר.

בשנת 1939 קיבל גלאב את הפיקוד על הלגיון מידי פרדריק פיק (Frederick Peake), מקים הלגיון ומפקדו עד אז. בתקופה זו פרצה מלחמת העולם השנייה והלגיון השתתף בדיכוי מרד רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק ובלחימה באנשי צרפת של וישי בסוריה וכן במשימות שיטור בשטח ארץ ישראל שממערב לירדן.

בשנת 1946 מונה לעמית (CMG) במסדר מיכאל ה"קדוש" וג'ורג' ה"קדוש".

כבר לאחר הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 השתתף הלגיון בפעולות נגד היישוב העברי. גלאב עמד אז בראשו של כוח הכפוף למלך ירדן, המלך עבדאללה הראשון. חלק ניכר מן הקצונה של הלגיון הייתה בריטית, חימושו ואימונו של הלגיון היו בריטים אף הם. גלאב לא נחשב כחלק מן הצבא הבריטי, אלא שירת לפי הסכם עם עבדאללה, אשר הקנה לו דרגת לויטננט גנרל, ואשר נתן לו יד חופשית לפעול כרצונו כאשר ידיו של הצבא הבריטי היו כבולות. בתחילת אפריל 1948 הוטמנה פצצה ליד ביתו של גלאב ורעייתו נפצעה קל.[1]

עם הכרזתה של מדינת ישראל במאי 1948, קיבל גלאב מעבדאללה את הפקודה להשתתף בפלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה. הלגיון השתתף בלחימה שהביאה לנפילת גוש עציון ולטבח בכפר עציון, ובלחימה באזור ירושלים, במיוחד בלטרון וברובע היהודי שבעיר העתיקה, שאותו כבש. היהודים שחיו ברובע היהודי ונפלו בשבי הלגיון קיבלו טיפול הומני יחסית, אך הם גורשו מבתיהם, רכושם נבזז ובתום המלחמה הועברו לשטח מדינת ישראל.

גלאב לא הצליח להדק את המצור על ירושלים העברית ולגרום לנפילתה. כן נכשל כאשר כוחות צה"ל כבשו את רמלה ולוד שבהן היה פרוש הלגיון. עם זאת היה גלאב נאמנו האישי של המלך עבדאללה, וזה קירב אותו אליו ושמר על כוחו. יחסים אלה סופם שהיו לרועץ לשני האישים.

בשנים שלאחר מלחמת העצמאות היה עיקר תפקידו של הלגיון מלחמה במסתננים הפלסטינים שהפכו את אזור הספר שבין ישראל וירדן לאזור קרבות מחד גיסא, והדיפת פשיטות צה"ל אל שטח הממלכה מאידך גיסא.

על אף שהלגיון הערבי השתתף כיתר חילות ערב בלוחמה נגד מדינת ישראל, והיווה למעשה את כוחה המזוין של ממלכת ירדן, שהיה לכוח המאומן והמיומן ביותר בין חילות מדינות ערב באותה התקופה, היה פיקודו של גלאב על הכוח סמל לאימפריאליזם הבריטי. הייתה זו תקופה שבה התפרקה בריטניה מנכסיה בעולם, ובה התנער העולם הערבי מן המעצמות הקולוניאליות ברוחו של גמאל עבד אל נאצר שעלה לשלטון במצרים.

עבדאללה, שתוצאות מלחמת העצמאות גרמו לכך שהרוב בממלכתו יורכב מתושבים פלסטינים, נחשד באהדה יתרה לישראל ובהיותו בובה של האימפריאליזם הבריטי ועושה דברו באמצעות גלאב פאשה. אווירה זו הביאה לרציחתו של עבדאללה על ידי פלסטיני במסגד אל-אקצא ב-20 ביולי 1951.

עם עליית נכדו של עבדאללה, חוסיין מלך ירדן לשלטון, בשנת 1953 (לאחר תקופת שלטון של אביו של חוסיין, טלאל, אשר לקה בנפשו), עמד המלך הצעיר בפני אותן הבעיות שגרמו למותו של סבו. חוסיין ראה בגלאב פשה איום, וב-2 במרץ 1956, זימן אותו ונתן לו שעתיים לעזוב את שטח הממלכה.

בשנת 1956 קיבל גלאב את התואר "אביר מפקד" (KCB) במסדר האמבט ועוטר בתואר אבירות מן המלכה אליזבת השנייה. הוא בילה את שארית חייו בבריטניה, במחקר ובכתיבת ספרים, בהם הביע דעות פרו ערביות, על אף ניסיונו המר עם חוסיין. בזמן שחי בין הערבים, נהג גלאב לעיתים קרובות לחבוש כאפייה ועקאל בדווים ולפתוח קטעים בנאומיו במילים "אנחנו הערבים" ("נחנא אל־ערבּ").[2]

בנוסף לבנו הביולוגי היחיד, גודפרי (שמאוחר יותר קרא לו "פאריס"), אימץ גלאב יתומה בדווית מעבר הירדן, נעמי, ובשנים 49–1948 אימץ שני ילדים בדווים, פליטים מהמלחמה בארץ ישראל.[3] בשנת 1986 נפטר גלאב בביתו אשר במחוז סאסקס.

