ארתור ונדנברג

ארתור ונדנברג
Arthur Vandenberg

דיוקן של ונדנברג כסנאטור
דיוקן של ונדנברג כסנאטור
לידה	22 במרץ 1884 גרנד ראפידס, מישיגן, ארצות הברית
פטירה	18 באפריל 1951 (בגיל 67) גרנד ראפידס, מישיגן, ארצות הברית
שם מלא	ארתור הנדריק ונדנברג האב
מדינה
מקום קבורה	בית העלמין אוק היל, גרנד ראפידס
השכלה	אוניברסיטת מישיגן
עיסוק	פוליטיקאי
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בת זוג	אליזבת ווטסון (1917-1906) הייזל הרפר ויטאקר (1950-1918)
הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית 3 בינואר 1947 – 3 בינואר 1949 (שנתיים) → קנת' מקלר קנת' מקלר ←
יו"ר ועדת החוץ של הסנאט של ארצות הברית 3 בינואר 1947 – 3 בינואר 1949 (שנתיים) → טום קונאלי טום קונאלי ←
סנאטור מטעם מדינת מישיגן 31 במרץ 1928 – 18 באפריל 1951 (23 שנים) מושל ממנה פרד גרין → וודברידג' פריס בלייר מודי ←

ארתור הנדריק ונדנברג האב (באנגלית: .Arthur Hendrick Vandenberg Sr‏; 22 במרץ 1884 – 18 באפריל 1951) היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת מישיגן מ-1928 עד 1951. ונדנברג, חבר המפלגה הרפובליקנית, השתתף בייסוד האומות המאוחדות ונמנה בין הסנאטורים המשפיעים ביותר בעת כהונתו. הוא נודע בכך שהסיט את תמיכת הרפובליקנים במדיניות חוץ בדלנית למדיניות בין-לאומית תוך תמיכה בדוקטרינת טרומן, תוכנית מרשל, נאט"ו, והמלחמה הקרה. בשנים 1947–1949 היה הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית.

ונדנברג נולד וגדל בגרנד ראפידס שבמישיגן למשפחה אמריקאית-הולנדית, והחל את הקריירה שלו כעורך עיתון ומוציא לאור. ב-1928 מונה לסנאט האמריקאי בידי מושל מישיגן פרד גרין כדי למלא את מקומו של הסנאטור המנוח וודברידג' פריס. באותה שנה נבחר לכהונה מלאה ושירת בסנאט עד למותו בשנת 1951. הוא תמך ברעיונות הניו-דיל הראשוניים של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, אך התנגד לרוב מדיניות הפנים שהנהיג. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 המאוחרות התנגד ונדנברג למעורבותה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה והאיץ ברוזוולט להגיע להסכמות עם האימפריה היפנית.

לאחר המתקפה על פרל הארבור נטש ונדנברג את דבקותו באידאולוגיה הבדלנית. ב-1947 התמנה ליו"ר ועדת החוץ של הסנאט ותמך במדיניות המלחמה הקרה של הנשיא הדמוקרטי הארי טרומן בטענה ש"הפוליטיקה נעצרת על קו המים". בבחירות לנשיאות ב-1940 וב-1948 התמודד ללא הצלחה אל המועמדות הרפובליקנית לנשיאות.

ביוגרפיה

ראשית חייו

ונדנברג נולד וגדל בגרנד ראפידס שבמישיגן. הוריו היו אלפא הנדריק וארון ונדנברג, זוג אמריקאי ממוצא הולנדי. הוא למד בבתי הספר הציבוריים של גרנד ראפידס והשלים את לימודיו התיכוניים בתיכון המרכזי של גרנד ראפידס ביוני 1900, ודורג ראשון בכיתתו. לאחר מכן למד משפטים בבית הספר למשפט של אוניברסיטת מישיגן עד 1901, והיה חבר באחווה דלתא אפסילון. לאחר תקופה קצרה בה עבד בניו יורק בכתב העת "Collier's Weekly", שב ונדנברג לביתו במישיגן ב-1906 כדי להינשא לאליזבת ווטסון. היא נפטרה ב-1917, ובשנה העוקבת נישא בשנית להייזל ויטאקר.

