ממלכת אסטוריאס

ממלכת אסטוריאס

צלב אסטוריאס - סמל עתיק של ממלכת אסטוריאס.
צלב אסטוריאס - סמל עתיק של ממלכת אסטוריאס.
מפת ממלכת אסטוריאס בשנת 925.
מוטו לאומי	”Hoc Signo Tuetur Pius, Hoc Signo Vincitur Inimicus” "בסימן זה הגן על החסיד, בסימן זה נצח את האויב"
ממשל
משטר	מונרכיה
שפה נפוצה	רשמית: לטינית לא רשמית: אסטורלאונזית, בסקית, וגליסית-פורטגזית.
עיר בירה	אוביידו 43°21′36″N 5°50′42″W
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	ניצחון המלך פלאגיוס בקרב קובאדונגה והקמת הממלכה.
תאריך	718
פירוק	חלוקת ממלכת אסטוריאס, והקמת ממלכת לאון.
תאריך	925
ישות קודמת	הממלכה הוויזיגותית
ישות יורשת	ממלכת לאון ממלכת גליסיה
שטח בעבר	60,000 קמ"ר (נכון ל־910)
דמוגרפיה
דת	נצרות (רומית קתולית).

ממלכת אסטוריאס (לעיתים מתורגם שמה לעברית כ"ממלכת אסטוריה") הייתה הישות הפוליטית הנוצרית הראשונה שקמה בחצי האי האיברי לאחר נפילת הממלכה הויזיגותית. ממלכת אסטוריאס קמה כתוצאה מהמרד שהנהיג פלאגיוס, ושבעקבות קרב קובאדונגה הפך את אזור צפון-מערב חצי האי האיברי לממלכה נוצרית עצמאית. ממלכת אסטוריאס התקיימה עד ל-925, אז העביר המלך פרואלה השני את מרכז ממלכה לעיר לאון וייסד ממלכה חדשה בשם ממלכת לאון.

הרקע הילידי של ממלכת אסטוריאס

מקום הולדתה של ממלכת אסטוריאס נמצא באזור המערבי והמרכזי של הרי קנטבריה ובמיוחד באזור פיקוס דה אירופה ומרכז אסטוריאס של ימינו. האירועים הצבאיים והפוליטיים העיקריים בעשורים הראשונים לקיום הממלכה התקיימו באזור זה. לפי תאוריהם של סטראבון, דיו קסיוס, ושאר גאוגרפים יוונים ורומים, אדמות אסטוריאס היו מיושבות בתחילת הספירה הנוצרית על ידי מספר עמים, ושביניהם החשובים ביותר היו הוודיניינים שישבו באזור פיקוס דה אירופה ושישובם התפשט בהדרגה דרומה במאות הראשונות לספירה; האורגנומסקים שישבו באזור החוף האסטורי המזרחי; הסאלינים אשר ישובם התפשט דרך עמק נהר הסלה; הלוגונים שעיר בירתם הייתה בלוקוס אסטורום (Lucus Asturum) ושהטריטוריה שלהם השתרעה מנהר סלה עד לנהר נאלון, האסטורים (במובן הצר של המילה) שישבו באסטוריאס הפנימית, בין הערים דהיום פילוניה וקנגאס דה נרסאה; והפאסיקים אשר ישבו לאורך החוף המערבי של אסטוריאס בין שפך הנהר נאוויה והעיר דהיום חיחון.

גאוגרפים מהעת העתיקה מביאים תאורים סותרים בנוגע לתיאור האתני הנ"ל. תלמי אמר כי אזור ישובם של האסטורים התפשט לאורך האזור המרכזי של אסטוריאס של היום, בין הנהרות נאוויה וסלה, וכי זה היה הגבול עם הקנטברים. עם זאת, גאוגרפים אחרים ממקמים את הגבול בין האסטורים לקנטברים יותר מזרחה: יוליוס הונוריוס הצהיר בספרו "קוסמוגרפיה" שמעיינות נהר האברו היו ממוקמים בארץ האסטורים (sub asturibus). בכל מקרה הגבולות האתנים בהרים הקנטברים לא היו כל כך חשובים בזמן ההוא, כיוון שלכל העמים בצפון חצי האי האיברי היה את אותה תרבות ומנהגים.

