אלאריק הראשון
אלאריק הראשון (Alaric) (בערך 370–410), הידוע גם בשמות אלריקוס ואלאריק מלך הוויזיגותים, היה מייסדה של שושלת בלתה, אחת השושלות החשובות הראשונות של השבטים הגרמאניים. אלאריק ידוע גם כמי שכבש ובזז את העיר רומא בשנת 410.
תולדות חייו
אלאריק נולד קרוב לוודאי בפֶּאוּקֶה, בשפך הדנובה לים השחור. הוא השתייך לקלאן המכובד ה"בָּלְתָה", הנועזים, שהיה השני בחשיבותו בין הלוחמים הגותים רק ל"אָמָל". לפי מקום הולדתו, השתייך אלאריק לגותים המערביים, הוויזיגותים, ששכנו אז בשטח שהוא היום בולגריה לאחר שנמלטו ממישורי הדנובה דרומה מפני ההונים.
בשנת 394 שירת אלאריק כפואדרטי, נאמן האימפריה הרומית החייב לה שירות צבאי בתמורה למזון, אדמות או תשלום. הוא נלחם כפואדרטי תחת פיקוד הקיסר תאודוסיוס הראשון שהביס את הקושר אאוגניוס. קרב פריגידוס, שהביא קץ למסע המלחמה, נערך בסמוך למעברי האלפים, דבר שלימד את אלאריק ככל הנראה על חולשת ההגנה הטבעית של איטליה בחזיתה הצפון-מזרחית, בקצה הים האדריאטי.
השימוש בברברים כפואדרטי הפך נוהג נפוץ בין קיסרי האימפריה הרומית במהלך המאה הרביעית. האוכלוסייה בפרובינקיות הפכה דלה ומדולדלת עקב המסים הכבדים שהטילו עליה הקיסרים ממערב וממזרח, ולא יכלה לספק עוד חיילים במספר הולם להגנת האימפריה. הברברים, לעומת זאת, היו מנועים מלהפוך לקיסרים בעצמם, משרה שלשמה נדרש מוצא רומי, ולכן נחשבו "בטוחים" יותר מבחינת הקיסרים מאשר קצינים בכירים ממוצא רומי. הסכנה הייתה, עם זאת, שהקצינים הבכירים ממוצא ברברי, שרכשו את הכשרתם (ולעיתים גם את חינוכם) בחסות רומית, יפנו את כישוריהם נגד האימפריה ויפעלו נגדה גם ללא תואר קיסרי רשמי.
עם מותו של הקיסר תאודוסיוס, פוצלה האימפריה הרומית שוב, והפעם סופית, בין שני בניו: ארקדיוס, שהומלך במזרח האימפריה, והונוריוס במערבה. שני הקיסרים היו אז ילדים, והשלטון המעשי נמסר לידי אפוטרופסים. כוונת תאודוסיוס הייתה ככל הנראה להפוך את המצביא הוונדלי המוכשר סטיליקו לאפוטרופוס של שניהם. בפועל, השתלט על המשרה בחלקה המזרחי של האימפריה פלביוס רופינוס.
מסע ביוון, 395 - 397
עם השינויים הללו באימפריה קיווה אלאריק לזכות במשרת מגיסטר מיליטום לאחת מהפרובינקיות החשובות של האימפריה. פלביוס רופינוס לא העניק לו את מבוקשו ואף מנע ממנו את קבלת "המתנות המקובלות"[1], דמי הכופר השגורים ששילמה האימפריה לידידים-אויבים כדי למנוע מהם לפעול נגדה. אלאריק פנה ונקט את הצעד שאליו כמהו הלוחמים הוויזיגותים, שסברו כי "שלום ממושך" ינוון אותם, ויצא בראשם לחפש להם ארץ משלהם.
