בתי כנסת בהודו

בהודו ממוקמים בתי כנסת רבים, אם כי חלקם אינם משמשים עוד למטרה זו ומצויים במצבי שימור ודרגות שימור שונים. מבנים אלו הוקמו ממחצית המאה ה-16 ועד מחצית המאה ה-20 על מנת לשמש את שלוש הקבוצות השונות של היהודים בהודו - יהדות קוצ'ין, בני ישראל והיהודים הבגדאדיים.

רקע

תולדות היהודים בהודו היו שלוות יחסית לאחיהם במזרח התיכון ובאירופה, שנרדפו שוב ושוב. הם המתינו מאות שנים כדי לבנות את בתי הכנסת הראשונים שלהם, והתפללו במבנים זמניים או בבתים פרטיים. בפועל הם בנו בתי כנסת רבים בכל רחבי הודו, וכמעט כולם מוסיפים לעמוד על תילם. המבנים שנבנו בסופו של דבר היו מגוונים מאוד בקנה המידה ובסגנון.

בכל בית כנסת בהודו נמצאת בימה - מסורת יהודית ספרדית. מאפיינים נוספים של בתי הכנסת ההודיים הם ספסלי עץ, שפע של פנסי זכוכית ומתכת תלויים ומוארים בשמן, חלונות סגורים גדולים, כיסא לטקס ברית המילה ועוד אחד עבור אליהו הנביא, ואזורי ישיבה נפרדים לגברים ולנשים.

מרבית יהודי הודו עלו מרצונם לישראל, אך בהודו קיימת עדיין קהילה של כ-4,500 יהודים (רובם בני ישראל, כמה מאות בגדאדיים וכ-50 יהודי קוצ'ין), שעושה שימוש בבתי כנסת. חלק מבתי הכנסת שאינם משמשים עוד לתפילה הם מוזיאונים לתולדות יהודי הודו.

בתי כנסת קוצ'יניים

בקראלה, בדרום-מערב הודו, שרדו שמונה בתי כנסת, שרק אחד מהם מתפקד כבית תפילה. הקמתו החלה בשנת 1568 ונוספו עליו עם הזמן תוספות שונות.

בית הכנסת קוצ'אנגדי (אנ') בקוצ'י היה העתיק ביותר על פי ההיסטוריה המתועדת. הוא נבנה בשנת 1344, נהרס על ידי טיפו סולטאן בשנת 1789 ומעולם לא נבנה מחדש. לוח ועליו כתובת מבית כנסת זה הוא השריד העתיק ביותר שקיים מכל בית כנסת בהודו.

בתי הכנסת בקוצ'ין הושפעו ממסורות בנייה הודיות בשילוב עם השפעותיהם של סוחרים ושל פולשים אימפריאליסטים לאורך הדורות. עד המאה ה-16 והגעתם של הפורטוגזים להודו היו גגות של מבנים מקומיים ממוסגרים לעיתים קרובות בבמבוק ומכוסים בסכך של עלי דקל – טכניקה שממשיכה להיות נפוצה בכפרים של קראלה גם כיום. הגג היה מונח על קירות בוץ או על קירות בנויים פשוטים. עם הזמן, אומצו במקום זאת גגות מעץ (לעיתים קרובות טיק) המכוסים באריחי טרקוטה שטוחים, שנשענו על קירות אבן עבים. כך, הרכיבים המקומיים שולבו בטכניקות בנייה זרות שהובאו להודו על הפורטוגזים ומאוחר יותר ההולנדים. אלו השפיעו גם על ארכיטקטורת בתי הכנסת והשתלבו עם הצרכים של הטקס היהודי.

בתי הכנסת בקוצ'ין הם ייחודיים בכך שהם כוללים שתי בימות. העיקרית נמצאה באזור הישיבה לגברים. השנייה הייתה ממוקמת בגלריה שבה שכנה עזרת הנשים ושימשה בחגים ואירועים מיוחדים.

בתי כנסת בצ'נדמנגאלאם ובפראוור

מספר קהילות יהודיות התקיימו מצפון לקוצ'ין וזאת כבר מהמאה ה-11. נבנו להן עם השנים מספר בתי כנסת ושניים מהם שוקמו, בעיירות צ'נדמנגאלאם (אנ') ופראוור.

נוכחות יהודית התקיימה בצ'נדמנגאלאם זמן רב לפני שנבנה בה בית הכנסת. במאה ה-17 יזם מנהיג מקומי סובלני בעיירה את הקמתם של ארבעה מבנים דתיים: כנסייה, מסגד, מקדש הינדי ובית כנסת קוצ'יני נוסף. כולם קיימים היום, אחרי שנבנו מחדש או עברו שינויים ניכרים. עד תחילת המאה ה-21 נזקק בית הכנסת השני לשיקום, לאחר שבמשך שנים רבות לא נעשה בו שימוש. בשנת 2005, המשרד ההודי לארכאולוגיה שיחזר את המבנה בסיוע כספים ממשרד התיירות. צוות בינלאומי מארצות הברית וישראל תכנן תערוכת קבע בחללי שני בתי הכנסת, שנפתחו ב-2006. התערוכות מציגות את ההיסטוריה והארכיטקטורה של הקהילה היהודית בצ'נדמנגאלאם ויהודי קוצ'ין האחרים.