מצב זה החל להשתנות בתקופת האימפריה הרומית המאוחרת ותחילת ימי הביניים, כאשר זהות אסטורית החלה להווצר בהדרגה: המאבק שנמשך מאות בשנים נגד הרומאים, הויזיגותים, והונדלים יצר זהות אחת משותפת בין העמים ששכנו בהרים הקנטברים. במספר חפירות ארכאולוגיות בקסטרו של לה קאריסה (אזור העיר לנה) התגלו חורבות של קו הגנה שמטרתו העיקרית הייתה על העמקים של מרכז אסטוריאס מפני הפולשים מאזור המסטה דרך מעבר פאחארס: חוקרים מסיקים כי קיומם של ביצורים מעין אלה מראה על רמה גבוהה של ארגון ושיתוף פעולה בין השבטים האסטורים השונים במטרה להגן על עצמם מהפולשים הדרומיים. תוצאות בדיקת תיארוך באמצעות פחמן הראו שהחומה הוקמה בסביבות השנים 675-725 לספירה, כאשר נערכו שני מסעות צבאיים נגד האסטורים: הראשון, בראשותו של המלך הויזיגותי ואמבה; והשני, של המושל המוסלמי מוסא אבן נוסייר בתקופת הכיבוש המוסלמי של חצי האי האיברי.

הזהות האסטורית שהחלה להווצר בהדרגה הביאה ליצירתה של ממלכת אסטוריאס אחרי הכתרת פלאגיוס והניצחון על המוסלמים בקרב קובאדונגה. ה"כרוניקה אלבלדנסה" (Chronica Albeldense) בתיאור הקרב בקובאדונגה, מצהיר כי ”Regnum Asturorum divina providencia exoritur” - "ההשגחה העליונה הביאה אלינו את מלך אסטוריאס".

התפתחות היסטורית

פסלו של פלאגיוס באתר הקרב בקובאדונגה

הכיבוש המוסלמי והמרד האסטורי

הממלכה נוסדה על ידי פלאגיוס (Pelagius), אציל ויזיגותי, אשר חזר לארצו לאחר קרב גואדאלטה שם הוא נבחר כמנהיג האסטורים ולאחר מכן הוא ייסד את ממלכת אסטוריאס. עם זאת בהתחלה לא הייתה ממלכתו של פלאגיוס יותר מסיסמת קרב שבה השתמשו כוחות הגרילה הקיימים במלחמה נגד המוסלמים^{[דרוש מקור]}.

עם התקדמות הכיבוש המוסלמי בחצי האי האיברי, הערים הראשיות והמרכזים המנהליים נפלו לידם של הכוחות המוסלמים. השליטה באזורים המרכזיים והדרומיים, כמו עמק גואדלכביר והאברו כמעט ולא הציבו מכשול בפני הכובשים אשר השתמשו במבנים הוויזיגותים המנהלתיים הקיימים שהיו ממוצא רומי. עם זאת מרכזים עירוניים באזור ההררי הצפוני של הארץ כמעט ולא היו קיימים ולכן ההכנעה של העמים הילידים באזור התבצעה עמק אחרי עמק. כוחות מוסלמיים לא אחת נקטו בלקיחת בני ערובה כדי להבטיח את השקט באזורים החדשים שנכבשו.

אחרי ההתקפה הראשונה של טאריק, אשר ב-711 הגיע עד לטולדו, המשנה למלך מוסא אבן נוסייר חצה בשנה שלאחר מכן את מיצר גיברלטר והחל במבצע כיבוש רחב שכלל בין היתר את מרידה, טולדו, סרגוסה, ולרידה. בשלב האחרון של מבצע כיבוש זה הגיע אבן נוסייר לצפון מערב חצי האי שם הוא השיג שליטה על אזור לוגו וחיחון. בחיחון הוא הציב חיל משמר ברברי קטן בפיקודו של מושל, מונוזה, שמשימתו הייתה לבסס את השליטה המוסלמית על אסטוריאס. כדי להבטיח את כניעות האזור, מספר אצילים (ויש הטוענים כי פלאגיוס היה ביניהם, אך לטענה זו אין מקור ידוע) נלקחו בשבי מאסטוריאס לקורדובה.

