ארנסט יפת

ארנסט יפת (במרכז השורה הראשונה, עם הבלורית הלבנה) עם מנהלים בבנק לאומי, 1977

ארנסט ישראל יפת (8 במאי 1921 – 22 במאי 1997) היה מנכ"ל בנק לאומי לישראל בשנים 1970–1977, ויושב ראש מועצת המנהלים של הבנק בשנים 1977–1986. במקביל להיותו מנכ"ל ראשי של הבנק, שילוב תפקידים שלא מקובל. מראשי האחראים למשבר ויסות מניות הבנקים והורשע בשורה של עבירות הקשורות בכך. בפסק הדין שהרשיע אותו נאמר כי "נחשב בעיני הרשויות וגורמים מרכזיים בכלכלה הישראלית ובבנקאות הבינלאומית כמומחה מהמעלה הראשונה, כבעל קשרים ענפים וחשובים ביותר לכלכלת המדינה וכמי שעשה רבות לגיוס הון ומטבע חוץ למדינת ישראל."

בתקופתו הפכה הבורסה לניירות ערך בתל אביב להיות גורם בשוק ההון ופעילות משקי הבית בבורסה גברה עד שהאיש הפרטי נהג לכלול בתיק ההשקעות גם ניירות ערך סחירים. אפילו למניות היה משקל בתיק ההשקעות. משבר מניות הבנקים הביא את הפעילות האינטנסיבית לקצה. בשנת 1986, ארנסט יפת סיים את פעילותו בבנק. כעבור שנה, עם פרסום תנאי השכר והפרישה שלו, הפסיק יפת את שאר פעילותו הבנקאית ועבר להתגורר בחו"ל.

חייו

יפת נולד בגרמניה ב-1921 ליעקב יפת, בן למשפחת בנקאים ובעליו של בנק יפת, ולאילזה בת למשפחת הבנקאים פויכטוונגר. כשהיה בגיל 12 עלתה המשפחה לישראל מגרמניה, והאב יסד בירושלים ובחיפה את בנק יפת ושות' בשותפות עם אלפרד פויכטוונגר ורוברט לוי. ארנסט יפת למד בגימנסיה העברית ברחביה, ירושלים, אך לא סיים את לימודיו שם והחל לעבוד בבנק שיסד אביו כשוליה, עד שהאב נפטר. ב-1941 התגייס לצבא הבריטי שירת חמש שנים בחיל המודדים והגיע לדרגת סמל. ב-1946 השתחרר וניהל את הסניף הירושלמי של בנק יפת ולאחר מכן את הסניף החיפאי. בעקבות חילוקי דעות עם פויכטוונגר, שהיה עתה השותף הבכיר בבנק, על רקע התנגדותו של יפת למיזוג הבנק עם בנק אגוד לישראל, פוטר יפת מהבנק. בשנים 1952–1963 עבד בבנק אגוד לישראל, והגיע לדרגת מנכ"ל משותף. ב-1961 עברה השליטה בבנק אגוד לידי בנק לאומי ובשנת 1963 עבר יפת לבנק לאומי בתפקיד המשנה למנכ"ל. בשנת 1965 היה למנכ"ל משותף לצדם של ד"ר ארנסט להמן והיינריך גרינבאום. בשנת 1970 התמנה למנכ"ל הבנק. בשנת 1977 נבחר על ידי בעלי המניות ליושב ראש מועצת המנהלים של הבנק, במקביל להיותו מנכ"ל ראשי של הבנק.

