באר אורה (בסיס)

מחנה הגדנ"ע בבאר אורה, 1951

בסיס גדנ"ע נטוש ששוכן בערבה - כ-10 ק"מ מדרום למכרות תמנע, וכ-17 ק"מ מצפון לאילת.

היסטוריה

צינור המים הראשון לאילת

לפני קום המדינה

ביר חִנדיס (תרגום מערבית - באר צלמוות, חשכה), אתר ובו באר ישנה ששימשה את בני השבט הבדואי עַרַבּ אֶל-אַחֵיוָאת, הוזכר לראשונה בתיאור המסע בארץ ישראל שערך רובינסון האמריקאי בשנת 1838. במפות הבריטיות של ארץ ישראל, שם המקום הובא בתעתיק Bir Hindis.

מקור מי השתייה של אילת

לאחר כיבוש הנגב במבצע עובדה והשתלטות צה"ל על אום רשרש, הוחל בתכנונה של העיר אילת. מספר קשיים עמדו בפני מתכנניה ובהם המחסור במקורות מים ראויים לשתייה. מקור המים שעמד לרשות השוהים באילת היה מי ים מותפלים שסיפק הצבא בעלות של 240 דולר (דאז) למטר מעוקב.

מקורות המים בערבה אשר היה ידוע על קיומם באותו זמן היו בעלי דרגת מליחות גבוהה. מסיבה זו גויס חיל ההנדסה להשתתפות במבצע קידוחים בערבה לחיפוש אחרי מים, מבצע שבמהלכו התגלתה הבאר, הרוסה בחלקה.

שמחה בלאס, מנהל אגף המים במשרד החקלאות הורה להקציב למבצע הקידוחים, מעבר לתקציב שנקבע לכך (8,000 ל"י), גם את התקציב לקידוחים אחרים (6,000 ל"י) וכן להמשיך בקידוחים גם לאחר ניצול מלוא התקציב. רק לאחר שהחריגה מהתקציב הגיעה לכדי 40,000 ל"י, נמצאו מים בביר הינדיס, בסמוך לבור ממנו שאבו בעבר הבדואים מים. מי הקידוח הכילו כמה מינרלים בכמויות החורגות בהרבה מהמקובל למי שתייה, בעיקר מגנזיום (175 מ"ג/ ל במקום 50 מ"ג/ל כערך מרבי רצוי) וסולפטים (1360 מ"ג/ל במקום 250 מ"ג/ל). ריכוזי מינרלים אלה גרמו לטעמם הגרוע של המים. תכולת מגנזיום גופרתי ("מלח אנגלי") במים גרמה לשלשולים לשותים אותו. מחוסר ברירה היה קידוח זה מקור המים הראשון לאילת.

בסוף שנת 1949 נערכה שאיבת ניסיון בבאר בנוכחות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שר האוצר אליעזר קפלן וראשי משרד החקלאות ואגף המים.

במקום הוקם מחנה של חיל ההנדסה ולאחר פינויו, הוקמה בו היאחזות של חברי גרעין שח"ל.

ייסוד חוות הגדנ"ע ופעילותה

מסדר גדנ"עים בבאר אורה - 1958

כאשר עקיבא עצמון, מפקד פיקוד הגדנ"ע השני, ביקש את עצתו של קצין ההנדסה של פיקוד דרום לבחירת מקום מומלץ להקמת יישוב בערבה, הקצין השיב כי אפשר לפתור את בעיית השמירה על באר המים בהקמת יישוב. תוכניתו של עצמון הייתה להקים "מדינת נוער" בנגב. הרמטכ"ל יגאל ידין וראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהיה ידוע כתומך נלהב של הגדנ"ע, הוכנסו בסוד העניין בסופו של דבר, אך ועדת השרים שמונתה על ידי בן-גוריון לא השלימה את עבודתה וכמו כן חלומו של עצמון נבלם על ידי ביורוקרטיה ממשלתית. ב-16 בדצמבר 1950 הגיעו אל "באר הנדסה" אנשי הסגל הראשונים של החווה לעתיד, שהייתה בשלבים מתקדמים של הקמה, והשלימו את הקמתה בסיוע חיל ההנדסה ועם ציוד שהושאר על ידי צוותי הקידוח ומעודפי הצבא הבריטי. כשבוע לאחר מכן, ב-22 בדצמבר, הוטס לחווה מחזור ראשון של גדנ"עים. במסדר הפתיחה של המחזור הראשון, הוחלף שמה של החווה באופן רשמי לשם שהוצע על ידי ועדת השמות הממשלתית – באר אורה, כניגוד ל"באר החשכה".

על הנטיעות והנוי בחווה הופקד רב-סרן נח וולפובסקי, "סבא נח", שהתגורר שם שנים רבות. הקמת החווה האיצה את פיתוח אזור הערבה. בין היישובים שהוקמו תודות למאמץ זה היה יטבתה. מלבד מי השתייה, החווה סיפקה ירקות טריים לאילת.

ב-18 במרץ 1968 אוטובוס תלמידים עלה על מוקש באזור הבסיס, המדריך והרופא המלווה נהרגו ו-26 תלמידים נפצעו. עקבות המחבלים שהניחו את המוקש הובילו מזרחה אל הגבול הירדני הסמוך. ב-21 במרץ פתח צה"ל בפעולת כראמה, בעיירה שהפכה לבסיס של הפת"ח.

הרס הבסיס

בספטמבר 2011, מינהל מקרקעי ישראל הרס את הבסיס הנטוש. היו שתי גרסאות מנוגדות זו לזו בנוגע לאחריות להרס הבסיס; האחת, של מינהל מקרקעי ישראל כי "הכל נעשה בתיאום" עם המועצה האזורית חבל אילות שבתחומה נמצא הבסיס, ולעומתה, הגרסה השנייה, זו של המועצה האזורית כי "נעשתה טעות" וכי הסיכום שלה עם מינהל מקרקעי ישראל היה פינוי מבני האזבסט וגגות אזבסט של בלוקדות שהיו במקום, ואילו בפועל הרסו את כל המבנים. באתר הבסיס נותרו על מקומם בריכת השחיה, הבאר והבונקר.

ראו גם

• באר אורה- יישוב קהילתי שהוקם בשנת 2001 באזור הבסיס הישן.

לקריאה נוספת

• שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, מסדה, 1973

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של באר אורה
• אתר אודות החווה שהוקם כחלק מיוזמה להקים במקום מוזיאון ומדרשה
• באר אורה בת שבע, יומני כרמל 1958 (התחלה 6:13)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25204947באר אורה (בסיס)