ארנסט מקפרלנד
 | |||||
| ארנסט מקפרלנד | |||||
| לידה | ארלסבורו, אוקלהומה, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | פיניקס, אריזונה, ארצות הברית | ||||
| שם מלא | ארנסט ויליאם מקפרלנד | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות גרינווד, פיניקס, אריזונה, ארצות הברית | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
ארנסט ויליאם מקפרלנד (באנגלית: Ernest William McFarland; ) היה משפטן ופוליטיקאי אמריקאי מאריזונה, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן בתפקידים בכל שלושת זרועות הממשל, אחת ברמת הממשלה הפדרלית ושתיים ברמה המדינתית. בשנים 1941 - 1953 הוא כיהן כסנאטור מטעם אריזונה (מתוכן בשנים 1951 - 1953 כמנהיג סיעת הרוב בסנאט), לאחר מכן כיהן כמושל אריזונה העשירי בשנים 1955 - 1959, ולבסוף, כשופט בבית המשפט העליון של אריזונה בשנים 1965 - 1971 (מתוכם בשנת 1968 כנשיאו).
ראשית חייו
ארנסט מקפרלנד נולד בבקתת העץ בחווה המשפחתית שליד ארלסבורו שבמחוז פוטאווטומי, אוקלהומה, כבנם של תומאס וקזייה (קציעה, לבית סמית') מקפרלנד. כאשר היה בן שמונה, עברה המשפחה לאוקימה שבאוקלהומה למשך שנה ולאחר מכן שבה לארלסבורו. מעבר זה גרם לעיכוב בחינוכו של מקפרלנד, שכן באוקימה לא היו אז בתי ספר. כתוצאה מכך הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון בארלסבורג ב-1914.
לאחר תום לימודיו החל מקפרלנד ללמוד בקולג' איסט-סנטרל המדינתי של אוקלהומה (כיום אוניברסיטת איסט-סנטרל) שבעיר אדה. לאחר סמסטר אחד הוא השלים את חובותיו לקבלת תעודת הוראה זמנית. בסוף 1914 ובתחילת 1915 לימד מקפרלנד בבית ספר של כיתה אחת בעיירה שולטון שבאוקלהומה כדי לחסוך כסף להמשך לימודיו. לאחר מכן הוא שב לקולג' איסט-סנטרל, ולימד מתמטיקה בבית הספר התיכון של אדה כדי להמשיך את מימון לימודיו. בינתיים, הוא היה פעיל באגודות הדיבייט של הקולג' והחל להתיידד עם רוברט קר, שהיה חבר באותה אגודת דיבייט. באמצע שנת 1915 הוא השלים את לימודיו כשבידיו תעודת הוראה קבועה.
לאחר לימודיו בקולג' החל מקפרלנד ללמוד באוניברסיטת אוקלהומה, ועבד במגוון של משרות חלקיות. בתחילה הוא למד מתמטיקה מתוך כוונה לפתח קריירה בהוראה. לאחר שנה הוא עבר ללמוד במכינה למשפטים. הוא למד בקצב מואץ, וב-15 ביוני 1917 סיים את לימודי התואר בוגר אוניברסיטה.
לאחר תום לימודיו באוניברסיטה, התגייס מקפרלנד לצי ארצות הברית, זמן קצר לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. ב-11 בדצמבר 1917 הוא התגייס בדרגת ימאי מתלמד והוצב בבסיס האימונים הימי של הימות הגדולות. הוא לא הצליח להסתגל לאקלים בחוף ימת מישיגן, ובמרץ 1918 הוא אושפז בבית החולים של הצי לאחר שלקה בדלקת ריאות. את החודשים הבאים הוא העביר בבית החולים תוך שהוא התמודד עם מגוון בעיות, כולל דלקת קרום הלב, נפחת וצדרת. רק בראשית 1919 הוא החלים במידה מספקת שבית החולים ימליץ על שחרורו בכבוד מהצי החל מינואר 1919.
ראשית הקריירה
לאחר שחרורו מהצי, שב מקפרלנד לאוקלהומה לתקופה קצרה, ואז החליט לעבור לאריזונה. הוא הגיע לפיניקס ב-10 במאי 1919, ולאחר כמה ימים מצא עבודה בבנק מקומי. בראותו שבבנק עמדו בפניו מעט מאוד אפשרויות קידום, הוא החל ללמוד בבית הספר למשפטים באוניברסיטת סטנפורד. לפני שיצא ללימודיו, הוא רכש שטח אדמה של 160 אקרים (כ-650 דונם) ליד העיר קאסה גרנדה.