אלאריק פנה תחילה למסע ארוך של ביזה ברחבי האימפריה המזרחית. הוא צעד לקרבת קונסטנטינופול וכאן, לפי קלאודיאנוס[2], בא רופינוס למחנהו לבוש כגותי והגיע להסכם עם אלאריק. אם אכן כך, ואם משום שמטרתו הייתה אחרת, פנה אלאריק מקונסטנטינופול מערבה ולאחר מכן דרומה לתסאליה, עבר ללא הפרעה במעבר תרמופילי[3] וחדר אל תוך יוון. במהלך שנת 395 עסקו הוויזיגותים בפיקוד אלאריק בביזה ביוון: הם בזזו את אטיקה ומגאריס, אך לא פגעו בתבאי וחסו על אתונה, ככל הנראה בעקבות קבלת דמי כופר נכבדים. בפלופונסוס בזז אלאריק את קורינתוס, ארגוס וספרטה, ומכר חלק ניכר מתושבי המקום לעבדים.
בנקודה זו יצא סטיליקו בראש כוח צבאי כדי להפסיק את מסע הביזה של אלאריק. על פי ההיסטוריון ג'. פ. בארי[4], היה המניע העיקרי של סטיליקו הרצון להבטיח לחלק המערבי של האימפריה את השליטה בפרפקטורה של איליריה, שכללה את יוון וארצות מרכז הבלקן (דקיה, פאנוניה, דלמטיה ומואסיה). המניעים המרכזיים של סטיליקו היו, ככל הנראה, הרצון בהבטחת מאגר החיילים העשיר של הרי איליריה ותראקיה, והרצון לצמצם את השטח שבשליטת יריבו רופינוס לפרפקטורת המזרח.
סטיליקו הביס את כוחות אלאריק בתסאליה, אבל כאן, על סף ניצחון מוחץ על הברברים, טוען קלאודיאנוס[5], הצליח רופינוס לדחוק את הקיסר ארקדיוס לכתוב לסטיליקו ולתבוע ממנו להשיב את הכוחות שגייס באיליריה לקונסטנטינופול ולשוב על עקבותיו בעצמו. סטיליקו נענה לתביעה, ככל הנראה משום שלא בטח בכוחו להתמודד ישירות מול קונסטנטינופול בשלב זה, או משום שאשתו סרנה וילדיו היו בקונסטנטינופול. לפי זוסימוס[6], הייתה הסיבה האמיתית ברית חשאית בין אלאריק לסטיליקו.
סטיליקו פנה לאחור והותיר את מרחבי יוון חופשיים להמשך ביזה של אלאריק, שהמשיך ושהה משך כל שנת 396 כ"אורח" באתונה ובחצי האי פלופונסוס. בתסאליה נפרד סטיליקו מהכוחות שהיו אמורים לשוב לקונסטנטינופול והפקידם תחת פיקודו של המפקד הגותי גאינס (Gaïnas). כאשר אלו שבו לקונסטנטינופול יצאו לקראתם, בהתאם למנהג, ארקדיוס ורופינוס, והחיילים רצחו את רופינוס (24 בנובמבר 395). לפי קלאודיאנוס[7], הסיבה לרצח הייתה כעסם של החיילים התראקים והיוונים על שרופינוס כפה על סטיליקו לסגת והפקיר את בני מולדתם. על פי פילוסטורגיוס וזוסימוס[8], בוצעה הפעולה על ידי גאינס, במצוות סטיליקו. כל המקורות מסכימים, עם זאת, שלרופינוס היו ככל הנראה שאיפות להפוך לקיסר בעצמו, כך שההתערבות הבוטה שייצג הרצח אמנם גרמה לאי–אמון עמוק כלפי סטיליקו וחשש ממנו, אך הרצח עצמו התקבל דווקא ברצון בבירה.
