בג"ץ העינויים
פרשת העינויים היא מספר רב של עתירות שהוגשו נגד שירות הביטחון הכללי (השב"כ), על שימוש בכוח פיזי בזמן חקירות חשודים מארגונים חבלניים. בית משפט בחן את סמכות אנשי שב"כ בביצוע חקירות באמצעים פיזיים, כמו כן נבחנו היטב סבירות האמצעים שננקטו בזמן חקירות. ועשו איזון בין חובתם של אנשי שב"כ לשלום הציבור, ומניעת פיגועים נגד אזרחים וחיילים, לבין זכותם של הנחקרים לכבוד וחירות. ליחס אנושי ולא אכזרי ומשפיל כלפי הנחקרים. בית המשפט מצא שהשב"כ חורג מסמכותו ופוגע בזכויות יסוד של הנחקר. ואסר על כמה משיטות העינויים והתעללות שננקטו. פסיקה זו היוותה התקדמות משמעותית, ואולם הותירה פתח לכנסת לחוקק חוק שיסדיר סוגיית החקירות של אנשי שב"כ ושיטות חקירה הוגנת וסבירה.
עד לפרשת העינויים התירה הממשלה לשב"כ להשתמש בשיטות של עינויים והתעללות. בית משפט פסל כל אמצעים פיזיים שהשתמשו נגד העותרים ופסק שבמדינת חוק ומשטר דמוקרטי אין יכולים אנו להתיר הפרת זכויות אדם וחירותו, ואין להתיר יחס לא אנושי ואכזרי ומשפיל כלפי הנחקר. עם זאת, לעיתים תהיה לשב"כ סמכות חוקית להשתמש באמצעי חקירה חריגים, למניעת "פצצה מתקתקת" או כאשר יש ודאות לסכנת ביצוע פיגועים. על מנת למנוע מצב בו המדינה עומדת חסרת אונים מבחינה משפטית, המליצו השופטים להסדיר סוגיה זאת בחקיקה.
רקע
לאור המצב הביטחוני שקיים במדינת ישראל. כאשר ארגונים חבלנים מבצעים פיגועי טרור, ורצח אזרחים ללא הבחנה. (פיגועי התאבדות, ניסיונות לחדירת אמצעי לחימה, מכוניות תופת, חטיפת חיילים ואזרחים) כמטרה להרוס את קיום מדינת ישראל. כנגד כל המטרות, הרשות העיקרית בלחימה נגד ארגונים אלו, היא שירות ביטחון המדינה (להלן- השב"כ).
השב"כ פעל לפי מסקנות ועדת לנדוי (ועדת חקירה ממלכתית) שקבעה כי ניתן להפעיל לחץ פיזי מתון במקרים מסוימים בהם יש צורך דחוף בהשגת מידע מפי הנחקרים, כדי להציל חיי אדם "פצצה מתקתקת".
כדי ליישם את עבודתם, נקלעים לערוך חקירות נגד חשודים, במטרה לאסוף מידע על מחבלים ומפעילם, מידע שיכול לסכל ולמנוע כל פגיעה אפשרית באזרחים וחיילים. לשום כך, בין היתר בחקירות נעשה שימוש באמצעים פיזיים כדי להפעיל לחץ על החשודים לחשוף כל מידע. כנגד חוקיות שימוש באמצעים פיזיים בחקירות החשודים, הוגשו העתירות אלו, שפוגעות בכבוד אדם וחירותו של הנחקר[1].
עובדות
שירות הביטחון הכללי (להלן- השב"כ) עורך חקירות נגד חשודים עוינים. בשימוש אמצעים פיזיים נגד הנחקרים. כגון ("טלטולים " ותנוחות " שבאח ", שלילת השינה ועוד). החקירות והאמצעים הפיזיים נעשים במסגרת הנחיות שניתנו לשב"כ העתירות נגד חוקיות השימוש באמצעים ובכדי שמירה על חיי אדם, כבודו וחירותו.