מקפרלנד למד משפטים במשך ארבעה סמסטרים לפני שלקח הפסקה. הוריו ואחיו הצעיר עברו לאריזונה. באותה תקופה, המליצו בסטנפורד שכל הסטודנטים למשפטים יעבירו סמסטר בתקופת התמחות. כשחש געגועים לביתו לאחר שנה בקליפורניה, הוא החל לעבוד במשרד עורכי הדין "פיליפס, קוקס ופיליפס" בפיניקס, שם הוא היה פקיד משפטי של מי שלימים יכהן גם הוא כמושל אריזונה, ג'ון קלהון פיליפס.
מקפרלנד גם הכיר מגוון של דמויות בממסד הפוליטי של אריזונה. עם השלמת תקופת ההתמחות שלו, הוא שב לסטנפורד. בסמסטר הקיץ של 1922 הוא השלים את התזה שלו לתואר דוקטור במשפטים. בנוסף הוא השלים את חובות השמיעה לתואר מוסמך אוניברסיטה במדע המדינה. מאוחר יותר באותה שנה הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של אריזונה.
עם סיום לימודי המשפטים, עבר מקפרלנד להתגורר בקאסה גרנדה כדי לממש את זכותו על האדמה שרכש וכדי לפתוח את משרד עורכי הדין הראשון שלו. מצבה של כלכלת אריזונה באותה תקופה היה קשה, והוא השיג מעט מאוד עבודות משפטיות. עם מצב זה הוא התמודד באמצעות מעורבות בפוליטיקה. במהלך מערכת הבחירות למשרת המושל של 1922 הוא עבד במטה הבחירות של ג'ורג' האנט. לאחר שניצח האנט בבחירות, מונה מקפרלנד לתפקיד התובע הכללי של אריזונה.
באמצע 1924 שב מקפרלנד כדי להשלים את עבודת הגמר שלו לתואר המוסמך. מאוחר יותר אותה שנה הוא נבחר כפרקליט המחוז של פינאל. בשל דרישת החוק באריזונה שפרקליט המחוז יתגורר בעיר מושב המחוז, עבר מקפרלנד להתגורר בפלורנס, שם הוא שימש בתפקיד במשך שלוש שנים.
בינואר 1926 נשא מקפרלנד לאישה את קלייר קולינס. היכרותם הראשונה הייתה במסיבת חג המולד בסטנפורד ב-1919. לאחר מכן הם המשיכו בקשר מכתבים, וכאשר נבחר מקפרלנד לתפקידו, עבדה קולינס כמורה בבית הספר התיכון בפלורנס. לזוג נולד ב-1927 בן בשם ויליאם ארנסט, וב-1929 בת בשם ג'יין קלייר. ויליאם סבל ממחלה ונפטר ימים ספורים לפני לידת אחותו, שבעצמה נפטרה יומיים לאחר לידתה.
רעייתו של מקפרלנד סבלה מדיכאון בעקבות אובדן שני ילדיה. ב-1930 היא הראתה סימני התאוששות כאשר הזוג ציפה ללידת ילד. ילדתם השלישית, ג'ולייט, נולדה בלידה שקטה, וקלייר פיתחה סיבוכים של משכב לידה, שהובילו בסופו של דבר לפטירתה ב-12 בדצמבר 1930.
בפברואר אותה שנה ייצג מקפרלנד את המדינה בעתירתה הסופית של אווה דוגאן (אנ') לפני הוצאתה להורג, משימה שהייתה קשה מאוד עבורו. זמן קצר לאחר מכן הוא החליט שדי לו בתפקיד התובע. תחת זאת, הוא התמודד על מושב בבית המשפט הגבוה של מחוז פינאל, אך נוצח בבחירות על ידי השופט המכהן, א. ל. גרין.
לאחר סיום כהונתו כתובע המחוזי, חבר מקפרלנד לעוזרו הבכיר, טום פולברייט, ויחד הם הקימו את משרד עורכי הדין "מקפרלנד ופולברייט". משרד זה זכה להכרה ציבורית כאשר זכה מקרפלנד בערעור שהגדיר את ויני רות ג'וד (אנ') כבלתי שפויה, אך עיקר עיסוקו היה בתחום חוקי המים.
