אמצ'יטקה
 | |
| צילום לוויין של האי | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום | אלסקה, ארצות הברית |
| קואורדינטות | 51°28′N 179°05′E / 51.467°N 179.083°E |
| ארכיפלג | האיים האלאוטיים |
| סוג | אי געשי |
| נתונים מדיניים | |
אמצ'יטקה הוא אי געשי שאינו יציב מבחינה טקטונית, שנמצא בקבוצת איי ראט שבאיים האלאוטיים בדרום-מערב אלסקה. אורכו כ-68 ק"מ ורוחבו נע בין 3 ל-6 ק"מ. האקלים בו ימי, יש בו סערות רבות, ושמיו מכוסים בדרך-כלל בעננים.
האי היה מיושב במשך יותר מ-2,500 שנים בידי תושבים אלאוטיים, אך החל מ-1832 אין בו יישובים קבועים. האי היה כלול ברכישת אלסקה משנת 1867, וכלול מאז כחלק מארצות הברית. במלחמת העולם השנייה שימש האי כבסיס אווירי לכוחות ארצות הברית בקרב על האיים האלאוטיים, המערכה היחידה שהתנהלה במלחמת העולם השנייה על אדמת ארצות הברית עצמה.
אמצ'יטקה נבחר על ידי הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית כאתר לפיצוצים תת-קרקעיים לנשק גרעיני, ושלושה ניסויים כאלה בוצעו בו בין השנים 1965 ל-1971. הראשון, "לונג שוט" (Long Shot), היה פיצוץ בעוצמה של 80 קילוטון שבוצע ב-1965, השני, "מילרואו" (Milrow), בעוצמה של 1 מגהטון ב-1969, והשלישי, "קאניקין" (Cannikin), בעוצמה של קרוב ל-5 מגהטון בוצע ב-1971, והיה הניסוי הגרעיני התת-קרקעי הגדול ביותר שביצעה ארצות הברית אי פעם.
הניסויים עוררו התנגדות עזה, בעיקר מארגונים להגנת הסביבה שחששו ש"קאניקין" יגרום לרעידות אדמה ולגלי צונאמי. ההתנגדות ופעולות המחאה לקראת פיצוץ קאניקין הביאו להקמת ארגון גרינפיס.
אמצ'יטקה כבר אינו משמש כאתר ניסויים, אך עדיין מנוטר לבדיקת דליפות של קרינה גרעינית.
גאוגרפיה
אמצ'יטקה הוא הדרומי מבין קבוצת איי ראט שבשרשרת האיים האלאוטיים. הוא מוקף בים ברינג מצפון וממזרח, ובאוקיינוס השקט מדרום וממערב.
חלקו המזרחי הוא רמה נמוכה עם מספר אגמים קטנים, גבעות מתונות, וצמחיית שיחים, אזוב, וחזזית. מרכז האי הוא הררי, וחלקו המערבי שומם וצמחייתו דלילה. האקלים אוקייני, ערפילי, סחוף רוחות, וב-98 אחוז מימי השנה מכוסה האי בעננים. הטמפרטורות באי מתונות בשל ההשפעה הממזגת של האוקיינוס, אך סופות חזקות ישנן באי לעיתים תכופות. מבחינה גאולוגית, האי הוא געשי ובלתי יציב, ומהווה חלק מהבלוק הקרומי שניתק מהקשת הוולקנית של האיים האלאוטיים.
היסטוריה מוקדמת
ההיסטוריה האנושית באמצ'יטקה התחילה לפני כ-2,500 שנים, וישבו בו בני האלאוטים. שרידים אדם משנת 1000 לספירה התגלו ב-1980.
ב-1741 נראה אמצ'יטקה על ידי ויטוס ברינג, וכונה על-ידו סנט מקאריוס, ב-1790 הוא נראה על ידי בילינגס, ובשנת 1820 ירד לחופו שישמארף.
החל מסוף המאה ה-18 הקימו ציידים וסוחרים רוסים מושבות של קבע באמצ'יטקה ובאיים הסמוכים, תוך ניצול התושבים האלאוטים הילידים. כתוצאה מכך פחתה אוכלוסיית המקומיים, וב-1832 כבר לא נותר באי יישוב של קבע, ובמלחמת העולם השנייה נותר באי רק כפר דייגים רוסי נטוש יחיד. האיים נחקרו בידי משלחות מחקר באזור צפון האוקיינוס השקט ב-1855, ונכללו ברכישת אלסקה, שבה נקנתה אלסקה מידי הרוסים בשנת 1867.
ב-1913, הקצה נשיא ארצות הברית, ויליאם טאפט, את שרשרת האיים האלאוטיים, ובכללם את אמצ'יטקה, לשמורת טבע. התושבים המקומיים באי אטקה חכרו את האי למטרת ציד שועלים ב-1920, והמשיכו בכך עד לפלישה היפנית למערב האלאוטים ב-1942.