תחילת דרכו המקצועית

משנת 1906 עד 1928 שימש ונדרברג כעורך ומוציא לאור של העיתון "גרנד ראפידס הראלד", שהיה בבעלות ויליאם אלדן סמית', שכיהן שם הוא כסנאטור מטעם מישיגן בשנים 1907–1919. בתפקידו כמוציא לאור הפך ונדרברג את העיתון לרווחי במיוחד, כאשר הוא עצמו כתב את רוב מאמרי המערכת. רבים מהם קראו לקידום רעיונות פרוגרסיביים בהשראת גיבורו, תיאודור רוזוולט. למרות זאת, בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1912 הוא תמך בנשיא הרפובליקני המכהן ויליאם הווארד טאפט על פני רוזוולט, שהיה מועמד המפלגה הפרוגרסיבית.

ב-1915 טבע ונדרברג את המונח "ספינת השיגעון" בהתייחסותו ל"ספינת השלום" של הנרי פורד ולרעיונותיו הבלתי שגרתיים. כמרצה מוכשר, הוא נשא נאומים רבים במהלך מסעות הבחירות לטובת מועמדים רפובליקנים והשתתף בוועידות מקומיות, מחוזיות ומדינתיות כמועמד ובעל תפקיד, כולל נשיאת נאומי מפתח.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאלמן עם שלושה ילדים קטנים, היה ונדרברג בלתי כשיר לשירות צבאי פעיל. עם זאת, הוא תרם למאמץ המלחמתי בנשיאת נאומים בעצרות למכירת איגרות חוב פטריוטיות (Liberty bond) באוהיו ובמישיגן, וקרא לקהל לתמוך במוכנות הצבאית של ארצות הברית. בנוסף, הוא הצטרף לכוחות המזוינים של מדינת מישיגן ופיקד בדרגת סגן ראשון על יחידה צבאית בגרנד ראפידס עד תום המלחמה.

לאחר המלחמה סייע ונדרברג בייסוד ומימון סניף הלגיון האמריקאי במישיגן. הוא זכה לתשומת לב לאומית עם פרסום הביוגרפיה שלו מ-1921, "האדם הגדול ביותר: אלכסנדר המילטון". בהמשך פרסם את הספרים "אם המילטון היה כאן היום: יסודות אמריקאיים יישומיים לבעיות מודרניות" (1923) ו"שביל המסורת" (1926), העוסק בלאומיות אמריקאית וביחסי החוץ של ארצות הברית.

בסנאט של ארצות הברית

כהונתו הראשונה (1928–1935)

תמונתו של ונדנברג במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית

ב-31 במרץ 1928 מינה מושל מישיגן פרד גרין את ונדנברג בן ה-44 למלא את מקומו של הסנאטור וודברידג' נ. פריס המנוח, חבר המפלגה הדמוקרטית. גרין שקל להתפטר בעצמו כדי שיוכל להתמנות לתפקיד בסנאט. בנוסף, הוא שקל מספר מועמדים אחרים, ביניהם המושלים לשעבר אלברט סליפר וצ'ייס אוסבורן. כמו כן, שקל גרין למנות את חבר הקונגרס ג'וזף פורדני, שיועד לשמש כממלא מקום זמני עד הבחירות למילוי שארית כהונתו של פריס. בסופו של דבר החליט גרין למנות את ונדנברג, שהצהיר מיד על כוונתו להתמודד הן על שארית כהונתו של פריס והן על תקופת כהונה מלאה בת שש שנים.

ונדנברג היה לעיתונאי לשעבר החמישי ששירת אז בסנאט של ארצות הברית. גרין הדגיש את "יתרון הצעירות כתנאי להתמודדות עם המאבקים הקשים בחדרי הוועדות בוושינגטון", דבר שנתפס כנימוק לבחירה בוונדנברג על פני פורדני המבוגר. בראשית כהונתו נכתב במגזין טיים: ”מולו ישנם חברים רפובליקנים, מוציאים לאור בעצמם, שעליהם יכול ונדנברג להישען בעת נאומו הראשון; ברונסון קאטינג מניו מקסיקו, ארתור קאפר מקנזס, ורוברט לה פולט הבן מוויסקונסין, וגם הסנאטור-מוציא לאור קרטר גלאס מווירג'יניה, שיושב בצד הדמוקרטי של המתרס.”

בנובמבר 1928 נבחר ונדנברג בקלות לכהונה מלאה, לאחר שניצח את המועמד הדמוקרטי ג'ון וו. ביילי עם למעלה מ-70% מהקולות. בסנאט קידם ונדנברג את "חוק חלוקת האזורים מחדש של 1929", אשר עדכן את תהליך חלוקת מחוזות הקונגרס לבית הנבחרים של ארצות הברית לאחר כל מפקד האוכלוסין של ארצות הברית, וקבע את מספר הנציגים על 435. בתחילה היה תומך נלהב של הנשיא הרפובליקני הרברט הובר, אך התאכזב מהקשיחות וחוסר ההצלחה של הובר בהתמודדות עם השפל הגדול.