טענות צדדים
טענת העותרים
הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל טוען, שחוקרי השב"כ פועלים ללא סמכות. בהפעלת אמצעי לחץ בזמן חקירת חשודים. האגודה לזכויות האזרח בישראל טוענת, שעל השב"כ להימנע מטלטול נחקרים בזמן החקירות. הטענות מתבססות בזה שלשב"כ אין סמכות לערוך חקירות, וכי האמצעים שנוקטים בהם אנשי השב"כ פוגעים בכבוד אדם וחירותו, ומהווים עבירות פליליות. בנוסף האמצעים הפיזיים נוגדות את המשפט הבינלאומי, לפי הגדרת המשפט הבינלאומי עינויים אסורים. בנוסף הוגשו 5 עתירות כדלהלן:
עותרים בבג"ץ 5188/96- עצורים שנחקרו על ידי השב"כ בשימוש אמצעי פיזי בחקירה.
העותר בבג"ץ 6536/95- עצור שנחקר על ידי השב"כ בשימוש אמצעי פיזיים כגון: מניעת שינה, טלטולים, מכות ותנוחות "שבאח"[2]. התשובה לטענה זאת, שהעצור הורשע בפעילות בזרוע הצבאי של ארגון החמאס. וכוונתו לחטוף חיילים ישראלים לבצע פיגועים נגד חיילים. המידע שהתקבל ממנו בחקירות הוביל למנוע פיגועים חמורים וחטיפת חיילים.
העותר בבג"ץ 7563/97- עצור שנחקר על ידי השב"כ. בזמן החקירות עונה קשות באמצעות תנוחת "שבאח", הידוק יתר של אזיקים ומניעת שינה. הורשע בפעולות טרור שבהן נרצחו ישראלים. השתתף בחטיפת חייל צה"ל, מעורב בפיגוע המוני בקפה "אפרופו" בתל אביב. בעקבות החקירות נחשפה חולית מחבלים עם מטען חבלה רב עוצמה. חשיפת החוליה מנעה פגיעות רבות בחיי אדם.
העותר בבג"ץ 7628/97 - העצור נחקר על ידי השב"כ וטוען שמנעו ממנו שינה, והשתמשו בתנוחת "שבאח".
העותר בבג"ץ 1043/99- נעצר ונחקר על ידי השב"כ. וטען שהופעל נגדו כוח פיזי בזמן החקירות. מספר רב של עתירות שונות. כשעיקר הטענות הן שלשב"כ אין סמכות לערוך חקירות. האמצעים הפיזיים שמשתמשים החוקרים, פוגעים בכבודו של הנחקר ואלו עבירות פליליות.
העדר הסמכות מחייבת הסכמה מפורשת על ידי המחוקק. הסמכה שעומדת בתנאי חוק יסוד- כבוד אדם וחירותו[3].
טענת המדינה
המדינה טוענת, שלחוקרי השב"כ סמכות לחקור חשודים בביצוע עבירות כנגד ביטחון המדינה. וזה על פי סמכות הכללית והשיורית של הממשלה[4].
ועל פי פקודת הפרוצדורה הכללית[5], וסמכויות העזר שבו. כן הם משתמשים באמצעים פיזיים בסמכות.
-בנוסף חוקרי השב"כ פעלו לפי מסקנות ועדת לנדוי (ועדת חקירה ממלכתית). שקבעה כי ניתן להפעיל לחץ פיזי מתון במקרים מסוימים בהם יש צורך דחוף בהשגת מידע מפי הנחקרים, כדי להציל חיי אדם "פצצה מתקתקת".
-החוקרים אינם מפרים משפט בינלאומי, כאשר האמצעים פיזיים הם אינם עינויים או יחס אכזרי ולא אנושי או יחס משפיל, האמצעים לא גורמים לסבל וכאב חמור אלא הם כדין.
-הסמכות של חוקרי השב"כ, נשענת בנוסף על סעיף 43יא בחוק העונשין, המונח "הצורך "שבסעיף[6]. שתנאי הסעיף התקיימו. לכן רשאים החוקרים למנוע כל פגיעה אפשרית בחיי אדם ושלומו. להפעיל את הסייג "הצורך" במקרה שאין ברירה אחרת. יכולים להשתמש בלחץ פיזי מתון, וזה לא מהווה עבירה פלילית.
-המדינה טוענת, שהשימוש באמצעי פיזיים נעשה לפי החריג שבחריג. כדי לשמור על ביטחון המדינה והצלת חיי אדם וזה תפקידם של חוקרי השב"כ. לטענת המדינה מותר להשתמש באמצעים פיזיים כהגנה על שלום הציבור וביטחון המדינה.