מלחמת העולם השנייה
ערך מורחב – הקרב על האיים האלאוטיים
ביוני 1942 כבשו היפנים חלק מהאיים האלאוטים המערביים, ועמדו לכבוש גם את אמצ'יטקה. כדי לסלק את היפנים, החליט המטה הכללי האמריקני לפעול במהירות, ולבנות מספר בסיסי אוויר ושדות תעופה צבאיים ממערב לאומנק, שמהם יוכלו מפציצים אמריקנים לתקוף את כוחות הכיבוש היפנים.
הצבא האמריקני בנה באיים שהיו בשליטתו 14 בסיסי אוויר, ובסיור שערך צבא ארצות הברית באמצ'יטקה בספטמבר 1942, הוחלט שיהיה קשה לבנות מסלולי המראה באי. עם זאת, ב-13 בדצמבר 1942 הוחלט בכל זאת לבנות מסלול המראה באמצ'יטקה, וזאת כדי להקדים את היפנים ולמנוע מהם את כיבוש האי. משלחת סיור נוספת שביקרה באי בין 19-17 בדצמבר המליצה לסלול מסלול המראה קצר בתוך שבועיים-שלושה, ובסיס אווירי ראשי בתוך שלושה עד ארבעה חודשים.
התוכנית החלה להתבצע, וב-12 בינואר 1943 נחתו כוחות אמריקנים באי ללא התנגדות מצד היפנים, פרט להטבעת המשחתת האמריקאית וורדן (DD-352) ועמה 14 חיילים.
למרות מזג האוויר הקשה וההפצצות היפניות, נמשכה בנייתו של שדה התעופה, והוא היה מוכן לפעולה כבר ב-16 בפברואר 1943. הפיקוד האלסקאי היה עתה במרחק של 80 ק"מ בלבד ממטרתו, האי קיסקה. יחד עם שדה התעופה בן שלושת מסלולי ההמראה, נבנו באי גם מספר מבני שירות וכבישים. בשיאו היה אמצ'יטקה מאוכלס בכ-15,000 חיילים.
הקרב על האיים האלאוטיים הסתיים בניצחון אמריקני ב-24 באוגוסט 1943, והיה הקרב היחיד במלחמת העולם השנייה שנערך על אדמת אחת ממדינות ארצות הברית. עם סיום הלחימה נותרה באי טייסת יירוט אמריקנית אסטרטגית, שנשארה בו עד פברואר 1945. הצבא פינה את האי באוגוסט 1950, ונותרה בו רק תחנת מעקב מזג אוויר, שפעלה במהלך שנות ה-50, תחנת תקשורת בין 1959 ל-1961, ותחנת ממסר שפעלה בשנות ה-60 וה-70.
תוכניות לניסויים גרעיניים
בשנת 1951 החל משרד ההגנה האמריקני לשקול ביצוע של ניסויים גרעיניים באי. מטרת הניסויים באותה עת הייתה לבדוק את ממדי הלוע שעשוי להיווצר כתוצאה מפיצוץ גרעיני. לפיכך, תוכנן פיצוצן של שתי פצצות בעוצמה של 20 קילוטון כל אחת. לאחר שנקדחו כ-34 קידוחי ניסוי, הגיעו המתכננים למסקנה שהאי אינו מתאים למטרה זו, והניסויים הועברו לאתר הניסויים שבמדינת נבדה.
בסוף שנות ה-50, הגיעו מדענים למסקנה שהבנה טובה יותר של האפקטים הסייסמולוגיים של פיצוצים גרעיניים היא הכרחית כדי לזהות ניסויים תת-קרקעיים שבוצעו בידי ברית המועצות. ניסוי "ריינייר" (Rainier), שהיה חלק ממבצע "פלאמבוב" (Plumbbob), שהיה בעוצמה של 1.7 קילוטון, גרם לסיגנלים סייסמיים חזקים, אך אלו נראו דומים למדי לסיגנלים הסייסמיים שנוצרים ברעידת אדמה רגילה. ב-1959, הקים ד"ר ג'יימס קיליאן, עוזר הנשיא למדע וטכנולוגיה, את ה"פאנל לשיפור הסייסמוגרפיה", שמטרותיו היו להביא לשיפור המכשור הסייסמוגרפי ולפריסה גלובלית של תחנות סייסמוגרפיות בעולם, וכן למחקר מעמיק יותר של האפקטים הסייסמיים של פיצוצים גרעיניים. הפרויקט אושר על ידי ממשל הנשיא אייזנהאואר.
