אליהו מידניק
אליהו מַידַניק (בכתיב יידי: מיידאניק; ברוסית: Илья Майданик; 1882?[1] - 22 במאי 1904) היה סופר עברי ויידי ברוסיה. שם קץ לחייו בגיל 23.
ביוגרפיה
מידניק נולד באילינצי (Ильинцы) שבפלך קייב של האימפריה הרוסית (אוקראינה). הוא קיבל חינוך מסורתי ורכש בעצמו השכלה כללית.
כבר בגיל צעיר, בהיותו בן 13, החל לכתוב עבור העיתון "ווסחוד" ('"זריחה"), עיתון יהודי בשפה הרוסית שמילא תפקיד מרכזי בחוגים המשכילים של יהודי רוסיה.
בשנת 1899 עבר לעיר אודסה והתגורר בפרבר מולדבנקה, שם התחיל ללמוד לבחינות הבגרות ולפרנסתו עבד כמורה פרטי בעברית. בעת מגוריו באודסה עזב מדי פעם את העיר לתקופות ארוכות ושהה בבסראביה, ורשה, אומן וקייב. באודסה התוודע מידניק לחוג הסופרים העבריים והשתתף בכינוסים ובמפגשים חברתיים. המשורר זלמן שניאור מתאר פגישה בבית יהושע חנא רבניצקי שבה נכח גם מידניק.[2] השפעה גדולה השפיע עליו המשורר יהושע דוידוביץ, שמת בדמי ימיו, ושאת כתביו ביקש להוציא לאור, אולם הדבר לא עלה בידו.
ב-17 במאי שנת 1900 פרסם בשבועון היידי "דער יוד" (דֶר יִד, 'היהודי') בעריכת רבניצקי סיפור אוטוביוגרפי מזיכרונות ילדותו: "אַ בלעטיל פֿון מיַינע קינדהייט-זכרונות". לחלק מסיפוריו גם הוסיף ציורים שהוא עצמו צייר.
הוא שלח שבעה סיפורים מפרי עטו למייסדו ועורכו הראשון של "השילוח", אשר צבי (הירש) גינצברג (אחד העם); מתוכם נתפרסמו מיד שלושה: "הקבצן העיוור", "ר' אייזיק גיחך" ו"עונג שבת". אחד העם היה ידוע בתור עורך קפדן ודקדקן, והפרסום היווה מעין "תעודת מסע ספרותית" שסללה בפני מידניק את הדרך והכשירה את פרסומו כסופר. שני סיפורים נוספים מתוך השבעה הודפסו מאוחר יותר: "מה יאמר" ("הצפירה" 1903) ו-"בביתו של גביר" ("השילוח" בשנת 1904); שלושת הסיפורים הנותרים אבדו.
סיפורו "הקבצן העיוור" זכה לתהודה רבה ופורסם גם כספרון נפרד בהוצאת "ביבליותקה 'מוריה' לבני הנעורים ולעם" (1910), בהוצאת אמנות (1930), וכן נבחר כאחד הסיפורים בקובץ "סיפורים עבריים מפרץ סמולנסקין עד ח. נ. ביאליק" שליקט וסידר יצחק למדן בהוצאת יוסף שרברק (1947). אוריאל אופק מעיד על ההתרגשות הגדולה שעורר הסופר בקוראים רבים מבני דורו: "סיפור טראגי מעולה זה".[3] בשנת 1903 נתמנה יוסף קלוזנר לעורך "השילוח", ומידניק שלח לו שני סיפורים, שקלאוזנר לא פרסם (אם כי ייתכן שאת הסיפור "יום קרוש ומקולל" שקל קלוזנר לפרסם).[4] בנוסף שלח גם מספר סיפורים לשבועון "הדור" בעריכת דוד פרישמן, שגם הם לא פורסמו; כפי הנראה פרישמן לא העריך כל כך את היצירות, כפי שמעיד מכתבו ב"הדור" 18 (14 ביוני 1904). עם מינויו של ח"נ ביאליק לעורך "השילוח" (1904) הוא פנה אל מידניק בבקשה להימנות עם סופרי העיתון. בקשה זו ריגשה מאוד את מידניק.[5]
מידניק, כמו שאר הציבור היהודי, זועזע עמוקות מפרעות קישינב (1903), וכתב לארוסתו: "אני נמצא במצב קרוב לטירוף-דעת בהשפעת פרעות קישינב". לאחר פנייתו של ביאליק שלח לו מידניק מספר סיפורים, בהם "על פרשת דרכים". הסיפורים נדחו על ידי העורך, בטענה שיש לערוך בהם שינויים. דחיית סיפורו "על פרשת דרכים" הסבה לו צער רב, שכן הוא החשיב אותו כ"סיפורי הגדול".[6] יש הרואים גם בדחייה זו אחת מהסיבות להתאבדותו.[7] כשנה לפני מותו נישא מידניק. נישואיו כפי הנראה לא צלחו, שכן זמן קצר לאחר מכן הוא חזר לאודסה והתגורר בה לבדו. למחרת חג השבועות תרס"ד, ב-22 במאי 1904, בעודו מתכונן לבחינות בגרות, התאבד. ניסן טורוב משער שאי-שביעות רצונו מהנישואין הייתה גם היא בין הגורמים להתאבדותו, שכן אם הייתה מתממשת אהבה זו, היא הייתה עשויה לשמש לו עוגן בחייו, ואולם במקרה זה נכזבה תוחלתו.[8] באחד מסיפוריו ששלח לפני מותו, "חולשה",[9] והתפרסם ב"השילוח", מתאר מידניק את הלך רוחו של אדם המאבד עצמו לדעת. גם ברשימה שנכתבה על ידו זמן קצר לפני מותו, "ברגע האחרון", אפשר לראות את מצב רוחו הנסער של הסופר הצעיר.