גם בעיירה הסמוכה פראוור שוחזר בית הכנסת הנטוש (אנ') ונפתח כמוזיאון בשנת 2015. הבניין משלב מסורת יהודית עם ארכיטקטורה קראלית. בחצרו יש אבן זיכרון המתייחסת להקמתו של המבנה המקורי במקום בשנת 1620.

בתי כנסת בגדאדיים

היהודים הבגדאדיים הגיעו להודו מעיראק, איראן וקומץ מדינות אחרות במזרח הקרוב והתיישבו בה – בעיקר במומבאי, קולקטה ופונה - בקביעות החל מהמאה ה-18. בתי הכנסת שלהם הם מפוארים ובנויים בסגנונות מערביים שונים, בפירוט רב ותוך שימוש בחומרים משובחים. במומבאי מצוי בית כנסת בסגנון הנאו-בארוקי, אחר בסגנון הנאו-רנסאנס נמצא במרכז קולקטה, ושלישי, מבנה בסגנון התחייה הגותית במצב מצוין ממוקם בפונה. בית הכנסת הגדול ביותר באסיה מחוץ לישראל – בית הכנסת אוהל דוד - נמצא בפונה.

חלק מבתי הכנסת הבגדאדיים נבנו בתמיכת משפחת ששון. בכולם נמצאים ארונות קודש גדולים במיוחד. מבחוץ, נראה שדלתותיהם מכסות על פתחו של ארון בגודל סטנדרטי האופייני לרוב בתי הכנסת ברחבי העולם. עם זאת, ברגע שהדלתות נפתחות, מתגלה חדר אחסון שמספיק לאחסון של עד מאה ספרי תורה.

בתי כנסת של בני ישראל

בתי הכנסת ששימשו את היהודים מעדת בני ישראל שהתיישבו במומבאי, אחמדאבאד ופונה בסוף המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-19 נטו להיות קטנים יותר. הסיבה לכך היא שיהודי בני ישראל היו הגדולים מבין שלוש קבוצות יהודי הודו, ועל כן בנו מספר רב של בתי כנסת. הראשון, בית הכנסת שער הרחמים, נבנה בשנת 1796 במומבאי. הוא נבנה מחדש באמצע המאה ה-19. הארכיטקטורה של רוב בתי הכנסת של עדת בני ישראל אינה מובהקת מבחינה סגנונית. יש דוגמאות למבנים שנבנו בשנות ה-30 במומבאי ואחמדאבאד ועוצבו בסגנון אר דקו טהור. מספר מבנים, שנבנו על ידי יהודי בני ישראל באזור קונקן בחופה של מהרשטרה במאה ה-19, מכילים שילובים מעניינים של השפעות קולוניאליות, מסורות בנייה מקומיות ודרישות טקסיות יהודיות. בעבר התקיימו יותר מתריסר בתי כנסת בקהילות החוף הקטנות הללו, לרבות בפן, אליבג (אנ'), פאנבל (אנ') ומסאלה. כיום רבים מהם סגורים או פועלים בצורה חלקית בשל הידלדלות האוכלוסייה היהודית המקומית.

בתי כנסת במדינות טאמיל נאדו, מהרשטרה וג'וג'ראט

בית הכנסת מדרס הוא בית הכנסת היחיד במדינת טאמיל נאדו, הוא נבנה על ידי ז'אק (חיימה) דה פאיבה (פאביה). בית הכנסה היה ידוע גם בשם אסנוגה, שהוא השם לבית כנסת בלאדינו. ז'אק דה פאביה השתייך במקור לקהילה הספרדית באמסטרדם, והגיע למדרס למסחר ביהלומי גולקונדה המקומיים, באבנים יקרות ואלמוגים, הוא פיתח יחסים טובים מאוד עם שליטי גולקונדה ושמר על קשרי מסחר עם אירופה.

במדינת מהאראשטרה יש עשרה בתי כנסת, במיוחד במומבאי, טיין ואזור קונקן השכן. בית הכנסת העתיק ביותר במומבאי (שער הרחמים) נבנה כאמור ב-1796. בתי כנסת מפורסמים אחרים בעיר כוללים את בית הכנסת מגן דוד ואת בית הכנסת אליהו. שני בתי הכנסת בפונה הם אוהל דוד וסוכת שלמה.

בית הכנסת מגן אברהם באחמדאבאד הוא בית הכנסת היחיד בגוג'ראט.