במקביל לוועדה לאנרגיה אטומית, שהייתה עצמאית וכפופה ישירות לנשיא ארצות הברית, החל גם משרד ההגנה האמריקני לבחון שוב את אמצ'יטקה כאתר לניסויים גרעיניים תת-קרקעיים.
ניסוי "לונג שוט"
כדי לבצע את הניסוי "לונג שוט" (Long Shot), תפס משרד ההגנה את האי בין השנים 1964 ו-1966, כשהסיוע המדעי, מכשירי המדידה, והפצצות עצמן סופקו על ידי הוועדה לאנרגיה אטומית. מטרת הניסוי הייתה "להגדיר את ההתנהגות והמאפיינים של הסיגנלים הסייסמיים הנוצרים מפיצוצים גרעיניים, ולבדלם מהסיגנלים הסייסמיים שנוצרים מרעידות אדמה טבעיות".
הפיצוץ התבצע בסופו של דבר ב-29 באוקטובר 1965. פיר הקידוח נכרה בעומק של 714 מטרים, והפיצוץ היה בעוצמה של 80 קילוטון. היה זה הניסוי הראשון שארצות הברית ביצעה באתר מרוחק, והראשון שהתבצע באחריות משרד ההגנה. לא הייתה קריסה של פני השטח, אך הייתה דליפה של טריטיום ושל קריפטון אל פני השטח, דליפות שהוסתרו מהציבור עד 1969.
הניסויים "מילרואו" ו"קאניקין"
ניסוי "מילרואו"
אף על פי שהניסויים בוצעו כחלק מ"תוכנית הניסויים לנשק גרעיני", הוגדרה מטרת ניסוי מילרואו (Milrow), כ"ניסוי לבדיקת אי, ולא ניסוי לבדיקת נשק". הייתה זו "יריית כיול" שנועדה להפיק מידע שממנו ניתן יהיה לחזות את כלל ההשפעות של פיצוץ גרעיני חזק על סביבת הניסוי, ובפרט, כדי להגדיר אם ניתן יהיה לבצע באופן בטוח את הניסוי הבא - ניסוי קאניקין. הפיצוץ התבצע ב-2 באוקטובר 1969, פיר הקידוח היה בעומק של 1,220 מטרים, והפיצוץ היה בעוצמה של כ-1.2 מגהטון.
גלי הרעד מהפיצוץ הגיעו לפני השטח בתאוצה של מעל 35 ג'י, ויצרו כיפה ברדיוס של כ-3 ק"מ ובגובה של כ-5 מטר. הפיצוץ גם יצר גלי קצף באוקיינוס הסובב את האי, והרים מהאגמים ומהנחלים שעל פני האי גייזרים של בוץ ומים עד לגובה של כ-15 מטר. בפני השטח נוצרה תופעת קריסה קרקעית, הידועה גם כ"מכתש משוקע", שנוצר כתוצאה מקריסת חומרי הקרקע אל תוך החלל שנוצר בפיצוץ.
מחלוקת וביקורת לקראת ניסוי קאניקין
מספר ימים לאחר ניסוי מילרואו, התארגנה ועדה בשם "אל תיצור גל" ("Don't Make A Wave") בוונקובר שבקנדה, כשעל סדר יומה השאלה האם להתנגד ולהיאבק כנגד ביצוע ניסוי גרעיני נוסף באי, או האם להרחיב את מאמציהם למאבק כולל בכל האיומים כנגד איכות הסביבה. ועדה זו, ופעולות המחאה שארגנה נגד הניסויים, היוו את ראשיתו של ארגון "גרינפיס".
שם הוועדה נקבע בשל הקביעה שקבע בוב האנטר, עיתונאי מוונקובר, שכתב שהניסוי המתוכנן הבא יגרום לרעידות אדמה ולצונמי. הוועדה לאנרגיה אטומית, מצידה, העריכה את הסיכוי שהניסוי יגרום לרעידת אדמה משמעותית כ"מאוד בלתי סביר", ואת הסיכוי לצונמי כ"עוד פחות סביר".
אחרים לא הסכימו לקביעה זו. יושב ראש הוועדה לאיכות הסביבה, ראסל טריין, טען ש"לא ניתן להסיק מתוצאות ניסוי מילרואו מסקנות חותכות לגבי הניסויים הנוספים ..."
ביולי 1971 תבעה קבוצה בשם "הוועדה לאחריות בנושאי גרעין" את הוועדה לאנרגיה אטומית, ובקשה מבית המשפט לעצור את המשך הניסויים. התביעה נדחתה בבית המשפט, ובית המשפט העליון של ארצות הברית, בהרכב של 7 שופטים, דחה צו מניעה בעניין זה ברוב קולות. נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון עצמו אישר תקציב בסך 200 מיליון דולר לביצוע הניסוי השלישי, וזאת למרות התנגדות מצד מדינות כמו יפן, פרו ושוודיה. ועדת "אל תיצור גל" חכרה ספינה בכוונה להפליג עמה לחופי האי להפגנת מחאה, וכדי למנוע את ביצוע הניסוי, אך בשל תנאי מזג אוויר קשים התבטלה פעולתם.