בפתק שנמצא ליד גופתו כותב מידניק: "מאז הפוגרום אני מרגיש כאב בלבי. כמה פעמים אחדות רציתי להתאבד, אבל לא הצלחתי. הפעם אני חושב שאצליח." כמה מהסיפורים שנמצאו במערכות העיתונים השונים ("השילוח", "הצפירה", "הצופה") נדפסו לאחר מותו. חלקם נקבצו בקובץ "כתבי אליהו מידניק" (תרס"ח), בעריכת יעקב פיכמן, שגם הוסיף את תולדותיו של הסופר. ביאליק דאג גם הוא לכנס את סיפורי מידניק ולהוציאם לאור (אודסה, 1908).
כותבי ההיסטוריה של הספרות העברית כמעט שלא עסקו ביצירתו של מידניק. כבר בדורו קובל יעקב פיכמן שמידניק "לא בסבר פנים יפות נתקבל בספרותנו", וש"הביקורת לא שמה אליו לב, לא לטובה ולא לרעה".[10] י"ח ברנר אף הוא טען כי "אליהו מידניק המנוח לא מצא את המבקר אשר ינתח את יצירותיו, יפרשן, ויבארם, והעיקר שיאהבן"[11]. התרומה העיקרית והחשובה ביותר לגאולתו של אליהו מידניק מתהום הנשייה היא של מנהל ארכיון בית ביאליק, שמואל אבנרי, שערך וההדיר את הספר "יום קרוש ומקולל: מבחר סיפורים" והוסיף את מחקרו המקיף. המחקר ומכתביו של מידניק הנספחים אל הספר נותנים לקורא רקע והבנה על פועלו, וזורעים אור על הקשר שבין עלילות סיפוריו של מידניק לנפתולי חייו.
על תמונתו של המחבר וקובץ סיפוריו כתב ניסן טורוב:
היגון הגדול הנסוך על פניו העדינים של מחבר הקובץ והיאוש המשתקף מתוך עיניו היהודיות-הטיפוסיות. מעידים על בעליהם, כי הקשר שלו עם החיים הולך ומתרופף. הקרקע הולך ונשמט מתחת רגליו, ועוד מעט ויישאר בלי אחיזה.[12]
ספריו
- מחפשי-הזהב הקטנים: ספור מחיי תלמידי החדר, ורשה: תושיה (ביכורים: ביבליותיקה לבני הנעורים), תרס"ז.
- הקבצן העִוֵּר, אודסה: מוריה (ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים ולעם), תר"ע. (נדפס שוב: תל אביב, אמנות (מגִלוֹת לבתי-הספר), תרפ"ט.)
- היתום: ספור ורשה: תושיה, תרע"ב.
מבחר כתבים:
- כתבי אליהו מידניק: ספורים וציורים (עם תמונת המחבר ותולדותיו), אודסה: חובבי ספרות, תרס"ח. (את תולדות המחבר כתב יעקב פיכמן)
- יום קרוש ומקולל: מבחר סיפורים; ההדיר וצירף מבוא, הערות ואחרית דבר: שמואל אבנרי, תל אביב: עמדה/ביתן (ספרי מופת עבריים), תשס"ג 2002.
לקריאה נוספת
- ניצה בן דב, 'ממון ומניינו – אנטומיה של הידרדרות : על "הקבצן העיוור" של אליהו מידניק', עלי-שיח 49 (תשס"ג), 85–92.