גלאב על היהודים והציונות

בזמן המנדט הבריטי

בדו"ח שהגיש בדצמבר 1939, השווה גלאב את עוינות הערבים כלפי התיישבות היהודים בארץ ישראל לרדיפתם בשאר ארצות העולם, תוך שימוש בנימוק אנטישמי מוכר: "ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בכל אחת מארצות תבל זהה. תחילה הם מתקבלים בסבר פנים יפות...תחילה הם ידידותיים ואדיבים, וכמדומה מביאים איתם כסף וסחר. אולם במרוצת שנים אחדות הם נעשים שרירי-לב ותוקפנים, ואז מתברר שהם הניחו ידיהם על כל העסקים ועל כל עמדות המפתח... התוצאה היא פוגרומים, גטאות, שפיכות דמים ואכזריות".[4]

בנובמבר 1942 כתב "תזכיר על ההסדרים במזרח התיכון אחרי המלחמה", שבו ניתח גם את המצב בארץ ישראל והביע ביקורת על המדיניות הבריטית: "בפלשתינה אנחנו נלחמים בערבים למען האינטרסים של היהודים". גלאב הניח כי בעבור רווח כספי יוותרו היהודים על הקמת מדינה נפרדת, כשציין שבמקרה של ממשל דו-לאומי או פדרציה, "אפשר שהיהודים ימצאו כר נרחב יותר לסחר שלהם".[5] בסוף שנת 1942 כתב תזכיר נוסף, ובו ניתוח "פסיכולוגי" של התנהגות היהודים בארץ ישראל: "ילדים שגודלו באלימות על ידי הורים אכזריים הם, בדרך כלל, מי שנוהגים באכזריות בילדיהם ... היהודים, שסבלו רבות, ופונים אלינו ברגשנות בבקשת אהדתנו כאשר הם נופלים קרבן לדיכוי, מתגלים כנטולי כל מוסר כליות לגבי הערבים כאשר יש לאל ידם לדכאם... חמדנות וקנאות מאפיינות את עמדתם כלפי הערבים... לאור המנטליות שלהם לא יעלה על הדעת להניח מיעוט אחר כלשהו לחסדי רחמיהם". גלאב הביע את חששו מכך שהיהודים ישתלטו על ארץ ישראל על ידי "שימוש בשיטות אכזריות ובנשק חדיש", מה שיוליך ל"חרם על מוצרי יהודי פלשתינה ולרדיפת יהודים בארצות ערב", וסיכם: "יש בפלשתינה שני גזעים...שניהם חסרים בעליל תבונה רגועה או מדינאות רחבת אופקים. להניח גזע אחד בידי האחר...לא יעלה על הדעת". לכך הוסיף כי יש מקום לתקווה: "הדור השני או השלישי של היהודים עשוי בהחלט להתאקלם במזרח התיכון ולהתמזג באוכלוסיות המקומיות".[6]

תזכירים ב-1946

בסוף מרץ 1946 הגיש גלאב לועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל תזכיר בשם "האם זה ישים?", בו השווה את הזרימה הציונית לארץ ישראל לממלכת הצלבנים של ירושלים, שהתמוטטה לאחר מאה שנה והצלבנים "נהדפו בהדרגה חזרה אל הים". כמו בזמן הצלבנים, הציונות "כופה היום אחדות ערבית בפלשתינה... הציונים עשויים לנחול ניצחון בסבב ראשון זה, בסבב הבא ובבא אחריו. אפשר שהם ינצחו במשך 88 שנה כפי שניצחו הצלבנים. אבל אלה יהיו 88 שנות מלחמה, שנאה, זדון ומצוקה. ובסופו של דבר...תהיה יד הערבים על העליונה, אפילו יתרחש הדבר בעוד 200 שנה, והם יהדפו את היהודים הימה כלעומת שבאו גם הפעם". גלאב הזהיר מפני "בעיית גזע נוספת, אשר תגיע לקצה אולי רק בעוד מאות בשנים, עם חיסולו הסופי של ראש הגשר היהודי, אחרי פוגרום בממדים שטרם נודע כמוהם בהיסטוריה היהודית".[7]

מיד לאחר פרסום המלצות הוועדה באפריל 1946, הגיב גלאב ב"תזכיר על דוח הוועדה האנגלית-אמריקנית", שגם בו כבתזכיריו האחרים, שם בפי הערבים את טיעוניו שלו, כאשר הסביר את מקור התמיכה האמריקנית בהכנסת 100,000 יהודים עקורים לארץ ישראל: "חייהם של כמה רבבות ילדים אסיינים, וחורבן בתיהם, אינם מחיר גבוה מדי למפלגה הדמוקרטית כתשלום בעבור הקול היהודי הניו-יורקי, או בהבטחת כהונת נשיאות שנייה למר טרומן".[8] בתקופה זו חזר והדגיש את חשיבות השדולה היהודית בתהליך קבלת ההחלטות של הממשל האמריקני, אך נמנע בעקביות מלאזכר את השואה ואת מטען הרגשות שמילאו תפקיד נכבד במדיניות האמריקנית.[9]