פסק הדין
הרכב השופטים בפסק הדין:
השופט א' ברק- הנשיא, השופט ש' לוין - המשנה לנשיא, השופט ת' אור, השופט א' מצא, השופט מ' חשין, השופט י' זמיר, השופטת ט' שטרסברג-כהן, השופטת ד' דורנר, השופט י' קדמי
חוות דעת הרוב מפי השופט ברק
השופט ברק, שכתב את חוות דעת הרוב, קבע: חקירת אדם בעצמה פוגעת בחירותו, ולפעמים בפרטיותו של הנחקר. אפילו ללא שימוש פיזי. לכן במשטר דמוקרטי חובה שהסמכות לבצע חקירה תעשה דרך חקיקה ראשית או חקיקת משנה, מכוח הסכמה מפורשת בחקיקה ראשית. שהחקיקה חייבת לקיים תנאים הדרושים בחוק יסוד- כבוד אדם וחירותו[7].
השב"כ הסתמך על הוראות ועדת החקירה, והסמכות השיורית של הממשלה. אין להסיק מהוראות אילו שקיימת סמכות לחקירה, שזו פוגעת בחירותו של הפרט. סמכות שיורית של הממשלה תתקיים כאשר נוצר "חלל מנהלי", שזה לא מתקיים במקרה זה. כי עיקרון חירות הפרט ממלא את החלל. אין לפגוע בחירותו של אדם אלא בהוראות חקיקה שמקיימת את הדרישות החוקתיות. סמכות החקירה או כל סמכות מנהלית, מובנת ביסודה על פי עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלי.
בכל חקירה עומד להתנגש שני צדי של ערכים או אינטרסים. האחד: לחשוף את האמת וזה אינטרס ציבורי. דרך גילוי ומניעת עבירות או פיגועים. והשני: להגן על כבוד אדם וחירותו של הנחקר. במדינת חוק, ומשטר דמוקרטי, אין להשתמש בכל האמצעים כדי לחשוף את האמת. האפשרות להילחם בפושעים ומחבלים, ורוצים לפגוע בכבוד אדם וחירותו, ייעשו שהפגיעה הנה לתכלית ראויה, והפגיעה אינה מעבר לנדרש. ואמצעי שאיננו נדרש לצורך החקירה עצמה אינו חוקי. יש לעשות איזון בין הערכים הללו, כדי להגיע לכללי החקירה הסבירה.
חקירה סבירה
חקירה סבירה מתבצעת ללא עינויים, ללא יחס אכזרי או בלתי אנושי או יחס משפיל. וזה עולה גם במסכנתו של המשפט הבינלאומי ההסכמי שישראל חלק ממנו. איסורים אלו, הם מוחלטים ואין בהם חריגים. אלימות בזמן חקירה מעמידה את החוקר לאחריות פלילית ומשמעתית. אפשר לקיים חקירה יעילה גם בלי אלימות. יש שיטות מתוחכמות במסגרת הדין שעומדות לצג החוקרים.
אמצעי חקירה פסולים
- כבילת הנחקר באזיקים מקובל הוא, כדי לשמור על ביטחון החוקרים, כך טענה המדינה, אך כבילת הנחקר בתנוחת "שבאח" הוא מיותר לטענת העותרים. אין רואים הצדקה לכבול ידו של הנחקר בצורה אגרסיבית וזה אמצעי פסול. כנגד מניעת בריחת אסיר, או שמירה על ביטחון החוקרים עומדת לצידם שיטות יעילות יותר ופחות מכאיבות.
- כמו כן תנוחת "שבאח" פסולה ולא עומדת בסמכויות כלליות של חקירה הוגנת ואינה סבירה. פגיעה בכבודו של הנחקר, בשלמות גופו ובזכויותיו מעל הנדרש, אין לראות בכללים אילו כסמכות כללית של החקירה.