אחרי רצח רופינוס מונה לפרפקט הפראיטוריאני הסריס אאוטרופיוס. סטיליקו היה טרוד בהתמודדות עם השבטים הגרמאניים באזור הדנובה ועם התקוממות קונסטנטין, אך באביב 397 שב וצעד אל יוון ושוב הכה בכוחות אלאריק שם ודחק אותו אל הפינה, בהרים הסמוכים לפולוי על גבול אליס וארקדיה בפלופונסוס. ככל הנראה, התכוון סטיליקו להפוך את אלאריק לשליט בחלק מאיליריה, כדי להביא את הטריטוריה החשובה תחת השפעת מערב האימפריה, וככל הנראה הגיע להסכם על כך עם אלאריק. השמועות על המרידה של גילדו בצפון אפריקה, שהייתה חשובה לרומא במיוחד כספקית תבואה, כפו עליו לשוב על עקבותיו בטרם השלים את המהלך.
אלאריק, עם הסכם מובטח ולא ממומש, חצה את מפרץ קורינתוס וצעד עם שלל ביזתו צפונה, לאפירוס, ושם, ככל הנראה, הגיע בשנת 397 להסכם דומה עם אאוטרופיוס ומונה למגיסטר מיליטום באיליריה או חלק כלשהו ממנה. סברת שליטי המזרח הייתה שאלאריק יישאר נאמן לשבועת האמונים האחרונה שלו, אחרי שמעל בקודמות, או מכל מקום לא ייטה על צדו של סטיליקו לעת עתה.
הפלישה הראשונה והשנייה לאיטליה
מכאן ועד שנת 400 לערך נעלם אלאריק מהתיעוד ההיסטורי. ניתן להניח כי אלאריק השתמש במשרת המגיסטר מיליטום שלו כדי לצייד את הצבא הוויזיגותי שלו בנשק רומי מהדיוקסיה הדקית של המזרח. בשנת 400 או 401 יצא אלאריק בראש צבאו כדי לפלוש לאיטליה.
יש מספר השערות באשר לסיבה לפלישה ולתזמונה. אחת מהם טוענת כי אלאריק שאף להשיג לוויזיגותים שלו נחלה קבועה, אך לא היה יכול לקוות לקבל את איליריה לצורך כך, לפחות לא בשלב זה. האפשרות לפנות מזרחה הרתיעה אותו בגלל לקח כישלונו של גאינאס, הקצין הבכיר לשעבר של סטיליקו, להשתלט על קונסטנטינופול. המזרח לא היה בשל ליפול בידי שליט גרמאני. במערב, לעומת זאת, נקרתה לו באותה עת הזדמנות מצוינת: לקראת סוף שנת 401 יצא רדגאיסוס בראש צבא שכלל ונדלים וגרמאנים אחרים ופלש לנוריקום וראיטיה (באזור אוסטריה, חבל טירול ושווייץ של היום). הפלישה הייתה ככל הנראה מתואמת בין שני המנהיגים הברברים. היה ברור כי סטיליקו ייאלץ להגיב לפלישה זו ואלאריק סבר שפלישה לאיטליה ואיום על הקיסר הונוריוס במקום מושבו במילאנו תפעיל לחץ על הקיסר להעניק לו נחלת קבע באזור הדנובה – שטח שהיה ככל הנראה הנחלה המועדפת מבחינתו. בנובמבר עבר אלאריק את האלפים האיטלקיים והתקדם לאקוויליה ומשם אל ונציה, משם היה יכול להשקיף אל עמק הפו ואל מילאנו. חרדת הרומים הייתה גדולה, שכן הנחתם הייתה שאלאריק יוכל לא רק לכבוש את מילאנו, אלא גם להגיע לרומא, שהייתה ככל הנראה מטרתו האמיתית, בעקבות נבואה מיסטית ששמע "אתה תחדור אל תוך העיר." אלאריק צר על מילאנו, אך תוך זמן קצר, בפברואר 402, שב סטיליקו לאיטליה, אחרי מסע צבאי מוצלח מול רדגאיסוס, שבו הצליח להביס את המצביא הברברי וגם לספח לכוחותיו חלק מלוחמיו של רדגאיסוס. אלאריק זנח את המצור על מילאנו ויצא מערבה, אל הסטה (אסטי) ולאחר מכן לפולנטייה (פולנצו), הנמצאת בקרבת פיימונטה של היום (וכפי שמעיד שמה, שפירושו "מרגלות ההר", שוכנת לרגלי האלפים). בפולנטייה החליט אלאריק להתעמת עם סטיליקו. בקרב פולנטייה, שנערך ביום חג הפסחא ב-6 באפריל 402, ניצח סטיליקו והצליח אף לשבות את משפחתו של אלאריק.
