בניין בית המשפט העליון

בית המשפט העליון של ישראל שוכן בגבעת רם שבירושלים. המבנה נחנך בשנת 1992 והוא פרי תכנונם של האדריכלים עדה כרמי-מלמד ואחיה רם כרמי. מאז פתיחתו זכה לשבחים רבים בארץ ובעולם במקביל לביקורות נוקבות בקרב אדריכלים רבים. תיאור הבניין ותיעוד תהליך הבנייה מופיעים בהרחבה בספרו של יוסף שרון "בניין בית המשפט העליון", בלוויית תצלומים ותרשימים.

אדריכלות

בשנת 1986 נערכה תחרות לתכנון מבנה בית המשפט, ששהה עד אז במשך עשרות שנים בבניין ותיק במגרש הרוסים בירושלים. יד הנדיב (קרן רוטשילד) הציעה לממן בניין חדש בקריית הממשלה^[1], כדי להשלים את "המשולש הדמוקרטי" בגבעה: הרשות המחוקקת (הכנסת), הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות השופטת (בית המשפט העליון); וכן בשל הרצון לשכן את הגוף השיפוטי הגבוה ביותר במדינת ישראל במבנה שהוקם במיוחד לצורך מטרותיו (המבנה במגרש הרוסים שימש בעברו כאכסניית צליינים נוצרים). בתחרות השתתפו אדריכלים ידועי שם כמו ריקרדו לגורטה, ריצ'רד מאייר ורבים אחרים. האדריכלים עדה כרמי-מלמד ואחיה רם כרמי מתל אביב זכו בתחרות זו. הבניין הושלם ונחנך בשנת 1992, וזכה לביקורת בטענה כי הפונקציונליות שלו מוגבלת. מאידך הוא זכה לשבחים רבים על הידורו ויופיו, למרות שנבנה מחומרים פשוטים, וכן בשל היותו מחובר מאד לאופייה של ירושלים ולמקורות היהודיים. חמשת אולמות המשפט תוכננו באופן דומה אך בגדלים שונים כדי להתאים לצרכים של המוסד, אך כולם מתאפיינים בעיצוב זהה ובשימוש רב באור שמש טבעי. המבנה כולל גם לשכות השופטים, את 'חצר הקשתות', ספריה וחלון פנורמי המשקיף אל העיר.

המבואה

מבואת הכניסה תוכננה לדמות חלל מבנה שער קלאסי מן העת העתיקה, שפתחיו קטנים ומוגנים. הבחירה בשער נובעת ממיקום בית המשפט בשער העיר היהודית, כעולה מן המקורות: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ח); "שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט" (ספר עמוס, פרק ה', פסוק ט"ו); "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה פרק ח', פסוק ט"ז). זאת בניגוד למיקום בית המשפט הרומי, למשל, שהיה בפורום המרכזי בעיר. המסר הוא שעל הצדק והמשפט להיות זמינים ונגישים לכולם.

מעל המבואה נמצאת פירמידה, המזכירה את בנייה בירושלים בתקופת בית שני כגון קבר זכריה, קבר יאסון ויד אבשלום. מסביב לפירמידה נמצאת הספרייה המשפטית.

"הכותל"

המבנה כולו עשוי מאבן ירושלמית, כולל ריצוף פשוט וצנוע. את המבואה עוטף קיר גדול, המסמל את הכותל המערבי. קיר זה חוצה למעשה את הבניין כולו, ומבקש לחבר את המבקרים בבית המשפט לירושלים, וכן לקשור את המשפט הנערך בין כתלי הבית אל שורשי המשפט העברי.

