ברוך טגניה
ברוך טגניה (1944 - 27 בדצמבר 2010) היה פעיל מרכזי למען עליית ביתא ישראל.
ביוגרפיה
נולד ב-1944 בכפר ווזבה שבמחוז בגמדר שבאתיופיה וגדל אצל הוריי אמו.[1] ב-1955 נבחר יחד עם עוד חמישה עשרה נערים על ידי יונה בוגלה והרב שמואל בארי ללמוד בכפר בתיה. זמן קצר לאחר מכאן נשלחה הקבוצה לאדיס אבבה להתארגנות ושם שהה אצל בן דודו, תדסה יעקב. כעבור חצי שנה נסעה הקבוצה לאסמרה בנסיעה שנמשכה שלושה ימים ובלוית תאמרת עמנואל. הקבוצה פגשה ברב בארי וטסה לאתונה ומשם לישראל. הקבוצה הגיעה לישראל באוקטובר 1956 ונשלחה לכפר בתיה.[2] במהלך שהותה בכפר בתיה הקבוצה הוכשרה כדי לשמש מורים לקהילתם וזכתה למעקב של הנשיא, יצחק בן-צבי.[3]
בהמשך הכשרתם הקבוצה התפצלה לשני בתי ספר תיכונים, האחת למדה בעיינות שברחובות והשנייה, שכללה את טגניה, בנווה עמיאל שבחיפה. בהמשך ביקש טגניה מראש מחלקת עליית הנוער, הלפרין, שהיה אמון עליו להמשיך להשכלה גבוהה, אך הוא סורב שכן הוא אמור לחזור לאתיופיה לשמש כמורה. טגניה שוכנע על ידי הלפרין להתמחות בחקלאות ונשלח לקיבוץ בית אלפא, שם אומץ בידי משפחתו של גדעון אילת. לאחר מכאן עזב טגניה את הקיבוץ ועבר לאשדוד, שם התפרנס כפועל בנמל. ב-1963 התבקש על ידי הסוכנות היהודית יחד עם שאר הקבוצה לחזור לאתיופיה. שבעה נערים מהקבוצה סירבו לחזור והשאר, שמונה נערים, חזרו לאתיופיה דרך איראן וקניה. כשהקבוצה הגיעה לאדיס אבבה הודיע לה בוגלה שהתוכנית החינוכית של הסוכנות בוטלה ולא ניתן להעסיקם כמורים לקהילתם. טגניה החל לעבוד לפרנסתו כמורה בבית ספר לחקלאות וטכנולוגיה בעיר ג'ימה שבמחוז קאפה.[4]
ב-1967 הגיש בקשה לשגרירות הישראלית באתיופיה בדבר אשרת כניסה, אך נדחה. לאחר מכאן ביקש מהשגרירות למצוא לו תעסוקה בחברה ישראלית הפועלת במדינה, טגניה הופנה אל חברת עמירן שעסקה במיזמים חקלאיים, זו לא יכלה להעסיקו והפנתה אותו לארגון המזון והחקלאות של האמות המאוחדות שפעל באתיופיה ושבו עבדו לא מעט ישראלים, ואף מנהלו היה הישראלי גרשון לוי.[5]
לאחר שנה שב טגניה לצפון אתיופיה המיושבת ביהודים, שם פעל בין השאר בהקמת חווה חקלאית שיתופית על גבול סודאן.
בעקבות מלחמת האזרחים האתיופית ב-1974, נאלץ לברוח כפליט לסודאן ומשם לישראל דרך ניגריה. בחזרתו לארץ שירת בצה"ל ולאחר מכאן עבד בשירות המוסד. בשנת 1979 נישא לסוזאן מיגובסקי, יהודיה קנדית.
פעילותו למען העלייה
בשנת 1977 הוביל טגניה צעדת מחאה בירושלים בקריאה לסייע ליהדות אתיופיה. בעקבות הצעדה נפגש עם מנחם בגין והציג לו תוכנית לעליית יהודי אתיופיה דרך סודאן. ב-1979 הופיע בפני האספה הכללית של איחוד הקהילות היהודיות ובפני האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה. ב-1984 וב-1987 אירגן בישראל הפגנות נוספות למען יהדות אתיופיה. על אף שלא היה מעורב ישירות בארגון מבצע משה ומבצע שלמה, היה טגניה גורם חשוב בהעלאת המודעות בנושא יהדות אתיופיה בישראל ובקרב יהדות העולם.
בערוב ימיו
בשנותיו האחרונות חי טגניה בטורונטו, קנדה. בשנת 2005 סבל ממחלת כליות קשה - סיבוך של מחלת הסוכרת. בעקבות מחלתו נזקק להשתלה. חבריו ניהלו קמפיין לאיתור תורם ברחבי העולם ולבסוף מצאו תורם פוטנציאלי בשם שיי דאר מהודו. בית החולים המקומי בקנדה התנגד להשתלה ממניעים אתיים, בטענה כי סביר להניח שקיים הסדר רווחי בין טגניה לדאר.[6]
ב-2010 נפטר טגניה ממחלתו, בגיל 66. נטמן בבית העלמין בקריית עקרון.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברוך טגניה |
- סיפורו של ברוך טגניה, באתר אתיופים ברשת
- ברוך טגניה נפטר, באתר ביתא ישראל
- גרמאו מנגיסטו, דבר אחד ידעתי: אני שחור, אני יהודי, באתר הארץ, 7 בינואר 2011
הערות שוליים
- ^ Baruch Tegegne, Baruch's Odyssey: an Ethiopian Jew's struggle to save his people, Gefen Publishing House, 2008, מסת"ב 9652294047, pp. 9-10
- ^ "רגע ראשון במולדת", מעריב, 18 באוקטובר 1956
- ^ Tegegne, Baruch's Odyssey, pp. 21-26
- ^ Tegegne, Baruch's Odyssey, pp. 27-30
- ^ Tegegne, Baruch's Odyssey, pp. 33-
- ^ David Halevi, Will Canada's socialized medicine kill a hero? Jewish World Review June 9, 2005 / 2 Sivan, 5765
27009628ברוך טגניה