- שמואל אבנרי, 'אליהו מידניק וביאליק: מסביב להתאבדות', הארץ תרבות וספרות, י"ד בניסן תשנ"ט, 31 במארס 1999, עמ' ד 7-ד 8: "המניעים האפשריים להתאבדות הסופר הצעיר", בצירוף חליפת מכתבים בינו לבין המשורר חיים נחמן ביאליק.
- שמואל אבנרי, 'אליהו מידניק ועורכי "השילוח": נפתולי יצירה, עריכה ואבדן', סדן 4 (תש"ס), 353–387.
- יורם מלצר. מידניק מתגלה מחדש', מעריב, מוסף שבת – ספרות וספרים, כ"ב בטבת תשס"ג, 27 בדצמבר 2002, עמ' 24.
- אבנר שץ, 'שימור הזיכרון', ידיעות אחרונות, המוסף לשבת – ספרות, ד' בתמוז תשס"ג, 4 ביולי 2003, עמ' 27–28.
- דפנה כצנלסון בנק, ייצוג השיגעון בסיפורת העברית בראשית המאה העשרים, דיסרטציה, אוניברסיטת תל אביב, 2004.
- שמואל אבנרי, 'אליהו מידניק וסדרו של עולם', חוליות 8 (2004), 385–386. (קישור באתר אוניברסיטת חיפה)
קישורים חיצוניים
- אליהו מַידַניק, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- כתבי אליהו מידניק בפרויקט בן-יהודה
- רשימת הפרסומים של אליהו מידניק, בקטלוג הספרייה הלאומית
- ברוסיה, השקפה, 24 ביוני 1904 (הודעה על מותו; נדפסה שוב: לפני יובל שנים: קצו של סופר עברי, דבר, 25 ביולי 1954)
- ניסן טורוב, בעיות ההתאבדות: מחקר פסיכולוגי סוציולוגי, תל אביב: דביר, תשי"ג 1953, ד. בלי אחיזה: אליהו מיידאניק, עמ' 296–303, באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה
- אליהו מידניק, חמץ, סיפור לחג הפסח, בבלוג של רן יגיל, באתר nrg מעריב
- אליהו מידניק, "בביתו של הגביר": סיפור לחג השבועות, בבלוג של רן יגיל, באתר nrg מעריב, 25 במאי 2012
הערות שוליים
- ^ שנת לידתו שונה במקורות אחדים: על פי "הצפירה", נולד בשנת 1879; על פי "השילוח", בשנת 1880; אצלגצל קרסל (לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, מרחביה: ספרית פועלים, תשכ"ז 1967), שנת לידתו היא 1881.
- ^ ז' שניאור, ח. נ. ביאליק ובני דורו, תל אביב: דביר, תשי"ח, עמ' 278-9
- ^ מעריב, 30 באפריל 1976
- ^ יום קרוש ומקולל: מבחר סיפורים; ההדיר וצירף מבוא, הערות ואחרית דבר: שמואל אבנרי, תל אביב: עמדה/ביתן (ספרי מופת עבריים), תשס"ג 2002, עמ' 136
- ^ ראו מכתבו של מידניק לביאליק מראשית ינואר 1904 בפרויקט בן-יהודה (מכתב מס' 5)
- ^ מכתב מאת מידניק לביאליק, 17 בינואר 1904, בפרויקט בן-יהודה (מכתב מס' 6)
- ^ משה אונגרפלד, ביאליק וסופרי דורו, תל אביב: עם הספר, תשל"ד, עמ' 297; 'בתי חרושת של ספרות', הדור 28 (33 באוגוסט 1904), 32
- ^ ניסן טורוב, בעיות ההתאבדות: מחקר פסיכולוגי סוציולוגי, תל אביב: דביר, תשי"ג 1953, ד. בלי אחיזה: אליהו מיידאניק, עמ' 296–303, באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה
- ^ חולשה, באתר פרויקט בן-יהודה
- ^ יעקב פיכמן, "אליהו מידניק", הקדמתו לקובץ כתבי אליהו מידניק, אודסה: חובבי ספרות, תרס"ח, עמ' 1
- ^ י"ח ברנר, "מעולם ספרותנו", כל כתבי י"ח ברנר, תל אביב 1967, עמ' 228
- ^ ניסן טורוב, בעיות ההתאבדות: מחקר פסיכולוגי סוציולוגי, תל אביב: דביר, תשי"ג 1953, ד. בלי אחיזה: אליהו מיידאניק, עמ' 297, באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה.
26696550אליהו מידניק