אך, כפי שנכתב בכרוניקה הרוטנזית (הכרוניקה של אלפונסוס השלישי שבה נכתב כי פלאגיוס נחשב ליורש של מלכי טולדי, במטרה ברורה לייצר לגיטימיות פוליטית) וכן גם בכרוניקה של אל מקארי (היסטוריון מרוקאי מהמאה ה-16 שמת בקהיר, מצרים, ושייתכן כי הוא השתמש בכרוניקה הרוטנזית כדי לשכתב אותה שמונה מאות שנה לאחר מכן, ובכך להפוך את הכרוניקה שלו לחסרת תועלת כמסמך היסטורי), פלאגיוס נמלט מקורדובה בזמן שלטונו של אל-חור (717-718) וחזרתו לאסטוריאס עוררה את המרד נגד השלטונות המוסלמיים של חיחון. זהותו של פלאגיוס, עם זאת, נותרה שאלה בלתי פתורה, וזוהי רק אחת מהתאוריות. מנהיג האסטורים, שזהותו נדונה עד היום על ידי ההיסטוריונים, היה בזמנו בביתו שבברס (Bres, במחוז פילוניה) ומונוזה שלח את כוחותיו לשם תחת הנהגתו של גנרל אל-קאמה. לאחר שהגיע לאוזנו הידיעה על בוא המוסלמים, פלאגיוס ורעיו חצו בחופזה את נהר פילוניה והלכו לכיוון הר אאוסווה שם הם מצאו מקלט באחת המערות, קובאדונגה. שם הם הצליחו לארוב לכוח המוסלמי, שחוסל בקרב. ההשערה המקובלת ביותר לגבי הקרב (אפוס כמתואר במקורות נוצריים, או תגרה קטנה במקורות מוסלמיים) היא שהטור הלוחמים המוסלמי מהצוקים ואז נפל חזרה לתוך העמקים לכיוון חיחון, אך הכוח מוסלמי המשיך להיות מותקף בזמן שהוא נסוג והוא כמעט חוסל. הניצחון - שהיה די קטן בממדיו, שכן רק מספר קטן של חיילים ברברים היו מעורבים בו - הביא לפלאגיוס יוקרה גדולה והציתה התקוממות רחבת ממדים על ידי האסטורים. תחת הנהגתו של פלאגיוס, ההתקפות על הברברים התגברו. מונוזה הרגיש שהוא מבודד באזור עוין, החליט לנטוש את חיחון ועבר לרמה (המֶסֶטַה) דרך נתיב המֶסַה. למרות זאת, הוא התגלה ונהרג על ידי האסטורים באולאלייס (היום במחוז גראדו). כאשר פלאגיוס הצליח לגרש את המורים מהעמקים המזרחיים של אסטוריאס, פלאגיוס תקף את העיר לאון, העיר המרכזית בצפון מערב חצי האי האיברי, לשלוט על מעברי ההרים, ובכך לבודד את האזור מהתקפה מורית אפשרית. פלאגיוס המשיך לתקוף את הברברים שנשארו מצפון להרים האסטורים עד לנסיגתם. לאחר מכן הוא השיא את בנו פאבילה לבתו של פטרוס, דוכס קנטבריה צאצא לשושלת המלוכה האסטורית הקודמת.

בחפירות ארכאולוגיות שנעשו בשנים האחרונות בהר הומון ובלה קאריסה (ליד עמקי הוארנה ופאחרס) נמצאו ביצורים המתוארכים לסוף המאה השביעית ותחילת המאה השמינית. ביצורים אלו כללו מגדלי שמירה, וחפיר ברוחב של כמעט שני מטרים, אשר ייתכן בהם הבנייה וההגנה נעשו על ידי אלפי חיילים. דבר זה כמובן הצריך רמה גבוהה של ארגון ומנהיגות תקיפה, וייתכן שזו נעשתה על ידי פלאגיוס בעצמו. מסיבה זו המומחים מביאים בחשבון כי ייתכן ובניית הביצורים נעשתה במטרה למנוע מהמורים להיכנס לתוך אסטוריאס דרך מעברי ההרים במסה (Mesa) ובפאחרס (Pajares).