- כיסוי ראש של הנחקר למניעת קשר עין בין חוקרים ונחקר, מקובל עלינו מטעמים אילו, אך שיטת כיסוי ראש על ידי שק שעלול לגרום לחנק לעציר, לא מקובל ויש לנקוט באמצעים שפגיעתם פחותה. למשל, ההמתנה של העצור בתא מעצר, או אפשר לכסות את עיניו של הנחקר באופן שלא יסבול. השימוש בשק כיסוי ראש למניעת קשר עין אינו עומד בתנאי חקירה הוגנת וסבירה. בכך אמצעי זה אינו בסמכות והוא פסול.
- השתמשות בתנוחת "שבאח" כוללת השמעת מוזיקה בעצמה חזקה גורמת סבל רב לנחקר, השימוש באמצעי זה היינו פסול. הטכניקות האלו ננקטו גם במדינות זרות כמו אנגליה. ונקבע שם שאינם בהגדרת עינויים. אך הוגדרו כיחס לא אנושי ומשפיל, ולכן הם אסורים.
- מניעת שינה מהנחקר לזמן רב כאשר המטרה לשבור את רוחו ולדבר, אינו עומד בגדר חקירה הוגנת וסבירה.
סמכותם של אנשי שב"כ לבצע חקירות
- לפי פקודת הפרוצדורה הפלילית הסמכות קיימת כמו החקירה של שוטר. והיא לא כוללת אמצעים פיזיים.
- הסייג "צורך" בסעיף 34יא לחוק העונשין[8]- שטענה המדינה שלפי סעיף זה, רשאים חוקרי השב"כ לבצע חקירות כולל אמצעים פיזיים. כדי למנוע פגיעה חמורה בחיי אדם או גופו, מוטלת האחריות על השב"כ לשמור על שלום הציבור. למטרה זו לעיתים ובנסיבות מסוימות יכולים להשתמש בסייג "צורך" למניעת פצצה מתקתקת. הסתייעות בסייג זה דורש התקיימות סכנה מידית וודאית. השאלה אם סייג "צורך" הוא בגדר סמכות לקבוע נוהל קבוע מראש לבצע חקירה באמצעים פיזיים? לדעתו של השופט ברק, אין להסיק מסייג "צורך" סמכות כללית בקביעת נוהל לשימוש באמצעים פיזיים במהלך החקירות. אלא הסייג "צורך" עוסק במקרים ספציפיים של אדם המגיב למצב עובדתי נתון.
המסקנה היא אין לממשלה או לשב"כ סמכות לקבוע הנחיות כלליות והיתרים לשימוש באמצעים פיזיים במהלך חקירת חשודים בפעילות עוינת. שימוש כזה הוא פגיעה בכבודו וחירותו של הנחקר. האחריות הפלילית של החוקרים בגין שימוש באמצעים פיזיים אסורים תיבחן לפי הנסיבות במסגרת סייג הצורך, הן במסגרת שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בהחלטה אם להעמיד לדין, והן בבית המשפט, אם תהיה העמדה לדין. אך סייג הצורך אינו מקור המסמכיך שימוש באמצעים פיזיים.
הוחלט להפוך את הצו על תנאי לצו החלטי.
דעת יחיד של השופט י' קדמי
השופט קדמי סבר שהנחיות ועדת השרים בשימוש באמצעים פיזיים בחקירות, אינן בסמכות ואינן כדין, וכי יש להסדיר את הסוגיה בחקיקה ראשית ומפורשת. נוכח חובתה של המדינה להגן על קיומה, ועל שלום הציבור מפני ארגונים חבלנים, זכותה של המדינה להגנה עצמית מפצצה מתקתקת. נוכח זאת, השופט י' קדמי סבר שיש להשעות כניסת פסק הדין לתוקף למשך שנה אחת, שבמהלכה תוכל הכנסת לחוקק חוק מפורש וברור. עד אז יוכלו חוקרי השב"כ להשתמש באמצעים פיזיים בנסיבות נדירות ובתנאי שיקבלו הסמכה מפורשת מהיועץ המשפטי לממשלה.
בעקבות פסק הדין
בשנת 2000 פרסם מבקר המדינה דוח בו נדרש שכל החקירות בשנים 1988-2000 שבהם נעשה שימוש באמצעים שהותרו על ידי ועדת לנדוי, תיבדקנה על ידי ועדת שרים.
בשנת 2002 נחקק חוק שירות הביטחון הכללי, שקבע מסגרת חוקית לביצוע פעילות השב"כ. בחוק לא נכללה התייחסות לשימוש באמצעים פיזיים במסגרת חקירות.