לאחר ניצחונו של המועמד הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1932, תמך ונדנברג ברוב הצעדים הראשונים של הניו דיל, למעט חוק השיקום התעשייתי הלאומי וחוק ההתאמה החקלאית. למעט התיקון שלו לחוק גלאס-סטיגל, שיצר את התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות (FDIC), נכשל ונדנברג בקידום הצעות חוק משמעותיות אחרות. בבחירות 1934, על אף שמעמדו הפוליטי היה רעוע, הוא עדיין נבחר מחדש על פני המועמד הדמוקרטי פרנק אלברט פיקארד בפער של 52,443 קולות.

התנגדות לניו דיל (1935–1939)

ונדנברג עם תומאס דיואי ורוברט טאפט במועדון גרידירון, 1939

כאשר הקונגרס החדש התכנס בשנת 1935, מנתה הוועידה הרפובליקנית בסנאט של ארצות הברית 25 חברים בלבד. ונדנברג היה אחד מהמתנגדים הנחושים ביותר לגל השני של תוכנית הניו דיל. הוא הצביע נגד רוב הצעדים שהציע רוזוולט, למעט חריגים בולטים כמו חוק הבנקאות של 1935 וחוק הביטוח הלאומי. הוא דגל במדיניות שהוא כינה "אחריות פיסקלית", תקציב מאוזן, זכויות המדינות בארצות הברית, וקיצוץ במסים. הוא חש כי רוזוולט גזל את סמכויות הקונגרס והרבה לדבר על "הדיקטטורה של רוזוולט". למרות התלבטותו הפוליטית, בבחירות לנשיאות ב-1936 מיאן ונדנברג לעמיתיו הרפובליקנים להעמיד אותו לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית מטעם המפלגה, מתוך ציפייה לניצחונו של רוזוולט באותה שנה.

כחלק מקואליציה של סנאטורים רפובליקנים ודמוקרטים שמרנים כאחד, סייע ונדנברג לבלום את תוכניתו של רוזוולט להרחיב את בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא עזר להפיל את מיזמי אנרגיית הגאות והשפל במפרץ פאסמקוודי ותעלת פלורידה, הצביע נגד חוק יחסי העבודה הלאומיים, נגד מגוון צעדי מיסוי של הניו דיל, ונגד חוק השעות והשכר.

מעורבותו ביחסי החוץ של ארצות הברית

ונדנברג מקבל את פניו של חבר הקונגרס הצעיר ג'רלד פורד, 1949

ונדנברג הפך לחבר בוועדת החוץ של הסנאט של ארצות הברית בשנת 1929. כשהחל את דרכו הפוליטית היה בעל גישה אינטרנציונליסטית, והצביע בעד חברותה של ארצות הברית בבית הדין הקבוע לצדק. עם זאת, ענני המלחמה שהחלו להיאסף באירופה בשלהי שנות ה-30 של המאה ה-20 הובילו אותו לאימוץ גישה בדלנית. פעילותו בדיונים שנערכו בוועדת ניי בנושא תעשיית החימוש הצבאי, לה היה שותף מרכזי בסנאט, שכנע אותו כי הכניסה למלחמת העולם הראשונה הייתה טעות מרה.

הוא תמך בחוקי הנייטרליות של שנות ה-30 אך שאף לקדם חוקים נוקשים יותר שנועדו לוותר על כל "זכויות" נייטרליות מסורתיות ולמנוע כל פעולה של נשיא ארצות הברית שעלולה לגרור את ארצות הברית למלחמה. הוא היה אחד המתנגדים הבדלניים העקשנים ביותר בסנאט. למעט תמיכה בסיוע לפינלנד במסגרת מלחמת החורף ועידוד הסדר תמורה באזור המזרח הרחוק כדי למנוע מלחמה עם האימפריה היפנית סביב שאלת מנצ'וריה וסין, עמדתו הייתה באופן עקבי בדלנית.

באמצע 1939 הציג ונדנברג הצעת חוק לביטול חוזה הניווט והמסחר מ-1911 עם יפן, וקרא לממשל רוזוולט לנהל משא ומתן לחתימת חוזה חדש שיכיר במצב הקיים ביחס לכיבוש הטריטוריות הסיניות בידי יפן. במקום זאת, רוזוולט ומזכיר המדינה של ארצות הברית קורדל הול השתמשו בהחלטה כתירוץ למסור ליפן את ההתראה בת ששת החודשים על כוונה לבטל את החוזה. ביום המתקפה על פרל הארבור עמדתו השתנתה באופן דרמטי. בכתבים פרטיים שלו ציין כי "בפרל הארבור ההתבדלות מתה עבור כל ריאליסט". בסופו של דבר, רק חברה אחת בקונגרס, הרפובליקנית ג'נט רנקין, הצביעה הכרזת המלחמה על האימפריה היפנית.