פעילותו הבינלאומית

עד לכניסת יפת להנהלת הבנק, הייתה לבנק לאומי פעילות בנקאית מצומצמת בחו"ל: בנק בשווייץ, בנק בלונדון ושלוחה בניו יורק. נציגויות היו לו בגרמניה, שעסקה בשילומים, ובדרום אמריקה, שיצרה קשר בין יהודים בעלי הון לבין הבנק. יפת הגביר את הקשרים עם ראשי המערכת הבנקאית בחו"ל. בכך איפשר לפתח את פעילות הסחר הבינלאומית של ישראל ואת פעילות הבנק בחו"ל. בין השאר, מילא תפקיד מרכזי בהשגת אשראי למדינת ישראל מגופים שהוקירו את בנק לאומי. גולת הכותרת של פעילותו הבינלאומית הייתה רכישת עשרות סניפי בנק בניו יורק וצירופם לבנק לאומי ניו יורק. כמו כן בתקופתו התבסס הבנק בלונדון והיו לו סניפים אחדים, ובנק חדש נוסד בפריז. פעילות הבנקים לא התרכזה בלקוחות יהודים. יפת ניסה לפתח מערכת בנקאות המבוססת על לקוחות מקומיים. בבנקים שנוסדו בחו"ל לא היה לבנק אותו מעמד כמו בישראל. הוא לא היה יכול להחליט לתת אשראי רק ללקוחות נבחרים, כמו שנהג בישראל. בחו"ל הלקוחות הנבחרים היו של הבנקים המקומיים. התוצאה הייתה, שבמקרים רבים, רשת הבנקים של לאומי בחו"ל נתנו מתן אשראי ללקוחות פחות טובים ובענפים בעלי סיכון גבוה מהממוצע. כך נקלעו לקשיים הבנקים בצרפת ובארצות הברית.

מומחה לאשראי

יפת היה הממונה על תחום האשראי בהנהלת הבנק. בתקופה בה הדוחות הכספיים של החברה היו בעלי ערכים היסטוריים ולא שיקפו את הונן של החברות, נאלצו הבנקים לסמוך על המומחיות והידע של הבנקאים בשיקולים למתן אשראי ולהעניק אשראי על בסיס הכרת תפקודם של בכירי החברה הלווה בעבר. יפת קבע את היקף האשראי שרצוי לתת ללקוחות, מבחינת הבנק. הוא נהג לגלות עניין במצבם של לקוחותיו ולהיפגש איתם באופן אישי.

משבר מניות הבנקים

לאחר משבר מניות הבנקים בשנת 1983, התברר לציבור שבנק לאומי לישראל, כמו שאר הבנקים הגדולים, הונחה בפעולותיו על ידי המנכ"ל בלבד. מועצת המנהלים, הנבחרת על ידי בעלי המניות ועל ידי ה"גוברנורים", אשר מונו מטעם בעלי השליטה בבנק אוצר התיישבות היהודים, לא מילאו את תפקידם. בפועל ההחלטות שקבלו על מדיניות הפעולה של הבנק היו בהתאם להמלצות מנכ"ל הבנק, אשר נחשב בעיניהם למומחה בבנקאות המודרנית. חברי הדירקטוריון של האוצר ושל הבנק היו בדרך כלל בעלי תפקידים במוסדות הסתדרות הציונית העולמית והיכרותם עם מערכות הבנקאות המודרנית של המאה ה-20 הייתה מועטה.

הנהלת הבנק דאז, בראשותו של יפת, נהגה לווסת את המסחר במניות הבנק. ויסות המניות גרם לכך שמחירן יעלה בהדרגה והציבור יתייחס למניות כהשקעה בטוחה. מגמת העלייה במחירי המניות עודדה את הציבור לקנות את המניות בשוק. כמקובל בשוק בכלל ובשוק המניות בפרט, כאשר השוק למוצר הקיים (השוק המשני) חזק אפשר למכור ניירות ערך חדשים בשוק הנפקות חדשות. התוצאה הייתה שהבנקים הצליחו בשנים אלה לגייס הון עצמי מהציבור בסכומים ניכרים. ההון העצמי המוגדל נתן לבנקים מנוף פיננסי. גיוס המשאבים הכספיים איפשר לבנקים להרחיב את עסקיהם. התוצאה הייתה פריחה בבנקאות: יותר סניפים ויותר רווחים. מגמה זו באה לקיצה בסוף שנת 1983. עקב תנועת מכירות חריגה במיוחד של המניות בכלל ומניות הבנקים בפרט, לא עלה בידי הבנקים לייצב את מחירי המניות. תחילה הבנקים פנו לבנק ישראל לקבלת אשראי למימון רכישת המניות מהציבור. כאשר נבצר מבנק ישראל לסייע התערבה ממשלת ישראל. תחילה הופסק המסחר במניות הבנקים ורק לאחר שנקבע הסדר מניות הבנקים חודש בבורסה המסחר במניות. בעקבות ההסדר, הובטח אינטרס בעלי המניות מהציבור.