בדצמבר 2017 הבדיל בית המשפט העליון בין "עינויים" לבין "אמצעים מיוחדים" שהם מעשים אסורים שאינם עולים כדי "עינויים". בפסק הדין נקבע ש"עינויים" אסורים בכל מקרה, אך שלגבי אמצעים מיוחדים יכולה לעמוד "הגנת הצורך" במקרים המתאימים. בית המשפט העליון לא הבהיר אלו אמצעים עולים כדי עינויים[9].
ראו גם
לקריאה נוספת
- אהרן ברק, "זכויות אדם וביטחון לאומי", משפטים, 38(1-2) 29-41, 2008.
- עודד מודריק, "ביטחון ומשפט: שאלה על איזון סביר ", משפט וצבא, בטאון המערכת המשפטית בצה"ל, 17: 37-48, 2004.
- אליקים רובינשטיין, "על ביטחון וזכויות אדם בימי לחימה בטרור", משפט וצבא: בטאון המערכת המשפטית בצה"ל, 16(4): 765-787,2003
- חאלד גנאים, דורון מנשה ומרדכי קרמניצר, "גבולות השימוש בכוח קטלני בעת מעצר", מחקרי נשפט,25(ד): 703-734, 2099
- דני פילק "האם הפצצה מתקתקת אכן מתקתקת", מדיקל, 17-23, 2009.
- אליקים רובנשטין, "הביטחון והמשפט: מגמות" הפרקליט, מ"ד: 409-422, 1999.
- מרדכי קרמניצר, "טרור ודמוקרטיה והמקרה של ישראל", המשפט, 14: 9-34, 2010.
קישורים חיצוניים
- בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נגד ממשלת ישראל ושירות הביטחון הכללי
- עו"ד יוסי וולפסון, שקרים לבנים, 1-3-2013.
- הזכות שלא להיות נתון עינויים, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל, 7/1/96
- עינויים, באתר המוקד להגנת הפרט
חיים לוינסון, עלייה חדה בעינויים בחקירות שב"כ, באתר הארץ, 06 במרץ 2014- אירית בלאס, להקדים תרופה למכה: מעורבות אנשי רפואה בעינויים והתעללות, דוח תקופתי אוקטובר 2011, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ורופאים לזכויות אדם
- אלה לוי ויינרב, יישום ועדת טירקל ישפר את מעמד ישראל בעולם", באתר גלובס, 17 בפברואר 2014
- שיטות חקירה משטרתית, באתר "קו למשפט"
- עוז רוזנברג, הסנגוריה משנה את נהליה: תפעיל פרקליט כונן כדי למנוע חקירות פסולות, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2012
- אביגדור פלדמן, כך ניסיתי להילחם בעינויי השב"כ וכמעט הצלחתי, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2017
- דן מרידור, "מעולם לא חתמתי על היתר למעשי אלימות או עינויים", באתר הארץ, 4 בינואר 2018
הערות שוליים
- ^ ספר (מצב האומה) מדיניות ציבורית בין חברה למשפט- שלמה מזרחי/אסף מידני. פרק רביעי, עמ'134-157, סעיף 4.1 ו 4.3
- ^ תנוחת "שבאח": הנחקר כבול בידיו מאחורי גבו, יושב על כיסא קטן ונמוך. מושב הכיסא מושפע קדימה כלפי מטה ידו האחת של הנחקר כבולה לאחור מתחת למסעד הכיסא.. ידו האחרת כבולה מעליו. על ראש הנחקר מולבש שק אטום, המגיע עד לכתפיו. בחדר מושמעת מוזיקה חזקה.
- ^ חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו סעיף 2, 4, 5 ו-8.
- ^ חוק יסוד: סעיף 40 לחוק יסוד הממשלה
- ^ סעיף 2(1) לפקודת הפרצדורה הכללית
- ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיף 34יא, מגדיר "צורך" לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו...
- ^ חוק יסוד- כבוד אדם וחירותו, סעיף 8.
- ^ סעיף 34יא. חוק העונשין, התשל"ז-1977, "צורך" לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו.
- ^ בג"ץ 5722/12 אסעד אבו גוש נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב-12 בדצמבר 2017