שנותיו האחרונות בסנאט

דיוקנו של ונדנברג באולם קבלת הפנים של הסנאט, 2004

בבחירות 1940 נבחר ונדנברג לכהונתו השלישית בסנאט משניצח את יריבו הדמוקרטי, פרנק פיצפטריק, ביותר מ-100 אלף קולות. במהלך מלחמת העולם השנייה עמדתו של ונדנברג בנוגע למדיניות החוץ של ארצות הברית השתנתה באופן רדיקלי. אף על פי שהמשיך להצביע יחד עם הקואליציה השמרנית נגד מדיניות הפנים של רוזוולט, ונדנברג זנח בהדרגה את דבקותו בהתבדלות והפך לאדריכל של מדיניות חוץ דו-מפלגתית, אותה הגדיר כקונצנזוס שנבנה בהתייעצות בין הבית הלבן, מחלקת המדינה של ארצות הברית, ומנהיגי המפלגות בסנאט של ארצות הברית.

בשנת 1943, החוקר הבריטי ישעיה ברלין, שעבד בשגרירות הממלכה המאוחדת בוושינגטון הבירה, ניסח דו"ח מודיעיני חסוי על מנהיגי ועדת החוץ של הסנאט. הוא תיאר את ונדנברג כך:

חבר במשפחה הולנדית ותיקה ובדלן מכובד מהמערב התיכון. מניפולטור פוליטי מיומן, פרלמנטר מומחה ובעל כושר ביטוי מוכשר. יש לו שאיפות נשיאותיות מתמשכות, והוא מכין את עצמו לתפקיד מדינאי בכיר. הוא סוג של סנוב, כלל לא אנגלופוב, ומבקר די תדיר בבית הלבן ובמחלקת המדינה. כמו שאר נציגות מדינתו בקונגרס הוא מצביע נגד מדיניות החוץ של הממשל, אך אין בו דבר עוין, והוא מבקש לשדר תדמית של סבירות ומתינות. הוא מכחיש שהיה או עודנו בדלן, ומגדיר עצמו כלאומני ("כמו מר צ'רצ'יל").

— תומאס א. האצ'י, "American Profiles on Capitol Hill: A Confidential Study for the British Foreign Office in 1943, בכתב העת Wisconsin Magazine of History, חורף 1973–1974 (באנגלית)

ב-10 בינואר 1945 נשא נאום ידוע בכינויו "הנאום שנשמע ברחבי העולם" במליאת הסנאט, שבו הכריז בפומבי על מעברו מהתבדלות לאינטרנציונליזם. בתום מלחמת העולם השנייה נבחר ונדנברג לכהונה רביעית ואחרונה בסנאט של ארצות הברית, כשהביס את יריבו הדמוקרטי ג'יימס ה. לי, וזכה ביותר משני שלישים מהקולות בבחירות 1946. בשנת 1947, בראשית המלחמה הקרה, מונה ליו"ר ועדת החוץ של הסנאט של ארצות הברית. בתפקיד זה שיתף פעולה עם ממשל טרומן ביצירת תמיכה דו-מפלגתית לדוקטרינת טרומן, לתוכנית מרשל ולנאט"ו, כולל הצגת החלטת ונדנברג . פרנסיס א. וילקוקס, ראש הסגל הראשון בוועדת החוץ של הסנאט, תיאר את קריירת הסנאט של ונדנברג כדוגמה לדו-מפלגתיות במדיניות החוץ האמריקאית. באוקטובר 2000 העניק הסנאט כבוד יוצא דופן לוונדנברג, כשהצביע לכלול את דיוקנו ב"אוסף מצומצם מאוד" בחדר קבלת הפנים של הסנאט.

מותו

במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1940 ובבחירות 1948 היה ונדנברג מועמד "בן מועדף" למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. בשנת 1950 הודיע ונדנברג כי חלה במחלת הסרטן. הוא נפטר ב-18 באפריל 1951 בעודו מכהן בסנאט, ונקבר בבית הקברות אוֹק היל שבעיר גרנד ראפידס.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארתור ונדנברג בוויקישיתוף

• ארתור ונדנברג באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ארתור ונדנברג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ארתור ונדנברג40258828Q4388292