משבר מניות הבנקים ופרישתו של יפת מבנק לאומי

כתוצאה מפרשת הוויסות, נאלץ ארנסט יפת לפרוש מתפקידיו בבנק. ועדת החקירה הממלכתית לחקר הפרשה, ועדת בייסקי, קבעה כי יפת הוא בכיר^{[דרוש מקור]} האחראים לוויסות מניות הבנקים ולמפולת במחירי מניות הבנקים. בינואר 1987 פרסם נחמיה שטרסלר מעיתון הארץ את תנאי השכר והפרישה של בכירי הבנק. אמנם, ה"גוברנורים" מטעם "אוצר התיישבות היהודים" אישרו את ההסכמים והם היו אלה אשר מונו, בין השאר, גם לתפקיד זה מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, אולם הציבור לא היה מוכן לקבל טיעון זה, והתוצאה הייתה כי תנאי השכר והפרישה בוטלו.

פרשת תנאי השכר והפרישה שלו הביאה לתגובות רבות ועוררה הדים שליליים רבים. ארנסט יפת נכלא על ידי ועד עובדי הבנק בלשכתו בבית גיבור אליה עבר מבנק לאומי, ובה המשיך לנהל את שאר עסקיו. יפת העביר את מקום מגוריו לחו"ל בעוד בני משפחתו נשארו בישראל. עזיבתו את ישראל לא ציננה את יחס דעת הקהל בישראל נגדו. ראו בו מה שקבעה ועדת בייסקי: כי יפת הוא בכיר האחראים לוויסות מניות הבנקים ולמפולת במחירי מניות הבנקים.

היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, החליט כי די בהדחתם של ראשי הבנקים המסחריים שוויסתו את מניותיהם, ואין עניין לציבור בהמשך התביעה במישור הפלילי. נגד החלטה זו הוגשה עתירה לבג"ץ וזה החליט ב-9 במאי 1990 להפוך החלטה זו וקבע: כי על היועץ המשפטי להעמיד לדין 26 גופים האחראים לוויסות המניות: הבנקים, ראשי הבנקים ובכיריו - בהם ארנסט יפת - ורואי החשבון של הבנקים. יפת, שעזב את ישראל לא שב למשפט ונעדר מהמשפט, שבו עמדו לדין האחראים לוויסות המניות. לאחר ששב לישראל, הוא הועמד לדין במאי 1994, בנפרד משאר ראשי הבנקים, בבית המשפט המחוזי בירושלים. כיוון שהוסכם על הצדדים כי הראיות שהיו במשפט הבנקים ייחשבו כמי שנשמעו גם במשפטו, הרי הוא הסתיים במהירות (לפי עיתון הארץ, בתום 45 דקות), לאחר יום נוסף הורשע יפת, והוא נידון ל-11 חודשי מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ולקנס בסך 900 אלף ש"ח. היה זה העונש החמור ביותר בפרשת ויסות המניות. ביולי 1994 ערער יפת לבית המשפט העליון, אשר לא ביטל את ההרשעה, אולם המיר את המאסר בפועל.

כעבור שלוש שנים, בגיל 76, במאי 1997, נפטר ארנסט יפת בניו יורק. הוא הובא למנוחות בבית הקברות בהר הזיתים. אחרי ארונו הלכו מנהלים מבנק לאומי וידידיו המעטים שנותרו. ידידו ועורך דינו יגאל ארנון ספד לו: "יפת הוא גדול הבנקאים שמדינת ישראל הולידה".

קישורים חיצוניים

• שלמה פרנקל ושמשון ביכלר, המיוחסים - אצולת ההון של ישראל, הוצאת כדים, 1984

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25488988ארנסט יפת