בית החולים היהודי בברלין

בית החולים היהודי בברלין
	אין תמונה חופשית
מאפייני הארגון
סוג	כללי
שירותים
מספר מחלקות	5
מיטות	363
גאוגרפיה
	(למפת ברלין רגילה) בית החולים היהודי בברלין

בית החולים היהודי בברלין (בגרמנית: Jüdische Krankenhaus Berlin או JKB) הוא בית חולים אוניברסיטאי גדול ובעל פרסום עולמי, הממוקם בברלין בירת גרמניה.

רקע

בית החולים נוסד בשנת 1756 כ'בית המרפא היהודי', והיה באותו זמן בית החולים היחיד בגרמניה שנוהל על ידי יהודים. המוסד היה שייך לקהילה היהודית בברלין, ובשנת 1861 עבר למבנה חדש ברחוב אוגוסט, לא הרחק מהנויה זינאגוגה, "בית הכנסת החדש" של ברלין, שנחנך חמש שנים אחר כך.

בשנת 1914 נחנך בקומפלקס חדש, שכלל שבעה בניינים. בבית החולים היו בתקופה זו מעל 200 מיטות, מספר נכבד ביחס לאותה תקופה. אף על פי שיוכו לקהילה היהודית היה פתוח לכל הדתות, ומחצית מהמבקרים בו לא היו יהודים. בית החולים נחשב כמקצועי, מודרני, היה מבוקש מבחינה מקצועית, וכיסה את עצמו מבחינה כלכלית.

בית החולים בזמן השואה

בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, חדלו להגיע אליו, בהדרגה, מטופלים שאינם יהודים. עם החלת חוקי נירנברג נותר בית החולים אחד המקומות הציבוריים היחידים בהם הותר לאנשי מקצוע יהודים מתחומי הרפואה להמשיך ולעסוק במקצועם.

בשנת 1941 היה בית החולים המוסד היחיד שבו שהו, ברשות ובאופן חוקי, כמעט אלף יהודים, הן כעובדים והן כחולים. החולים בבית החולים היו יהודים שמצבם הבריאותי חייב אשפוז, ולכן, לפי הוראות המשטר הנאצי, חויבו בטיפול ובהיתר כתוב של ועדה רפואית לפני העלאתם למשלוח.

בשנת 1942 חויב מנהל בית החולים הרמן שטראוס, שהיה אז כבן 70, ב"יציאה לפנסיה" ונשלח לגטו טרזיינשטט, שם נרצח. במקומו מונה, על ידי הגסטפו, ד"ר ולטר לוסטיג (1891–1945), יהודי שנישואיו לרופאה ארית, עבודתו כרופא בבית החולים, וקשריו האישיים, אפשרו את מינויו. שילוחים מבית החולים לגטו טרזין נמשכו גם לאחר מכן.^[1]

בטיפול הרפואי בבית החולים הייתה מעורבת דילמה של אתיקה רפואית. זאת מאחר שחולים יהודים שמצבם הרפואי השתפר נשלחו למחנות ריכוז והשמדה. לכן, במקרים מסוימים לא ניתנו לחולים תרופות וטיפולים שישפרו את מצבם, על מנת להשאיר את מצבם קשה ומחייב אשפוז. למרות הפיקוח ההדוק על הטיפול בבית החולים מצד השלטונות הנאציים, כמעט ולא "שוחררו" ממנו חולים מאושפזים בשנות המלחמה.

בנוסף, בתוך בית החולים אושר ללוסטיג להחזיק כמה עשרות תינוקות שאימותיהם היהודיות טענו כי אביהם הוא גרמני "ארי", ולכן נטען כי הם תינוקות מישלינג, למרות הכחשת האב. התינוקות הוחזקו בבית החולים עד לסיום משפטי האבהות ובירור אבהותם. חלק מילדים אלה נותרו בחיים בזכות כך.

בסוף פברואר 1943 התרחשה אקציית בתי החרושת, ה-Fabrikenaktion, איסוף כל פועלי הכפייה היהודים בברלין, ושליחתם לאושוויץ, מתוך כוונה להפוך את ברלין ל"יודנריין" - נקייה מיהודים. כוונת השלטונות הייתה לפנות גם את בית החולים היהודי מכל יושביו. בזכות אומץ לבו של ולטר לוסטיג, שעמד על דרישתו לראות אסמכתה כתובה להוראת פינוי בית החולים, אסמכתה שלא הייתה כתובה כנדרש, לא פונה בית החולים. עם זאת, בחודש מאי באותה שנה הצטווה לוסטיג על ידי הגסטפו לצמצם את סגל העובדים, ו-300 אנשים שאותם נדרש לבחור נשלחו לאושוויץ.

בתום המלחמה, עם כיבוש בית החולים היהודי בברלין על ידי הצבא האדום, ניצלו מרבית החולים היהודים שנותרו בו. בית החולים היהודי בברלין היה למעשה המקום היחידי בברלין שבו נותרו מאות יהודים בחיים בהרשאת השלטונות הנאציים. לוסטיג עצמו זוהה על ידי מספר ניצולים יהודים שאישרו כי בעקבות הוראתו נשלחו לאושוויץ, והוצא להורג על ידי הסובייטים כמשתף פעולה עם הנאצים.

בית החולים אחרי השואה

מיד אחרי השואה הושב בית החולים לתפקידו הקודם כבית חולים כללי. עם השנים עבר מתחם בית החולים שינויים רבים - בניינים חדשים נוספו לו ואחרים נבנו מחדש. ב-1998 נבנה בניין מנהלה חדש, ובו גם קפיטריה. כיוון שהקהילה היהודית כמעט ונעלמה בעקבות השואה (מ-172,000 נותרו רק כ-6,000 איש), לא הייתה עוד אפשרות שהקהילה תממן את הפעלת בית-החולים; לפיכך עבר ב-1963 ניהול בית החולים לקרן ציבורית, ומדינת ברלין שותפה בו לצידה של הקהילה היהודית.

כיום בית-החולים מכיל 363 מיטות, והוא חלק מרשת בתי החולים בברלין. בין השאר יש בו מחלקה כירורגית, פנימית, פסיכיאטרית, נוירולוגית (בדגש על טרשת נפוצה), רדיולוגית, וכן בית ספר לאחיות.

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
	פורטל גרמניה

היהודים בגרמניה הנאצית

לקריאה נוספת

דניאל נדב, רפואה ונאציזם, משרד הביטחון, 2006.
Refuge in Hell: How Berlin's Jewish Hospital Outlasted the Nazis, Daniel B Silver, 2003
קורדליה אדוורדסון, ילדה שנכוותה נמשכת לאש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988.