אחרי ניצחונו של פלאגיוס על הכוח הצבאי המוסלמי בקרב קובאדונגה, נוצרה ישות טריטוריאלית קטנה בהרי אסטוריאס שנהפכה לבסיס עליו הוקמה ממלכת אסטוריאס. מנהיגותו של פלאגיוס אינה ניתנת להשוואה עם זו של המלכים הוויזיגותים. ראשוני מלכי אסטוריאס התייחסו לעצמם כ"נסיך" (Princeps = נסיך בלטינית) או "מלך" (Rex = מלך בלטינית), אך התואר מלך לא היה מיוסד באופן רשמי עד לתקופת אלפונסוס השני. התואר נסיך היה בשימוש על ידי העמים הילידים של צפון ספרד והשימוש בו מתועד בכתבים גליסים וקנטברים, שבהם ביטויים כמו "כוכב ניסר, נסיך האלביונים" ("Estela de Nícer, Príncipe de los Albiones", בכתב אשר נמצא במחוז קואניה) ונסיך הקנטברים (Princeps Cantabrorum, על מצבה בעיר סיסטיירנה בלאון). למעשה, ממלכת אסטוריאס החלה כמנהיגות על העמים ששכנו לאורך החוף הקנטברי ואשר התנגדו לשלטון הרומאים כמו שהתנגדו מאוחר יותר לשלטון הוויזיגותים ואשר לא היו מוכנים להיכנע לתכתיבים של הח'ליפות האומיית. מהגרים מהדרום שברחו מאל-אנדלוס הביאו להשפעה גותית על הממלכה האסטורית. ואמנם, בתחילת המאה התשיעית בצוואתו של אלפונסו השני, הוא קילל את הוויזיגותים על כך שהביאו לאובדנה של היספניה למוסלמים. בין הכרוניקות, שעל פיהם יש לנו ידע על התקופה ושנכתבו כולם בתקופתו של אלפונסו השלישי כאשר הייתה השפעה גותית אידאולוגית גדולה), נמצאים הכרוניקה הסבסטיאנית (Crónica Sebastianense), הכרוניקה האלבלדנזית (Crónica Albeldense), והכרוניקה הרוטנזית (Crónica Rotense).

התפשטות ראשונית

ממלכת אסטוריאס בשנת 750.

ממלכת אסטוריאס ומדינות אחרות בנות זמנה באירופה של שנת 814.

אלפונסו הראשון עלה לכס המלוכה לאחר פאבילה תודות לנישואיו עם בתו של פלאגיוס, ארמסינדה. הכרוניקה האלבלדנזית מתארת כיצד הגיע אלפונסוס לממלכת אסטוריאס בנקודת זמן מסוימת לאחר קרב קובאדונגה כדי להנשא לארמסינדה. מותו של פאבילה אפשר לאלפונסו לרשת את הכס, וכן גם אפשר את העלייה לשלטון אחת המשפחות החזקות ביותר בממלכת אסטוריאס: בית קנטבריה. בתחילה רק אלפונסוס עבר לחצר המלכות בקאנגס דה אוניס, אך עם התקדמות ההתקרוקנות מאוכלוסייה באזור הרמה ואמצע עמק האברו, שם היו המעוזים הראשיים של דוכסות קנטבריה כגון: אמאיה, טריסיו, והעיר קנטבריה; צאצאיו של הדוכס פטרוס נסוגו מריוחה לעבר האזור הקנטברי ועם הזמן שלטו בגורלה של ממלכת אסטוריאס.

אלפונסוס החל בהתפשטות הטריטוריאלית של הממלכה הנוצרית הקטנה ממושבו בפיקוס דה אירופה, בהתקדמו מערבה לגליסיה ודרומה בהתקפות חוזרות ונשנות בעמק הדורו וכובש תוך כדי ערים וכפרים ומעביר את יושביהם צפונה לאזורים בטוחים יותר. דבר זה הוביל להתרוקנות מתושבים של הרמה, אשר יצר את המדבר של עמק הדוארו ושימש כמגן בפני התקפות מוריות אפשריות.

תאוריית ההתרוקנות מאוכלוסייה, כפי שמגן עליה קלאודיו סאנצ'ס-אלבורנוס, מוטלת בספק כיום, לפחות לגבי גודלה. ישנם שני טיעונים המשמשים כדי להפריך את תאוריה זו: ראשית, הטופונימיה הקטנה נשמרה בהרבה מחוזות; שנית, ישנם הבדלים ביולוגיים (כמו ב-DNA לדוגמה) ותרבותיים בין תושבי האזור הקנטברי לתושבי הרמה המרכזית. מה שנכון הוא שבמחצית הראשונה של המאה השמינית היה תהליך של גידול באוכלוסייה הכפרית שהביא לדלדול ונטישה של חיי העיר, וכן ארגון האוכלוסייה על בסיס קהילות קטנות של רועים. להתהליך זה היו מספר גורמים: נפילתה המוחלטת של מערכת הייצור המבוססת על עבדות ושמוצאה מימי האימפריה הרומית המאוחרת, התרבות המגפות באזור, ונטישת הגדודים הברברים את אל-אנדלוס בעקבות המרד הברברי בשנים 740-741. כל הסיבות האלו הוביאו ליצירת אזור שהיה מאוכלס בדלילות ושבידד את ממלכת אסטוריאס מהתקפות מוריות והביא להתחזקותה ההדרגתית.