ביוני 1946 כתב "תזכיר נוסף על בעיית פלשתינה", בו טען כי היהודים לוקים באותה "מחלה" שלוקים בה הערבים – "קיבעון של נחיתות", והסביר את ה"טרגדיה הבלתי פוסקת" של היהודים: "מגורשים מארץ לארץ בלי הרף, הם מתקבלים תחילה בסבר פנים יפות ואחר כך הם מגורשים או נטבחים. איש אינו יכול לשאתם לאורך ימים...הם נעשים למדינה בתוך מדינה... עמים אחרים סולדים מהם בשל אופיים – (ואילו) אופיים הבלתי אהוד התעצב מכוח רדיפתם בידי עמים אחרים. רדיפות ושנאה הולידו מרירות בקרב היהודים, ואנשים ששונאים או מלגלגים אינם אהודים על סביבתם. הפתרון הציוני היה...הבאתם לארץ משלהם ... זה היה פתרון אידיאלי אילו יכלו כולם ללכת לאי באוקיינוס השקט. הפִּּרכה שביסוד הציונות היא שפלשתינה אינה אי באוקיינוס". גלאב טען כי העובדות הדמוגרפיות לא יאפשרו הצלחה ציונית ומשום כך "למאבק זה יכול להיות רק סיום אחד – פוגרום בממדים בל-ישוערו". בדבריו אלה, גלאב בעצם מתעלם מהשואה, פחות משנה לאחר שהסתיימה. כהוכחה לסופה הידוע מראש של הציונות, הביא דוגמה מההיסטוריה: "הצלבנים קיימו מדרך רגל רעוע במזרח התיכון במשך מאתיים שנה, אבל לבסוף לא נותר מהם שריד. מאה או מאתיים שנה הן כאין וכאפס בהיסטוריה. הציונות מוליכה את היהודים האומללים הללו לאסונות הגרועים ביותר שבתולדותיהם". בספרו מ-1957 חזר גלאב על ההשוואה לצלבנים: "הצלבנים כבשו שטח גדול יותר והחזיקו בו מאה שנה – אך היום אין צלבנים עוד".[10]

ביולי 1946 כתב "תזכיר על חלוקה כפתרון לבעיית פלשתינה", ככל הנראה התזכיר האנטישמי ביותר שכתב, בו טען כי בבתי הספר היהודיים בארץ ישראל "מיישמים שיטה נאצית לעירור שנאה בקרב הילדים. הצעיר היהודי קשוח, צר אופקים, קנאי ומר נפש כנוער ההיטלראי, המשמש דוגמה לעיצובו". לדבריו, בארץ ישראל קם דור צעיר של "יהודים נאצים טוטליטריים" והציונות היא בעצם "תרכובת של יהדות קדומה ונאציזם". בתזכיר זה, מביע גלאב לראשונה תמיכה ברורה בחלוקת הארץ. הוא טוען כי "בעוד 50 שנה", עם גידול אוכלוסיית הגוש הערבי באזור, לא תוכל "הציונות העוינת וצרת האופקים" לקיים את "ראש הגשר שלה על חופי אסיה" וללא הסדר מוסכם של חלוקה "היהודים יישמדו...כפי שבאחרונה הם נעקרו כליל מגרמניה" ולכן לאורך זמן חלוקה עשויה להיות "התקווה האחת לשרידה יהודית בפלשתינה". הוא מסביר ש"הסיבה להיותה מומלצת היא שלשום תוכנית אחרת אין סיכוי להצליח", אולם יחד עם זאת, הוא מתריע ש"הבעיה הקשה באמת היא של הערבים שיוותרו במדינה היהודית" וממליץ במפורש על העברת אוכלוסייה ערבית גדולה מן השטח המיועד למדינה היהודית, אחרת לא תפתור החלוקה כלום.[11]

לאחר הקמת מדינת ישראל

גלאב סיפר כי ערב חציית הלגיון הערבי את הירדן ב-15 במאי 1948, התנגד להעסקתו בירושלים, מפני שחשב שהלגיון יאבד את יתרונו "בטקטיקה ובניידות", מאחר ש"היהודים מיומנים בלוחמת רחוב" ו"יעלו עליו בהרבה מבחינה מספרית".[12]

ב-1949, במהלך המשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, כתב גלאב על עמידתה של ישראל על כך שהגבול עם ירדן יושתת על קווי החזית הצבאיים ולא על גבולות החלוקה של 1947: "למרבה האירוניה, היהודים טענו במשך 2,000 שנה כי כוח הזרוע אינו מקנה כל זכות... אבל עכשיו, בהימצאם פעם ראשונה בעמדה המאפשרת להם לרדוף אחרים, הם מכריזים פתאום כי כיבוש צבאי הוא הבסיס האמיתי להסדרים בין מדינות".[13] בתיאורו את אחת הפגישות עם הישראלים בירושלים במרץ 1949, השוה גלאב את האולטימטום הישראלי לזה של היטלר: "היהודים דרשו כי ניסוג 15 קילומטר לאורך החזית כולה מול מישור החוף...זה כמובן היה היטלר חד וחלק. בכל פעם זה רק עוד ויתור אחד. הם נראו נחושים לקחת את פלשתינה כולה". באותו ערב צמצמו הישראלים את דרישתם והצדדים חתמו על טיוטת הסכם. המלך עבדאללה ביקש מגלאב להיות נוכח, אולם גלאב סירב ואמר כי "אינו רוצה לראות את פרצופי היהודים". לאחר חתימת ההסכם, העביר הלגיון כ-300–400 קמ"ר לשליטה ישראלית וגלאב סיכם זאת כ"מדיניות כוחנית היטלראית טהורה".[14]