על אף הצלחתו בעריכת דין, עדיין קיווה מקפרלנד להיות שופט. ב-1934 הוא התמודד על התפקיד בפעם השנייה, והפעם הביס את א. ל. גרין בבחירות המקדימות ונבחר בבחירות הכלליות מבלי שניצב מולו מתמודד נוסף. ב-1935 הוא הושבע לתפקידו וכיהן על כס השיפוט במשך שש השנים הבאות.
בשל העומס הקל של עבודתו במחוז פינאל, קיבל מקפרלנד תיקים ממקומות אחרים באריזונה, שאפשרו לו לשבת על כס השיפוט בכל מחוז במדינה ולצבור ניסיון בסוגיות שונות בכל רחבי אריזונה. כשופט, פסיקותיו זכו לכבוד, והן נהפכו על פיהן על ידי ערכאות גבוהות יותר שלוש פעמים בלבד.
בעת שכיהן כשופט, החל מקפרלנד לנהל קשר עם אלמנה בשם עדנה איבלנד סמית', שהייתה אם לילדה קטנה, ג'וול. סמית' לימדה היסטוריה ומתמטיקה בבית הספר התיכון של פלורנס עד שהשניים נישאו בטוסון ב-1 ביוני 1939. עם נישואיהם, אימץ מקפרלנד את בתה של זוגתו.
סנאטור
ב-1936, כאשר הודיעה חברת בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם אריזונה, איזבלה גרינוויי, שלא תתמודד על תקופת כהונה נוספת, שקל מקפרלנד להתמודד על התפקיד. שוב ושוב הוא גם זכה לעידוד להתמודד על משרת התובע הכללי של אריזונה. לכשהבין שאין ברשותו את המשאבים למסע בחירות ברחבי המדינה, הוא החליט שלא להתמודד על משרות אלו.
במהלך הבחירות לסנאט של ארצות הברית ב-1940, תלה מקפרלנד את יהבו במצביעים בפיניקס ובטוסון שיתנגדו לכל מועמד מעיר אחרת. הוא עבר ברחבי המדינה והציג את עצמו מחדש למגוון של מנהיגים פוליטיים שאותם הוא הכיר בעת כהונתו על כס השיפוט, אך עדיין המתין להכרזה רשמית על כוונתו להתמודד על התפקיד. כניסתו המאוחרת למרוץ לא הזיקה לו, והוא ניצח בבחירות המקדימות ביחס מצביעים של שניים לאחד כשהוא הביס את הסנאטור המכהן הנרי פ. אשרסט. בבחירות הכלליות הוא ניצח, ובינואר 1941 החל לכהן בסנאט.
המינויים הראשונים של מקפרלנד לוועדות הסנאט היו לוועדה לענייני אינדיאנים, הוועדה למסחר בין-מדינתי, ועדת ההשקייה והטיוב, ועדת המשפט ולוועדת הגמלאות. זמן קצר לאחר תחילת כהונתו של מקפרלנד בסנאט, שיכנע הסנאטור ג'רלד ני את הסנאט לפתוח בחקירה על התעמולה המלחמתית של תעשיית הרדיו והקולנוע. הסנאטור ברטון וילר המליץ על מקפרלנד לחברות בוועדת החקירה שבראשה עמד ני על סמך ההנחה שסנאטור צעיר "ישמור על פה חתום".
במקום לעמוד בציפייה זו, היה מקפרלנד למבקר בולט של הוועדה והציג האשמות רבות שהועלו נגד סרטים על ידי אנשים שלא טרחו לצפות בהם. מקפרלנד זכה לתשומת לב ברמה הלאומית על התנהלותו בוועדה, כשרוב הציבור האמריקאי הביט בו בעין יפה.
כחבר תת-הוועדה לתקשורת, היה מקפרלנד מעורב בשימוע שעסק בהשפעת ההתפתחות של דואר האוויר, הרדיו, הטלפונים, והטלגרף. שוק הטלגרף האמריקאי נשלט על ידי החברות פוסטל טלגרף ווסטרן יוניון. פוסטל טלגרף לוותה כספים מתאגיד השיקום הפיננסי (Reconstruction Finance Corporation) כדי להחזיק את התשתיות שלה, אף על פי שהיה ברור שהחברה לא תצליח לפרוע את ההלוואות. המגעים במסגרת זו עם רשות התקשורת הפדרלית הובילו את מקפרלנד לגלות עניין בתחום התקשורת.