המערכות של המלכים אלפונסו הראשון ופרואלה בעמק הדוארו קרוב לודאי לא היו שונים מהפשיטות שהאסטורים עשו בתקופה הפרה-רומאית. ההתפשטות הראשונית של ממלכת אסטוריאס הייתה בעיקר בתוך הטריטוריה הקנטברית (מגליסיה לארץ הבסקים) והיה זה רק בתקופתם של אורדוניו הראשון, ואלפונסו השלישי שממלכת אסטוריאס החלה לנקוט בצעדים משמעותיים כדי להתפשט לכיוון השטחים שנמצאים מדרום להרי קנטבריה.

פרואלה הראשון, בנו של אלפונסו הראשון, חיזק את אחיזתו בשטחים שכבש אביו וכן הרחיב אותם בעצמו; אך הוא נרצח על ידי בני אצולה אשר היו מקושרים לבית קנטבריה.

התפתחויות פוליטיות וחברתיות

מקורות כתובים הם תמצות של ימי מלכותם של אאורליוס, סילו, מאורגטוס, וורמונדוס הראשון. בדרך כלל תקופה זו, שמתוארכת להיות בין השנים 768-791, נחשבת כתקופה שבה יש עמימות גדולה לגביה וכן נסיגה של הממלכה. ראיה זו, המוגנת על ידי מספר היסטוריונים, אשר אפילו נתנו לה שם בהיסטוריה של ממלכת אסטוריאס כתקופת "המלכים העצלים", נוצרה בשל הרושם כי לא נעשו שום פעילויות צבאיות נגד אל-אנדלוס באותה תקופה. עם זאת, בתקופה זו היו שינויי צורה פנימיים חשובים ביותר ורלוונטיים להיסטוריה של ממלכת אסטוריאס. כולם הכינו והיוו בסיס, בכל המובנים, להתחזקותה והתפשטותה של ממלכת אסטוריאס בעתיד.

ראשית, המרד הפנימי הראשון, הונהג על ידי מאורגטוס (783-788), התרחש בשנים הללו. המרד הדיח את אלפונסו השני מכס המלוכה (למרות שהוא חזר להיות מלך בשנים 791-842), והתחיל סדרה של מרידות שמנהיגיהם היו בקבוצות הארמון העולות, ואדונים פאודלים אשר, על בסיס ההתפתחות הכלכלית הגדלה באזור, ניסו להדיח את משפחת המלוכה השולטת שמוצאה מפלאגיוס. המרידות החשובות של נפוסיאנו, אלדרואיטו, ופיניולו, התרחשו בזמן שלטונו של רמירו הראשון (842-850), נעשו על רקע ההתפתחות הכלכלית, חברתית, פוליטית, ותרבותית בממלכת אסטוריאס במאה השמינית והתשיעית לספירה.

שנית, מרידות שכנות על ידי בסקים וגליסים נכשלו, ובוטלו על ידי המלכים האסטורים. מרידות אלו, בתורם, ניצלו את המרידות הפנימיות בחלקים המרכזים והמזרחיים של אסטוריאס, וכן, ספקו עזרה לטוען לכתר זה או אחר: פעם בצורת מתן מקלט לאלפונסוס השני באדמות אלאבה, לאחר מנוסתו; פעם בעזרה למרד של במקצת מן האזורים האסטורים; ובפעם אחרת בהיענות של הגליסים למרותו של רמירו הראשון.

לבסוף, עדויות אחרות מצביעות על התפתחויות פנימיות חשובות בממלכת אסטוריאס באותו הזמן. מרידות של עבדים משוחררים התרחשו בזמן מלכותו של אאורליוס. יחסי הבעלות בין אדונים ועבדים התפוגגו בהדרגה. עובדה זו, בנוסף לגידול בתפקידו של היחיד והמשפחה המצומצמת והפגיעה שנוצרה כתוצאה מכך בתפקיד שמילאה המשפחה המורחבת עד לאותו הזמן, היא עוד אות לכך שחברה חדשה החלה להווצר באסטוריאס בסוף המאה השמינית ותחילת המאה התשיעית.