כבר החל מאמצע שנות ה-30, תקף גלאב את מה שהגדיר כ"בעלות, שליטה והשפעה של יהודים על רוב העיתונים ועל רבות מחברות השידור בעולם". ב-1949 טען כי "שליטה זו בגורמי הפרסום העולמיים מאפשרת ליהודים לנהל מדיניות 'ג'קיל והייד'. בעיתונות העולמית הם הקרבנות הנרדפים", בזמן ש"בארץ ישראל הם כובשים צבאיים מתנשאים, המגרשים אזרחים מבתיהם".[15] בספרו "שלום בארץ הקודש" כתב: "כבר מתחילה ראו הציונים לנגד עיניהם הקמת מדינה יהודית וחיסול אוכלוסיית פלשתינה". כדי לממש את תוכניתם, פעלו הציונים תמיד "בשיטת צעד צעד... הציונים נקטו מתחילה מדיניות של הצקה...בהפעילם לחץ מתמיד על מי שעליהם שביקשו להשפיע. התוצאה הייתה שהמהססים נענו לדרישותיהם, ולו רק למען יוכלו לחיות בשלווה, ואילו המתנגדים מילאו פיהם מים כדי להיפטר מתקיפה בלתי פוסקת".[16]

פעולות התגמול

בספרו הראשון של גלאב, "סיפורו של הלגיון הערבי" שנכתב לפני פרוץ המלחמה עם ישראל ויצא לאור ב-1948, אין רמז לאנטי ציונות או אנטישמיות. בתשע השנים העוקבות התמקד בקטגוריה על פעולות התגמול הישראליות.[17] בהתייחסו לטיפול הישראלי במסתננים הפלסטינים, טען גלאב ב-1950 "שהערבים בישראל מטופלים באותה שיטה של מחנות העינויים, שממנה סבלו היהודים עצמם בגרמניה הנאצית".[18] בשנים 1949–1956 הלין גלאב שוב ושוב על "שליטת" היהודים בתקשורת המערבית ועל חוסר יכולתם של הערבים בשל כך למצוא אוזן קשבת לגרסתם לגבי האירועים. ב-1951 העריך כי ביקורת בתקשורת על התנהגות ישראל תרסן את פעולותיה: "הישראלים רגישים למעשי זוועה ולחשיפת העובדות לעיני העולם".[19] בהתייחסו לנושא ב-1952, החיל גלאב על היהודים אמרה ערבית האומרת כי "השליט האכזר ביותר הוא מי שהוא עצמו היה עבד" וטען כי "הם מתנקמים בעם של איכרים נבוכים וחפים מפשע, במקום בגרמנים, ברוסים ובפולנים". ב-1953 טען כי "המטרד שיוצרות ההסתננויות הוא המחיר שמשלמים יהודים על הברוטליות שבה חיסלו את התושבים הערבים בארצם", ושישראל מנצלת את ההסתננות של הפלסטינים "כדי ליצור אווירה נוחה להתפשטות נוספת", כאשר ברגע המתאים תוכל "לנוע פנימה בתירוץ ההיטלראי, שממשלת ירדן אינה מצליחה לשמור על הסדר...שיטה שאמורה להיות מוכרת לנו מהנאצים ומהסובייטים". גלאב טען כי זה אירוני, "שבעת שהאומות הגדולות ביותר במערב מכות על חטא...קמים היהודים הנרדפים להתחיל אימפריאליזם חדש באסיה". גלאב ייחס לפעולות התגמול הישראליות הסבר נוסף: "ליהודים יש דחף פסיכולוגי להשתמש בכוח. יחידים או אומות שנפגעו מרדיפות ...משתוקקים לגרום אותן מצוקות לזולתם. היהודים, שזמן כה רב דוכאו ונעשקו, אוהבים להוכיח לעצמם כי אינם נחותים מעמים אחרים וכי הם עצמם יכולים להרוג, לרמוס ולטחון לאבק...היהודים סובלים מדחף תת־מודע למעוך ולהרוג אנשים חסרי ישע, כפיצוי לכל אשר סבלו...לישראלים יש יצר בלתי כביש להיות 'עם אדונים'".[20] בראיון לניו יורק טיימס ביוני 1953, השוה גלאב את הישראלים לנאצים וטען שתוקפנותם נובעת מתוך רצון "לתת פורקן פסיכולוגי לדחף להתעמר בזולתם, לאחר שהם סבלו מאותו דבר מאות בשנים". בראיון זה דיבר גם על כך שלישראל מגיעים "מהגרים עבריינים רבים מגטאות אירופה".[21]