הגותים נסוגו לחופי הים הליגורי ופסעו לכיוון אטרוריה. סטיליקו לא ניסה להכניע את הגותים, ככל הנראה נוכח אבדות כבדות שספג בקרב, שלא הניחו לו לצאת למסע ממושך נגדם. במקום, החליט סטיליקו להגיע להסכם עם אלאריק. פרטיו של ההסכם אינם ידועים, אך הם לא מנעו מאלאריק לשוב ולצאת ממזרח איטליה בקיץ 403 לניסיון נוסף להכניע את רומא. סטיליקו הצליח שוב להביסו, הפעם בוורונה וכאן כמעט והצליח לשבות את אלאריק. הרומים דלקו אחרי הוויזיגותים, שהיו מלווים גם במשפחותיהם, אל מעבר ברנר אך כאן, כמו בפעמים הקודמות בתסאליה, בפלופונסוס ובליגוריה, הגיע סטיליקו להבנה עם אלאריק ואפשר לו לקבוע את מושבו בגבול דלמטיה ופאנוניה.
עובדה זו, לדעת ברי[9], מחזקת את הסברה שכוונתו של סטיליקו הייתה עדיין להשתמש באלאריק ככלי לסיפוח איליריה המזרחית (מזרח הבלקן) לחוג ההשפעה של חלקה המערבי של האימפריה. ניתן לשער, כי לאור הניסיונות החוזרים של אלאריק לפלוש לאיטליה, היה סטיליקו אמור להבין כי השימוש באלאריק ככלי בידיו לא יצלח. ברי סבור כי אילו היה מצביא רומי עומד בראש הצבא במקום "הונדלי", היו כוחות אלאריק נמחצים לחלוטין וסכנה גדולה הייתה נמנעת מרומי.
ניתן לשער[דרוש מקור], כי יותר משהיה כאן ניסיון להרחיב את שטח ההשפעה של האימפריה המערבית, היה סטיליקו עסוק בניסיון נואש לשמר את הטריטוריות שבידו. פלישות רדגאיסוס ואלאריק חייבו את סטיליקו להעביר את מקום מושב הקיסר ממילנו לרוונה, שהייתה מוגנת בביצות משני עבריה, להסיג את הלגיון העשרים מבריטניה וככל הנראה להחליש מאד את הכוחות האימפריאליים בגאליה, מה שסייע בתוך זמן קצר לונדלים, לסואבים, והאלנים לפלוש לגאליה ולספרד כמעט באין מפריע. סטיליקו לא היה יכול להרשות לעצמו, נוכח מצבת הצבא המדולדלת של רומא, להכניע את אלאריק סופית והעדיף להותיר על כנו מנהיג צבאי שהקרבות בעבר הוכיחו כי הוא נחות ממנו בכשרונו.
בשנים שאחרי תבוסת אלאריק נמשך הלחץ על גבולות האימפריה מכל העברים. סטיליקו נאלץ למשוך את הכוחות שהגנו על גבולות האימפריה ליד הריין חזרה לאיטליה, מה שהותיר את גרמניה תחתית, לוגדוננסיס ובלגיקה מופקרות מצפון וממערב לשבטים הגרמאנים שהמשיכו לזרום דרומה אל גבולות גרמניה עילית וגאליה נארבוננסיס ממזרח ומצפון היו דאקיה, ובמיוחד פאנוניה, נוריקום וראטיה נתונות תחת לחץ הולך וגובר. מעבר להן, שכנה גאליה קיסאלפינה באיטליה גופא, פרוצה לפלישות.