פרואלה (758-768) נורש בידי אאורליוס (768-774), נכדו של פטרוס, דוכס קנטבריה, אשר ייסד את חצר המלוכה באזור שבו היום נמצא מחוז סן מרטין דל ריי אאורליו, אשר לפנים השתייך ללאנגראו, בתקופת שנות שלטונו. סילו (774-783) ירש את אארליוס לאחר מותו, והעביר את חצר המלכות לפראביה, ולאחר מכן הוא נשא לאישה את אדוסינדה, אחת מבנותיו של אלפונסו הראשון, ולפיכך גם נכדתו של פלאגיוס.

אלפונסו השני נבחר להיות מלך לאחר מותו של סילו, אך מאורגטוס אירגן אופוזיציה חזקה והכריח את המלך החדש לסגת לאדמות באזור אלאבה (אימו של אלפונסוס, מוניה, הייתה בסקית), ולהחזיק משם את הכס האסטורי. מלך זה, למרות המוניטין הרע שההיסטוריה ייחסה לו, היה ביחסים טובים עם באטוס מליאבנה, מי שכנראה היה הדמות התרבותית החשובה ביותר בממלכה באותו הזמן. אלפונסוס תמך בו נגד האדופציאניזם. לפי האגדה, מאורגטוס היה בנו הממזר של אלפונסוס מאישה מורית, והוא יחס לו את המתנה של מאה בתולות. אלפונסו נורש על ידי ורמונדוס הראשון, אחיו של אאורליוס, הוא כונה "הדיאקון", וזאת למרות שהוא נשבע רק שבועות זוטרות מאוד. ורמונדוס ויתר על כס המלוכה לאחר מפלה צבאית, ואת שאר חייו הוא בילה במנזר.

הכרה

היה זה רק בתקופתו של אלפונסו השני (791-842) שהממלכה החלה להתבסס בצורה מוצקה עם ההכרה באלפונסו כמלך אסטוריאס על ידי קרל הגדול מחד, והאפיפיור מאידך. הוא כבש את גליסיה ואת ארץ הבסקים. בתקופת הוכרז כי נמצאו השרידים הקדושים של השליח יעקב בן זבדי בגליסיה, בסנטיאגו דה קומפוסטלה. לאחר ההכרזה החלו לעלות לרגל צליינים מכל רחבי אירופה ובכך לפתוח נתיב תקשורת בין הממלכה האסטורית המבודדת לשטחי האימפריה הקרולינגית ומעבר לכך.

עיר הבירה הראשונה של הממלכה הייתה קאנגס דה אוניס. לאחר מכן, בתקופתו של סילו, עברה עיר הבירה לפראביה. אלפונסו השני בחר באוביידו כעיר הבירה הסופית של הממלכה. הממלכה נודעה כממלכת אסטוריאס עד 924, אז היא נהפכה לממלכת לאון.

מורשת

כנסיית סנטה מריה דל נראנקו - החזית המזרחית. כנסייה זו נחשבת לדוגמה הטובה ביותר של ארכיטקטוריה אסטורית מקורית.

ממלכת אסטוריאס הייתה, בתקופת יסודה, תגובה ילידית של האסטורים והקנטברים לפלישה הזרה. עמים אלו לחמו ברומאים במלחמות הקנטברים, ובתחילה התנגדו לכל ניסיון של רומאיזציה. אמנם הם שימרו רבים מהמאפיינים של התרבות הפרה-רומאית, אבל שפתם הקלטית אבדה להם לטובת הלטינית.

ממלכת אסטוריאס נחשבת למולדת סגנון האדריכלות הימי-ביניימית האירופאית בעלת ההשפעה: האדריכלות האסטורית הפרה-רומנסקית. סגנון זה של אדריכלות נוצר בימי מלכותו של רמירו הראשון.

הממלכה הקטנה הייתה אבן דרך במאבק נגד המינות האדופציאניסטית, עם באטוס מליאבנה כדמות ראשית. בזמנו של אלפונסו השני, המקום הקדוש בסנטיאגו "התגלה". הצליינות לסנטיאגו, דרך השליח יעקב הייתה לצורת תקשורת גדולה בתוך אירופה, וצליינים רבים, עם כספם, עברו דרך אסטוריאס במסעם לסנטיאגו דה קומפוסטלה.

ראו גם

• ממלכת לאון
• ויזיגותים
• אל-אנדלוס
• הח'ליפות האומיית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממלכת אסטוריאס בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ממלכת אסטוריאס23665528