לאחר שחזר לבריטניה

לאחר סילוקו של גלאב מירדן ב-1956, הפילו-ערביות שלו והאנטי-ציונות שהתלוותה אליה התחזקו ככל שחלף הזמן.[17] בשנת 1957, התייחס גלאב בספרו האוטוביוגרפי "חייל עם הערבים" להאשמות כלפיו כאנטישמי: "כמה אנשים, יהודים ולא-יהודים, מגדירים על נקלה כל ביקורת על ישראל כ'אנטישמיות תוקפנית', האשמה המצביעה על פגם מוסרי. אני מבקש לסתור האשמה שכזאת... אני יכול לקבוע נחרצות ובמלוא הכנות, כי רגש זה זר לי...אין זה נראה בעיני מוצדק או ענייני...שביקורת הנמתחת על ממשלת ישראל תכתים את המשמיע אותה בכתם מוסרי [של]...אנטישמיות". לטענתו, מימיו לא חש שנאה כלשהי כלפי יהודים ובהזדמנויות שונות מצא לנכון לשבח את "היהדות הישנה, הנדיבה, התרבותית והליברלית" וטען כי יש לו "גם חברים יהודים רבים". האשמתו באנטישמיות לא הרתיעה אותו מלבטא את עמדותיו הפרו-ערביות ובאוטוביוגרפיה שלו כתב: "אני סבור כי ייסוד מדינת ישראל וקיומה בכוח צבאי היו שגיאה". אולם באנטי-ציונות שלו בכל זאת הסתמן גוון אנטישמי. פעמים רבות כתב על מלחמת הערבים ביישוב היהודי בארץ ישראל כעל מלחמה נגד "היהדות העולמית".[22]

לאחר מלחמת ששת הימים, נעשה גלאב תועמלן פרו-ערבי קולני ונודע כדובר אנטי-ישראלי בולט. כתביו והרצאותיו ב-30 שנות חייו האחרונות היו כולם אנטי-ציוניים ולפעמים אף כללו טיעונים אנטישמיים.[17] בנאום שנשא ב-1967, דיבר על "בעיית החוטם היהודי", שלטענתו היה שייך במקור לתושבי כנען שהוכנעו על ידם ועבר ליהודים בעקבות נישואי תערובת. ב-1971, בספרו "שלום בארץ הקודש", דיבר שוב על "החוטם היהודי", כאשר שלל את הגדרת היהודים כקבוצה אתנית: "היהודים בזמן החדש אינם צאצאי תושבי יהודה... ערביי ארץ ישראל קרובים יותר [גנטית] לתושבי יהודה מאשר יהודי רוסיה או גרמניה".[23] גלאב מסביר בספרו שה"תוקפנות" היהודית הייתה קיימת גם בהיסטוריה הרחוקה שלהם: "כשם שהרדיפות הנאציות הולידו את מדינת ישראל הצבאית התוקפנית הנוכחית, כך גם המרידה, ההירואית בראשיתה, נגד אנטיוכוס אפיפנס, בהנהגת משפחת המכביםהפכה את יהודה לחבל צבאי תוקפני וקנאי... זו הייתה הרוח שפיעמה...ואנו עוד נחזור וניתקל בה". למרות טיעונו הפרו-פלסטיני, נוקט גלאב עמדה שוללנית לגבי מרידות היהודים ברומא, ובמקום לצדד באוכלוסייה הילידית המדוכאת, הוא מזדהה עם האימפריה (בהיותו סוכן האימפריה הבריטית) ולא עם נתיניה הנרדפים. בתיאורו את השתלשלות היחסים בין הנוצרים והיהודים, היהודים הנרדפים הם תמיד האשמים. ב-150 השנים שאחרי אותו האיש, "נקטו היהודים מגמה זו של רדיפה, ובאופן זה חוללו תגובת שרשרת של רדיפות עד ימינו". גלאב טוען כי היחס האסלאמי השלילי כלפי היהודים נבע גם הוא ממעשיהם ומצדיק את מוחמד, שגירש שני שבטים יהודיים ממדינה וטבח בשלישי. גלאב מסכם את התהליך המחזורי: "שוב ושוב אנו רואים בהיסטוריה כיצד היהודים, שהשתחררו מדיכוי, מתעצמים במהירות רבה כמעט עד כדי השגת שליטה בארץ מגוריהם. העם, המתמרמר נוכח עוצמתם, פונה נגדם ואז חוזרת ומתחדשת תקופת רדיפות".[24]

עם חלוף הזמן, אמינות זיכרונו של גלאב פחתה וזיכרונותיו מ-1948 נעשו אנטי-ציוניים יותר ויותר. ב-1957 כתב שכל בעיית הפליטים הפלסטינים "הייתה תוצאה של גירוש אכזרי של כל הערבים בידי הישראלים ב-1948", וב-1971 אף סילף את העובדות ההיסטוריות, כאשר כתב שאין זה נכון ש"הערבים פלשו לישראל" במלחמה, מאחר ש"בחינה מדוקדקת של התאריכים...מלמדת כי ישראל תקפה ראשונה".[25] במכתב לעיתון שכתב מיד לאחר מבצע ליטני ב-1978, האשים את ישראל כי "גירשה ממקומם לבנונים ילידים והחריבה את עיירותיהם וכפריהם לבל יהיו להם בתים לחזור אליהם", האשמה שלא הייתה בה אמת.[26]

