ספינת השלום
ערך זה עוסק באונייה שהפליגה בזמן ספינת השלום היא השם הנפוץ של אוניית נוסעים שיצא לאירופה ב-1915 במימון התעשיין האמריקאי הנרי פורד וביוזמה משותפת של פעילי שלום.[1] פורד שכר את אוסקר II, שמה הרשמי של הספינה, ויחד עם פעילי שלום בולטים שטו לאירופה.[2] הם קיוו ליצור מספיק הד ציבורי על מנת לעודד את הצדדים הניצים לכנס ועידת שלום ולשים סוף למלחמת העולם הראשונה.[1] אולם היוזמה קבלה חשיפה שלילית והושמה ללעג על ידי העיתונות, אשר התייחסה לאוסקר II כ"ספינת השוטים".[3] חילוקי דעות בין הפעילים, זלזול של העיתונאים שהצטרפו למסע והתפרצות מחלת השפעת פגעו במסע.[4] ארבעה ימים אחרי שאוסקר II הגיעה לנורווגיה, פורד עזב את הספינה חולה ומוטרד וחזר לארצות הברית.[5] השאיפה של פעילי השלום לעורר דיון ציבורי ולסיים את המלחמה לא צלחה וחיזק את המוניטין של פורד כמי שתומך ביוזמות יוצאות דופן.[6]
לקראת הפלגת ספינת השלום
בתחילת 1915, הנרי פורד החל להתבטא בפומבי נגד המלחמה הנמשכת באירופה.[7] מאוחר יותר באותה השנה, פעיל השלום האמריקאי לואיס לוכנר (אנ') העיתונאית רוזיקה שווימר פנו לפורד, שהיה כבר מוכר כפציפיסט, עם היוזמה לשגר משלחת דיפלומטית לא רשמית לאירופה לתווך לסיום מלחמת העולם הראשונה[7] שווימר טענה שיש בידה תכתובות דיפלומטיות שמוכיחות כי הכוחות הנלחמים מוכנים לנהל משא ומתן לסיום הלחימה. פורד הסכים לממן את קמפיין השלום.[7] הנרי פורד קיווה לקבל את תמיכתו של הנשיא וודרו וילסון לוועידת השלום.[2] פורד ולוכנר נפגשו עם וילסון בבית הלבן וביקשו שהמשלחת לאירופה תהייה מטעם הנשיא.[2] וילסון דחה את ההצעה משום שחשב שלא סביר שיצליחו. מאוכזב מהנשיא, פורד כנה אותו בפני לוכנר "איש קטן".[8]
סירובו של וילסון לא ריפה את ידיו של והוא תכנן, יחד עם שותפיו, את המסע לאירופה.[2] ב-24 בנובמבר 1915 פורד הכריז, במסיבת עיתונאים, בניו יורק, שהוא ושותפיו יוצאים למשימה דיפלומטית באירופה, והזמין פציפיסטים בולטים להצטרף.[2] בין אלה שהוזמנו היו ג 'יין אדמס, ויליאם ג'נינגס בריאן, תומאס אדיסון, הפוליטיקאי ג'ון וונהמייקר (John Wanamaker).[3] אדמס, בריאן, אדיסון וונהמייקר בחרו לא להצטרף למסע.[3] עם זאת, מספר פעילי שלום אחרים הצטרפו למשלחת, ביניהם הסופרג'יסטית אינז מילהולנד (אנ') והמוציא לאור ס. מק'קלור. בנוסף הצטרפו למשלחת יותר מארבעים כתבים.[9]
ספינת השלום הפליגה מהובוקן, ניו ג'רזי, ב-5 בדצמבר 1915 ללא תמיכה ציבורית וכשהתקשורת מלגלגת על יוזמה לכנס ועידת שלום. קהל של כחמישים אלף צופים הגיעו לצפות באוניה עוזבת את הנמל בעוד להקה ניגנה "לא גידלתי את בני להיות חייל".[10] מועד קצר לפני ההפלגה הונח על כבש הספינה כלוב עם שני סנאים ושלט "טובים יותר מספינת המשוגעים".[10] כאשר הספינה החלה לעזוב את הנמל קפץ גבר מהמזח וניסה לשחות אחריה.[10] משטרת הנמל חילצו את האיש, שהסביר כי הוא "שחה כדי להגיע לדעת הקהל".[9]
במהלך המסע התגלעו חילוקי דעות בין חברי המשלחת. [6] בפרט, הם התקשו להגיע להסכמה על התגובה הראויה להצהרתו של הנשיא וילסון לקונגרס, שקראה להגברת המעורבות הצבאית של ארצות הברית במלחמה.[9] רוב הנציגים חתמו הצהרה המגנה את מדיניותו וילסון. אולם, אחרים סירבו לחתום על ההצהרה משום שלא הייתה פטריוטית. תומכי וילסון איימו לנטוש את הספינה עם הגיעם לאירופה. הפלגים לא הצליחו להגיע להסכמה.[11]
במהלך ההפלגה חלק מהנוסעים חלו בשפעת ואחד הנוסעים אף נפטר מדלקת ראות.[4] פורד עצמו נפל למשכב, הסתגר בתאו[9] ונמנע מלפגוש עיתונאים.[4] שמועה כי פורד נפטר במהלך ההפלגה הביאה קבוצה של עיתונאים לפרוץ לתאו לבדוק את אמינותה.[9]
ספינת השלום הגיעה ליעדה הראשון, אוסלו, נורווגיה, ב-18 בדצמבר.[4] קבלת הפנים הייתה צוננת מצד המקומיים שרבים מהם תמכו בתפיסת המוכנות הצבאית והיו סקפטיים כלפי הכוונות של חברי המשלחת.[4] פורד, עדיין היה חולה בשפעת שהגיעו לנורווגיה וסירב לדבר עם העיתונות במשך מספר ימים. כשפגש את העיתונות הוא התייחס בקצרה לספינת השלום ומשימתה.[5]