התנסותו של מקפרלנד במלחמת העולם הראשונה הובילה אותו לגלות עניין ברווחת הלוחמים במלחמת העולם השנייה. על בסיס הטענה שרבים מהחיילים עזבו את מקומות עבודתם, את משפחותיהם ואת מקומות הלימודים שלהם כדי לשרת בחזית, קידם מקפרלנד את החוק להכוונת חיילים משוחררים (G.I. Bill) של 1944, כאמצעי לסיוע לחיילים עם חזרתם לחיים האזרחיים.
ב-1946 נבחר מקפרלנד לכהונה שנייה בסנאט. ב-1950 הוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים מאוניברסיטת אריזונה.
ב-1950, הקימה סיעת הדמוקרטים בסנאט צוות של 12 סנאטורים כדי להבטיח שלכל הפחות חבר מפלגה אחד יהיה נוכח באולם המליאה כאשר הסנאט התכנס. מהלך זה נעשה כדי להבטיח את זימונם של חברי הסיעה לכל הצבעה. מקפרלנד נבחר לשמש כראש הצוות ומצא שיהיה יותר קל להיות נוכח במליאה בעצמו מאשר למצוא אחרים שישמשו בתפקיד.
במהלך הבחירות שהתקיימו באותה שנה, שני המועמדים לתפקיד מנהיג הרוב הדמוקרטי נוצחו במערכת הבחירות לבחירתם לתקופת כהונה נוספת. על רקע ההערכה לפועלו מצד חבריו למפלגה, קיבל מקפרלנד עידוד להתמודד על תפקיד מנהיג הסיעה עם כינוס הקונגרס בינואר 1951. עם כינוסו של הקונגרס שנבחר באותה שנה, נבחר מקפרלנד כמנהיג הרוב הדמוקרטי. בתפקידו זה, הוא אירח כמדי חודש לארוחת צהרים שאליה הוא הזמין את כל יושבי הראש של הוועדות ואת הסנאטורים הצעירים. הוא ניצל את המעמד הבלתי פורמלי כפורום לניהול מגוון של מגעים של הסנאט.
במשך שנתיים, כאשר הם כיהנו יחדיו בסנאט, ישב מקפרלנד לצדו של הארי טרומן. במהלך תקופה זו התיידדו השניים, מצב שהקל עליו בעבודתו כמנהיג הרוב כאשר טרומן היה לנשיא. מקפרלנד האמין שהיה זה חלק מחובתו כמנהיג הרוב ליידע את הנשיא על תחושותיהם האמיתיות של עמיתיו הסנאטורים. "מעולם לא היססתי להציג בפגישותיי עם הנשיא דעות שהיו מנוגדות לדעותיו. כפי שאמרתי קודם לכן, אני סבור שבאופן תדיר מדי, הנשיא שומע רק מה שאנשים חושבים שהוא רוצה לשמוע. הייתי רוצה להדגיש שזה לא נעים להציג לנשיא דעה מנוגדת לדעתו בפגישות כאלו". הוא חש שחובתו כמנהיג סיעת הרוב הייתה להפריד את עצמו מהאינטרסים של קהל בוחריו בפגישות אלו.
מקפרלנד דיבר בפני ועדת ההקצבות של הסנאט וביקש מהם להקציב העברת מים מנהר הקולורדו למרכז אריזונה. הוא הפך למומחה בחוקי המים בשל מאמציו במסגרת חברותו בוועדת ההשקיה והטיוב.
ב-1952 נוצח מקפרלנד על ידי הרפובליקני בארי גולדווטר בניסיונו להיבחר לכהונה שלישית בסנאט. הייתה זו הפעם האחרונה בה מנהיג סיעת רוב בסנאט לא נבחר לכהונה נוספת עד 2004, כאשר ג'ון ת'ון הביס את טום דאשל בדקוטה הדרומית.