גלאב על ערביי ארץ ישראל

בשנת 1945 כתב גלאב על הערבים בכלל: "הם מודעים עד כאב לחוסר בגרותם, לחולשתם ולנחשלותם... עלבונות מחוללים אצלם פרצי זעם ותגובות אלימות... הם מידרדרים על נקלה לנפוטיזם, לאי-יושר ולמשוא-פנים. כולם כאחד כמעט יודעים כל זאת בתוך-תוכם, אבל רוגזים כאשר אנו אומרים להם זאת".[27] ב"תזכיר על דוח הוועדה האנגלית-אמריקנית" ציין ש"הערבים מעריצים כוח".[8]

בתקופת המרד הערבי

בדו"ח מספטמבר 1936 הצביע גלאב על מה שמניע את המרד הערבי בארץ ישראל: "המשבר בפלשתינה העצים עד מאד את הרגשות הלאומיים והדתיים־המוסלמים... הטיעונים הנושנים בדבר התועלת הכספית או החומרית שמפיקים הערבים מן הנוכחות היהודית או הבריטית, חוזרים ומושמעים מחדש... טיעונים אלה מלמדים על בורות בסיסית לגבי טבע האדם, שמניעיו החזקים ביותר אינם חומריים אלא נפשיים".[28] למרד של הפלסטינים הייתה השפעה על תפיסתו של גלאב באותה תקופה. בדו"ח מאפריל 1937 כתב: "המהפכה המנטלית המתרחשת בנפשו של כל ערבי החי בפלשתינה, ולו רק לתקופה קצרה, מדהימה. דומה, שאופיו מתעוות והוא נעשה שפל, עוין וחשדן... נעשה מורגל באי־סדר ואלימות".[3] בדו"ח שכתב בנובמבר 1938 ניסה לאבחן את מאפייני המרד הערבי וטען שהוא "מורכב, כפשיזם וכנאציזם, מכנופיות של אנשים נחושים, ספוגי אמונה גזענית קנאית, הנתמכים פחות או יותר על ידי רוב האוכלוסייה, הנתפסת לתחושה של השפלה לאומית... אין זה סביר שאמצעים צבאיים עשויים להשכין רגיעת קבע בפלשתינה, שם הערבים מתחשלים במהירות לעם מלוכד על יסוד תורות הגזע האחרונות מבית מדרשה של אירופה". בדו"ח זה ניסח תובנה לגבי התמודדות עתידית עם הטרור: "המרד האירי, ועכשיו המרד הפלשתינאי... הוכיחו כי צבאות סדירים אינם כשירים להתמודד עם לוחמה כנופייתית, המתנהלת באמצעות הפחדתם של אזרחים בודדים. הדרך האחת שנמצאה עד כה להתמודד עם טרור היא יותר טרור".[29] ב"תזכיר נוסף על הסדרי שלום במזרח התיכון" ממאי 1943 כתב שהפלסטינים "השיגו את 'הספר הלבן' כתוצאה מהמרד שלהם".[30]

בדו"ח מאפריל 1939 כתב גלאב שהמופתי אמין אל-חוסייני "שואף להיות ההיטלר של פלשתינה".[31] תקופת המרד הייתה חוויה מביכה לגלאב. הוא אהד את מטרותיהם האנטי ציוניות של המורדים, אך הסתייג מדרכם של מנהיגי המרד, כעס על כל מי שנלחם באימפריה הבריטית ופחד מפני גלישת המרד לעבר הירדן.[32] ב"תזכיר על דוח הוועדה האנגלית-אמריקנית" ציין: "הערבי הפלשתינאי הוא אחד מלוחמי הגרילה הטובים בעולם".[8]

הנכבה

בספרו "שלום בארץ הקודש" כתב גלאב שהפלשתינאים היו "עם נעים הליכות ונבון", אך "מאחר שהללו לא התמצאו בעולם המערבי, נכשלו בטעויות שגבלו בהתאבדות. אחת מהן הייתה מנהגם להחרים ועדות חקירה".[16] בספרו "חייל עם הערבים", תיאר את הניגוד שבין הציונות והדיפלומטיה הפלסטינית: "היהודים תמיד קיבלו בהסכמה כל הבטחה או יעד שהיו בהישג ידם...לאחר שמימשו הישג כלשהו...המשיכו לדרוש עוד ולהרחיב את משמעות ההבטחה שקיבלו. הערבים צעדו בעקביות בדרך הפוכה לחלוטין. הם דרשו מילוי תוכניתם במלואה ופסלו לחלוטין כל יעד שנגרע ממנו ולו קוצו של יוד מנוסח דרישותיהם המלאות. התוצאה הייתה הרת אסון. היהודים הלכו מחיל אל חיל בהשיגם יעדים חלקיים בזה אחר זה... הערבים תמיד דרשו הכל־או־לא־כלום - ולא השיגו דבר".[33] גלאב ביקר את "עמידה עקשנית זו על הצדק...השפעתה על גורל הערבים הפלשתינאים הייתה הרסנית לחלוטין. הזדמנויות רבות לפשרה הוצעו להם, ואילו התקבלו, היו עשויות להצילם. אבל הם היו נוקשים לחלוטין, והתוצאה הייתה שהם הובסו".[34]