העיטורים

במבנה כולו אין ולו ציור קלאסי אחד, כמקובל במוסדות ציבור ממשלתיים, אלא הוא מעוטר כולו בפסיפסים, כמקובל במבני ציבור בימי קדם. דוגמה יפה לכך הוא הפסיפס המוצג במבואה, שעיטר את רצפת בית הכנסת העתיק בחמת גדר ושוחזר על ידי רשות העתיקות. הפסיפס מציג זוג אריות, המסמלים את מלכות יהודה: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה... רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא" (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק ט'). אריות אלה מקיפים זר מעוטר שבתוכו כתובת זיכרון בארמית המנציחה את הנדבנים שתרמו להקמת בית הכנסת ואחזקתו. מאחורי האריות ניצבים עצי ברוש, שאף הם מסמלים זיכרון והנצחה, בדומה לנר זיכרון, ששלהבתו דומה לברוש. בתחתית הפסיפס כתובת זיכרון נוספת לנדבנים נוספים.

הקו והמעגל

בצמוד לפתח הבניין מימין ישנו מעבר דרומה בקו ישר אל הכנסת. המשכו של המעבר בקו ישר צפונה מוביל אל גשר העובר מעל לכביש. זהו "קרדו" שתכננו האדריכלים שמטרתו לחבר בין שלוש רשויות השלטון הדמוקרטי (על פי תוכניתה החדשה של גבעת רם, יועברו משרדי הממשלה אל צפון הגבעה). הקו הישר כאן אינו מקרי, אלא הוא אלמנט מרכזי המלווה את בית המשפט העליון, כפי שניתן לראות בחלונות האנכיים שבחזית המבנה, ובחלון התצפית הפונה מערבה, המחולק בקווים אנכיים. האלמנט השני המופיע בבניין הוא המעגל, שבא לידי ביטוי בכניסה המעוגלת למבואה; בקמרותו של "הכותל"; בחלון התצפית המעוגל ועוד. שני אלמנטים אלה – הקו והמעגל – מסמלים את שני עקרונות המשפט - היושר והצדק. עקרונות אלה מופיעים יחדיו במקורות השונים. לפי טענת אדריכלי הבניין, הצדק מבוטא במעגל, שאינו "חותך" וקפדני כקו הישר, אלא "זורם" ו"מעגל פינות", כפי שרק צדק יכול: ”אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, וּמֵישָׁרִים כָּל מַעְגַּל טוֹב” (ספר משלי, פרק ב', פסוק ט'); ”אֹרַח לַצַּדִּיק מֵישָׁרִים, יָשָׁר מַעְגַּל צַדִּיק תְּפַלֵּס” (ספר ישעיהו, פרק כ"ו, פסוק ז'), ”יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ” (ספר תהלים, פרק כ"ג, פסוק ג'). אולם, כוונת המילה "מעגל" בפסוקים אלו, על פי העברית המקראית, אינה לצורה גאומטרית עיגולית, אלא לנתיב או אורח, בו אפשר ללכת בכיוון ישר ובטוח.^[2]

ביקורת

לצד שבחים רבים על היצירה של האדריכלים כרמי, לא מעט ביקורת הוטחה בתכנון בית המשפט על רקע בעיות פונקציונאליות לצד אוסף "קלישאות אדריכליות" כפי שנוהגים לטעון מבקריו. כמו כן, יש טענות על האקוסטיקה במבואות בית המשפט ובאולם הממתינים. כך לדוגמה התייחסה אל הבניין מבקרת האדריכלות של עיתון "הארץ", אסתר זנדברג:

המפץ הגדול ביותר מאז בריאת העולם של פטפטת אדריכלית מנופחת, צונאמי של מטאפורות מופרכות ומיתוסים מומצאים, שספק אם האדריכלות הישראלית תתאושש ממנו אי פעם. הבניין הוא "ירושלים בזעיר אנפין", "שער" ו"מפתן", וחלוקתו לארבעה אגפים "חופפת לחלוקה לארבע של המחנה הצבאי הרומי". "קבר מרים הוא מקור ההשראה לקונצפציה של אולמות המשפט". ו"אגף החניה דומה לחאן במדבר, שם מתכנסים הקרוואנים". לא נגענו.

— מתוך מילון הקלישאות האדריכליות הלא שלם, 3 בינואר 2007