פורד החליט לחזור לארצות הברית בגלל מחלתו וכישלונה של שווימר לספק מסמכים המוכחים שהמדינות הנלחמות מעוניינות בוועידת שלום.[12] למרות פורד לא המשיך עם המשלחת, ספינת השלום המשיכה במסעה ברחבי אירופה.[6] פורד המשיך לשלם עבור הוצאות הספינה עד תחילת 1917.[5] בסך הכל עלות ספינת השלום והמשלחת הגיעה לכחצי מיליון דולר.[6]
תגובת העיתונות ליוזמה
תגובות העיתונות לספינת השלום היו חיוביות כשהיוזמה פורסמה לראשונה. [8] הניו יורק טיימס הזהיר כי אם ייחתם הסכם שלום נראה שגרמניה תמשיך להחזיק בבלגיה ובחלקים מצרפת אך התועלת רבה מההפסד.[8] מספר עיתונים שיבחו את פורד על המאמצים: הניו יורק הראלד טען, "אנחנו צריכים עוד אנשים כמו פורד, יותר שיחות שלום, ופחות אדישות לפשע הגדול ביותר בהיסטוריה של העולם".[13]
אחרי שרבים ממובילי הדעה שפורד הזמין להפלגה סרבו, יחסה של העיתונות למסע התהפך.[13] The Baltimore Sun note, ציין כי "מאמצים לכאורה של מיליונרים אלטרואיסטים חובבים רק מחמירים את המצב". ה-New York World טען כי "הנרי פורד הצהיר שהוא מוכן לתת את כל הונו כדי לסיים את המלחמה, אבל זה משהו שכסף לא יכול לעשות".[14] בעיתונים אחרים התגובות היו אף יותר מלגלגות. גם פוליטיקאים ביקרו את היוזמה.
אף על פי שהעיתונות לעגה לפורד הם ראו בו קורבן למניפולציה מצד פציפיסטים.[9] הכתבים על אוסקר II תארו את פורד באור חיובי יותר מאשר את שאר פעילי השלום שהיו על הספינה.
מורשת
ספינת השלום לא הצליחה במשימתה. חברי המשלחת נפגשו עם נציגים לא רשמיים של מספר ממשלות אירופאיות.[6] למרות זאת, פורד טען כי ספינת השלום עוררה דיון ציבורי בנוגע לשלום. [5]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Watts, Steven (2005). The People's Tycoon: Henry Ford and the American Century. New York: Alfred A. Knopf. pp. 228.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Watts, Steven (2005). The People's Tycoon: Henry Ford and the American Century. New York: Alfred A. Knopf. pp. 229.
- ^ 3.0 3.1 3.2 Traxel, David (2006). Crusader Nation: The United States in Peace and the Great War 1898-1920. New York. pp. 206.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Watts, Steven (2005). The People's Tycoon: Henry Ford and the American Century. New York: Alfred A. Knopf. pp. 234.
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Watts, Steven (2005). The People's Tycoon: Henry Ford and the American Century. New York: Alfred A. Knopf. pp. 235.
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Henry, Jim (15 ביוני 2003). "Noble cause becomes a farce ; Peace Ship cements Henry Ford's image as a well-meaning but naive do-gooder". Automotive News. נבדק ב-7 בדצמבר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 7.0 7.1 7.2 Traxel, David (2006). Crusader Nation: The United States in Peace and the Great War 1898-1920. New York. pp. 204.
- ^ 8.0 8.1 8.2 Traxel, David (2006). Crusader Nation: The United States in Peace and the Great War 1898-1920. New York. pp. 205.
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 Traxel, David (2006). Crusader Nation: The United States in Peace and the Great War 1898-1920. New York. pp. 209.
- ^ 10.0 10.1 10.2 Watts, Steven (2005). The People's Tycoon: Henry Ford and the American Century. New York: Alfred A. Knopf. pp. 232.
- ^ Watts, Steven (2005). The People's Tycoon: Henry Ford and the American Century. New York: Alfred A. Knopf. pp. 233.
- ^ Traxel, David (2006). Crusader Nation: The United States in Peace and the Great War 1898-1920. New York. pp. 209–210.
- ^ 13.0 13.1 Watts, Steven (2005). The People's Tycoon: Henry Ford and the American Century. New York: Alfred A. Knopf. pp. 230.
- ^ Watts, Steven (2005). The People's Tycoon: Henry Ford and the American Century. New York: Alfred A. Knopf. pp. 231.