במאמר שכתב ב"דיילי מייל" הלונדוני ב-12 באוגוסט 1948, כתב גלאב על הבריחה ההמונית של ערביי ארץ ישראל לאחר פרשת דיר יאסין: "האזרחים הערבים נתקפו בהלה ונסו מנוסה מבישה. לעיתים קרובות נעזבו כפרים עוד בטרם יאיים עליהם מהלך המלחמה".[35] גלאב תיאר את תחושותיו בזמן פלישת הלגיון לארץ ישראל: "ידעתי כי לערבים אין שום תוכנית וכי אין ביניהם תיאום...העם ציפה, שבתוך יומיים־שלושה נכבוש את תל אביב. מה יכולתי לעשות מוקף איוולת רבה כל כך?". [12] לאחר כיבוש לוד ורמלה וגירוש תושביהם ביולי 1948, נשטפה הגדה המערבית בגל הפגנות נגד הלגיון, גלאב והבריטים. גלאב חשב שהפלסטינים נוהגים בכפיות טובה כלפי חיילי הלגיון, שנרגמו ברמאללה וכונו "בוגדים" ו"גרועים מיהודים" בזמן שבאותה שעה היו נתונים בלחימה. לדברי גלאב, הוא מעולם לא חזה שפעולותיו בלוד ורמלה "יוליכו לשואה אנושית בממדים שכאלה", וסיפר שבכפרים בהם עבר ירקו עליו וקראו לו בוגד, ומאז החל לנוע בלוויית שומרי ראש.[36] גלאב חשב שהפלסטינים נוהגים בכפיות טובה גם כלפי בריטניה, אך למרות זאת, רחש כלפיהם אהבה נוכח מאבקם בציונות והזדהה עם סבלם במהלך ה"נכבה". ביולי 1949 כתב: "עומק האסון אולי נסתר מעיני העולם הרחב בשל הסבלנות העצומה ואלם ההשלמה של הקרבנות".[3] ב"תזכיר על עתיד ירושלים" שכתב ביולי 1949, השווה את הנכבה לשואה: "יש לזכור כי הפלשתינאים סבלו במשך 18 חודש באותה מידה שסבלו היהודים במלחמה האחרונה באירופה".[37]

ב-1949 תיאר גלאב את תכונותיהם האופייניות של הפלסטינים: "חריפות שכל, הומור, התנהגות לבבית, התמסרות עמוקה לפוליטיקה ונטייה לשבת כל שעות היום בבתי קהווה וללהג בלי הרף... אך בנדיר מוליכים שטף המלל האדיר שלהם, והאופי השלילי של דעותיהם, לעשייה חיובית...[אומרים כי] בכל מקום שמצויים עשרה יהודים, תמצא אחת עשרה השקפות פוליטיות...[זה] חל באותה מידה על הפלשתינאים".[38] באמצע 1949 כתב גלאב על יחס הפלסטינים לשלטון עבדאללה בגדה המערבית: "הפלשתינאים דומים לאירי הטיפוסי - תהיה ממשלה אשר תהיה, הוא יהיה נגדה". הוא העריך שהמופתי - שמשרת אותו "גרעין קשה של בריונים וטרוריסטים, המתפרנסים מאז 1936 מפשיעה" - עסוק ב"ארגון כנופיות" לביצוע מרידה בפלשתינה, "שתתבצע במתואם עם רציחת המלך עבדאללה".[39]

ב-1953 התייחס גלאב לדיון לגבי פעולות התגמול הישראליות בתקשורת המערבית וטען שהערבים "אינם יודעים כיצד להתמודד עם פרסום. ידם של היהודים על העליונה דרך קבע".[19] ב-1953 התייחס לכך שהיהודים מציינים לעיתים "בבוז, שהערבים מבינים אך ורק את שפת הכוח". ב-1957 חלק על התפיסה הזו וטען כי "אין בעולם עם המבין רק כוח".[40]