מושל אריזונה
בספטמבר 1954 ניצח מקפרלנד בבחירות המקדימות של הדמוקרטים על משרת מושל אריזונה. בבחירות הכלליות שהתקיימו ב2 בנובמבר 1954 הוא נבחר לאחר שגרף 128,104 קולות מול 115,866 שקיבל המושל המכהן, הרפובליקני ג'ון הווארד פייל. ב-3 בינואר 1955 הוא הושבע לכהונתו. במהלך תקופת ממשלו של מקפרלנד, אושרר הסכם הנפט הבין-מדינתי, הוקמה ועדת הגבול של נהר הקולורדו, ומועצת המירוצים המדינתית קיבלה סמכויות חוקיות. בנוסף, הוקמה מערכת הפארקים המדינתיים, ותמיכת המדינה בבתי הספר הורחבה. ב-6 בנובמבר 1956 נבחר מקפרלנד לתקופת כהונה שנייה, לאחר שהביס את המועמד הרפובליקני הוראס ב. גריפין ביחס קולות של 171,848 מול 116,744. ב-1958 בחר מקפרלנד שלא להתמודד על תקופת כהונה שלישית, ותחת זאת התמודד פעם נוספת על מושב בסנאט מול גולדווטר, אך הדבר לא עלה בידו, וב-5 בינואר 1959 סיים את כהונתו כמושל.
מיזם הטלוויזיה
זמן קצר לאחר תום כהונתו בסנאט, הקים מקפרלנד עם כמה מידידיו את חברת הטלוויזיה של אריזונה שתפתח תחנת טלוויזיה בפיניקס. מזה זמן רב הביע מקפרלנד סקרנות למדיום התקשורת החדש.
ב-1955, זמן קצר לאחר השבעתו כמושל, פתח מקפרלנד את KTVK, תחנת הטלוויזיה השלישית של פיניקס. הוא בחר בשם זה "כדי שהאותיות TV יהיו השם האמצעי שלנו". התחנה הייתה מסונפת לרשת ABC ברוב שטחה של אריזונה עד 1995, ואז הייתה לאחת מתחנות הטלוויזיה העצמאיות המצליחות ביותר בארצות הברית. היא נותרה בבעלות משפחת מקפרלנד עד 1999.
שופט בבית המשפט העליון של אריזונה
לאחר תום כהונתו כמושל, שב מקפרלנד לעיסוקו בעריכת דין, וב-1964 נבחר לכהן בבית המשפט העליון של אריזונה. הוא ישב בהרכב שפסק בפסק דין מירנדה נגד אריזונה, שבהמשך נהפך על פיו על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-1968 הוא כיהן כנשיא בית המשפט העליון של אריזונה. ב-1971 הסתיימה כהונתו של מקפרלנד על כס השיפוט.
שנותיו האחרונות
באמצע שנות ה-70 שימש מקפרלנד כחבר מועצת המנהלים של הבנק הפדרלי להלוואות דיור של סן פרנסיסקו, וכנשיא חברת הטלוויזיה של אריזונה.
ארנסט מקפרלנד נפטר בפיניקס ב-8 ביוני 1984. הוא נטמן בבית הקברות גרינווד שבעיר.
במתחם הקפיטול המדינתי של אריזונה ניצב פסל בדמותו של מקפרלנד שמנציח אותו כ"אבי החוק להכוונת החיילים המשוחררים". הפארק ההיסטורי המדינתי מקפרלנד (McFarland State Historic Park) שבפלורנס כולל בית משפט משוחזר ובניינים נוספים מהתקופה בה הייתה אריזונה טריטורייה. את המבנים לפארק זה רכש ותרם מקפרלנד עוד בחייו למועצת הפארקים המדינתית של אריזונה.
לקריאה נוספת
- McFarland, Ernest W. (1979). Mac: The Autobiography of Ernest W. McFarland.
- Kroman, Karen K. (1989). "Ernest W. McFarland". In Myers, John L. (ed.). The Arizona governors, 1912–1990. Phoenix, AZ: Heritage Publishers. pp. 99–108.
- McMillan, James E. (Winter 1994). "Father of the GI Bill: Ernest W. McFarland and Veterans' Legislation". The Journal of Arizona History. Arizona Historical Society. 35 (4): 357–376.
- McMillan, James E. (2006). Ernest W McFarland: Majority Leader of the United States Senate and Governor and Chief Justice of the State of Arizona. Prescott, AZ: Sharlot Hall Museum Press.
- "Ernest W. McFarland". Stanford Law Review. 29 (5): 891–892. May 1977.
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 1, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 56-57.
קישורים חיצוניים
- ארנסט מקפרלנד באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- ארנסט מקפרלנד באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ארנסט מקפרלנד באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- ארנסט מקפרלנד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