ניסוי "קאניקין"
ניסוי "קניקין" היה מיועד לבדוק את תכנונו ואת יכולתו המבצעית של הטיל האנטי-באליסטי האמריקני ספרטן LIM-49, שהיה בעל ראש נפץ גרעיני רב עוצמה. הטיל תוכנן להפקת כמות גדולה של קרני X, וזאת כדי למזער את תגובת הביקוע הגרעיני ואת ההרס הפיזי שנגרם ממנו, וכדי למנוע מהיריב את נטרול מכ"ם הטיל. הניסוי נועד למדוד את תפוקת הפצצה, את מידת קרינת קרני ה-X, את ספקטרום הקרינה, ולהבטיח תכנון מיטבי לראש הנפץ הגרעיני.
הניסוי התבצע ב-6 בנובמבר 1971 בקרקעית פיר קידוח בעומק של 1,860 מטרים. עוצמתו הייתה מעט פחות מ-5 מגהטון, עוצמה החזקה פי 400 מעוצמת פצצת האטום שהוטלה על הירושימה. ניסוי קאניקין היה הניסוי הגרעיני התת-קרקעי הגדול והחזק ביותר שביצעה ארצות הברית אי פעם. כתוצאה מהפיצוץ התרוממו פני השטח באזור הפיצוץ בכ-6 מטר, וכתוצאה מהשקיעה ומהפגיעה שגרם הפיצוץ נוצר מכתש ברוחב של כ-1.5 ק"מ, שהפך לאגם מים. הפיצוץ גרם לגלי רעד סייסמיים בעוצמה של 7.0 בסולם ריכטר, שגרמו למפולות סלעים ולסדקי אדמה בשטח של כ-3.5 קמ"ר באזור הפיצוץ. אף שלא נגרמו רעידות אדמה קשות או גלי צונמי, כפי שחששו אנשי איכות הסביבה, עדיין אירעו מספר אירועים טקטוניים במהלך השבועות שלאחר הניסוי, ככל הנראה כתוצאה מפעולת גומלין בין הפיצוץ עצמו והלחצים הטקטוניים הטבעיים שמצויים באזור האי.
משנת 1973
משרד האנרגיה האמריקני החליט לנטוש את האי החל משנת 1973, אך מדענים המשיכו לבקר בו למטרות בדיקה וניטור. ב-2001 ביצע משרד האנרגיה מספר פעולות לטיהור האי מפסולת גרעינית. פירי הקידוח יוצבו ונוקו על ידי ערבוב הבוץ שבהם באדמה בלתי מזוהמת, וכוסו ביריעות פוליאסטר שכוסו באדמה.
היה חשש שסדקים תת-קרקעיים חדשים שעלולים להיווצר, יאפשרו לנשורת ראדיואקטיבית לדלוף אל פני השטח ואל מי האוקיינוס. במחקר שהתבצע על ידי ארגון גרינפיס ב-1996, נמצא שאזור ניסוי קאניקין ממשיך לשחרר פלוטוניום ואמריציום אל פני השטח, אך מחקר שהתבצע על ידי אוניברסיטת אלסקה קבע שאין סימנים לדליפה רדיואקטיבית, ובבדיקה שהתבצעה ב-2006 נקבע שכמות הפלוטוניום שנפלטת מהמקום קטנה מאוד, ואינה מהווה סיכון ביולוגי משמעותי לסביבה הטבעית.
משרד האנרגיה האמריקני ממשיך לנטר את האי עד היום, כחלק מתוכנית הטיהור והשיקום של המקום. פעולה זו מתוכננת להימשך עד שנת 2025, כשאז מתוכנן האי להפוך לשמורת טבע שהגישה אליה מבוקרת ומוגבלת.
קישורים חיצוניים
- אמצ'יטקה, משרד האנרגיה האמריקאי
- אמצ'יטקה, מחקר אוקיינוגרפי, 2004, אוניברסיטת אלסקה והמרכז הימי ללחימה תת-מיימית שבוושינגטון
- המורשת הגרעינית של אמצ'יטקה, אוניברסיטת אלסקה (עדכון אחרון במרץ 2008)
סרטוני וידאו, משרד האנרגיה האמריקאי
- תוכנית אמצ'יטקה (הסרטון המלא)
- פרויקט "לונג שוט" (הסרטון המלא)
- ניסוי "מילרואו" (הסרטון המלא)
- סקירת ניסוי "קאניקין" (הסרטון המלא)