ספריו

ג'ון גלאב, 1953
  • The Story of the Arab Legion, Hodder & Stoughton, 1948.
  • A Soldier with the Arabs, Hodder & Stoughton, 1957.
  • Britain and the Arabs: A Study of Fifty Years, 1908 to 1958, Hodder & Stoughton, 1959.
  • War in the Desert: An R.A.F. Frontier Campaign, Hodder & Stoughton, 1960, Norton, 1961.
  • The Great Arab Conquests, Hodder & Stoughton, 1963, Prentice-Hall, 1964.
  • The Empire of the Arabs, Hodder & Stoughton, 1963, Prentice-Hall, 1964.
  • The Course of Empire: The Arabs and Their Successors, Hodder & Stoughton, 1965, Prentice-Hall, 1966.
  • The Lost Centuries: From the Muslim Empires to the Renaissance of Europe, 1145-1453, Hodder & Stoughton, 1966, Prentice-Hall, 1967.
  • Syria, Lebanon and Jordan, Walker & Co., 1967.
  • The Mixture of Races in the Eastern Arab Countries, Holywell Press, Oxford, 1967.
  • The Middle East Crisis: A Personal Interpretation, Hodder & Stoughton, 1967.
  • A Short History of the Arab Peoples, Stein & Day, 1969.
  • The Life and Times of Muhammad, Stein & Day, 1970.
  • Peace in the Holy Land: An Historical Analysis of the Palestine Problem, Hodder & Stoughton, 1971.
  • Soldiers of Fortune: The Story of the Mamlukes, Stein & Day, 1973.
  • The Way of Love: Lessons from a Long Life, Hodder & Stoughton, 1974.
  • Haroon Al Rasheed and the Great Abbasids, Hodder & Stoughton, 1976.
  • Into Battle: A Soldier's Diary of the Great War, Cassell, 1977.
  • The Fate of Empires and Search for Survival, Blackwood (Edinburgh), 1978.
  • Arabian Adventures: Ten Years of Joyful Service, Cassell (London), 1978.
  • The Changing Scenes of Life: An Autobiography, Quartet Books (London), 1983.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון באגוט גלאב בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק רביעי: הדרך לירושלים, עמ' 134.
  2. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, סיכום - אחרי 1956, עמ' 243.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק ראשון: גלאב על ערבים ועל יהודים, עמ' 23.
  4. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שני: המרד הערבי 1936–1939, עמ' 56.
  5. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שלישי: מלחמת העולם השנייה ועוללותיה, עמ' 70-69.
  6. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שלישי: מלחמת העולם השנייה ועוללותיה, עמ' 73-72.
  7. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שלישי: מלחמת העולם השנייה ועוללותיה, עמ' 82.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שלישי: מלחמת העולם השנייה ועוללותיה, עמ' 84.
  9. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, הערות לפרק 3: הערה 28, עמ' 262.
  10. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק ראשון, גלאב על יהודים, עמ' 29-28; פרק שלישי: מלחמת העולם השנייה ועוללותיה, עמ' 87; הערות לפרק 3: הערה 33, עמ' 262.
  11. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שלישי: מלחמת העולם השנייה ועוללותיה, עמ' 90-87.
  12. ^ 12.0 12.1 בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק חמישי: הפלישה, עמ' 157.
  13. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק חמישי: הפלישה, עמ' 203.
  14. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק חמישי: הפלישה, עמ' 207.
  15. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק ראשון, גלאב על יהודים, עמ' 36.
  16. ^ 16.0 16.1 בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק ראשון, גלאב על הציונות, עמ' 38.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 בני מוריס, הדרך לירושלים, סיכום - אחרי 1956, עמ' 238.
  18. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שישי: מלחמות הגבול 1949–1956, עמ' 225.
  19. ^ 19.0 19.1 בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שישי: מלחמות הגבול 1949–1956, עמ' 231-230.
  20. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שישי: מלחמות הגבול 1949–1956, עמ' 219, 221, 222, 224, 226.
  21. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שישי: מלחמות הגבול 1949–1956, עמ' 232.
  22. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק ראשון, גלאב על יהודים, עמ' 27-26.
  23. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק ראשון, גלאב על יהודים, עמ' 29.
  24. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק ראשון, גלאב על יהודים, עמ' 35-32.
  25. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, סיכום - אחרי 1956, עמ' 240.
  26. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, סיכום - אחרי 1956, עמ' 241; הערות לפרק הסיכום: עמ' 295, הערה 14.
  27. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק ראשון: גלאב על ערבים ועל יהודים, עמ' 19.
  28. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שני: המרד הערבי 1936–1939, עמ' 47.
  29. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שני: המרד הערבי 1936–1939, עמ' 58-57.
  30. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שלישי: מלחמת העולם השנייה ועוללותיה, עמ' 77.
  31. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, הערות לפרק 2, הערה 34, עמ' 259.
  32. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שני: המרד הערבי 1936–1939, עמ' 62.
  33. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק ראשון: גלאב על ערבים ועל יהודים, עמ' 39.
  34. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק חמישי: הפלישה, עמ' 181.
  35. ^ שמואל כץ, אדמת מריבה, פרק 2: פליטים, עמ' 29.
  36. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק חמישי: הפלישה, עמ' 185; הערות לפרק 5: עמ' 285 הערה 129.
  37. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, הערות לפרק 3, הערה 17, עמ' 261.
  38. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק ראשון: גלאב על ערבים ועל יהודים, עמ' 22.
  39. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק חמישי: הפלישה, עמ' 210.
  40. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק שישי: מלחמות הגבול 1949–1956, עמ' 226.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24041857ג'ון באגוט גלאב