בשנת 406 ניסה רדגאיסוס את מזלו פעם נוספת, כאשר פלש עם כוחות שנאספו באזור הדנייסטר לאיטליה. סטיליקו נדרש לחצי שנה עד שהצליח לארגן צבא מתוגבר בהונים ואלאנים כדי להתעמת עם רדגאיסוס ובסופו של דבר ללכוד אותו ולהוציאו להורג ב-23 באוגוסט 406.
היחסים בין המזרח למערב באימפריה המשיכו בינתיים להחריף עד שהגיעו לנתק גמור. משלחת אנשי דת ששלח הונוריוס לאחיו ארקדיוס הושלכה לכלא ובתגובה ננעלו נמלי איטליה בפני ספינות של נתיני ארקדיוס. אלאריק, ששכן אותה שעה באפירוס (מזרח יוון), קיבל אזהרה להחזיק בה עבור הונוריוס ואילו יוביוס מונה לפרפקט פראיטוריאני באיליריה. סטיליקו התכונן ככל הנראה לערוך מסע כיבוש באיליריה ונערך לחצות את הים האדריאטי, אלא שאז הגיעו דיווחים (כוזבים) על מותו של אלאריק ואחריהם על מרידת קונסטנטין בבריטניה ב-407.
הפלישה השלישית לאיטליה
אלאריק לא אחר לאתר את ההזדמנות והחל צועד בתחילת 408 מאפירוס צפונה, עד שהגיע לנוריקום. הוא חנה בפרובינקיה והעביר להונוריוס דרישת תשלום עבור שירותיו באפירוס ובעבור טרחתו במסע צפונה: 4,000 ליטראות זהב. הדרישה לתשלום נראתה לרומאים כעזות פנים, אך נוכח המרידות עמן היה על סטיליקו להתמודד, הוא הפעיל לחץ על הסנט לקבל את ההצעה. הסנאט נענה ללחצו של סטיליקו, אך רבים בו ביטאו אי שביעות רצון גם מגובה הכופר וגם מההשפלה עבור רומא בתשלומו. כפי שהכריז הסנטור למפדיוס: "זה אינו שלום, זהו חוזה עבדות"[10]. מחשש מסטיליקו, נאלץ למפדיוס להמלט אחר הדברים הללו לכנסייה, כדי שידו של סטיליקו לא תפגע בו.
זמן קצר אחרי הדברים הללו מת ארקדיוס, אחי הונוריוס. הקיסר שקל תחילה לנסוע לקונסטנטינופול, אך סטיליקו הצליח להניא אותו מכך בטענה (או תואנה) שיהיה זה מסוכן מדי עבורו לנסוע כאשר המורד קונסטנטין שולט בגאליה וכוחותיו של אלאריק שוכנים בנוריקום, סמוך לאיטליה.
אחרי–כן, כפי שמספר זוסימוס[11], נטווה קשר נגד סטיליקו. אחד מבכירי החצר, אולימפיוס, שכנע את הונוריוס בעת מסעו צפונה, לרוונה, כי מטרתו האמיתית של סטיליקו אינה להבטיח את שטחי איליריה להונוריוס אלא לנסוע לקונסטנטינופול ולהכתיר שם את בנו אאוכריוס לקיסר[12]. קנוניה זו לא הייתה מעוגנת במציאות, אך שכנעה ככל הנראה את הונוריוס. כאשר הגיע הונוריוס לטיקיטום, הצליח אולימפיוס להסית את החיילים בשמועות דומות ואלו קמו וטבחו את רוב שרי החצר של הונוריוס.
בעצת אולימפיוס, שלח הונוריוס הוראה למפקד חיל המצב ברוונה לאסור את סטיליקו, שמצא מקלט בכנסייה. זמן קצר אחרי כן, כאשר הסכים סטיליקו להיאסר, הגיע מכתב נוסף שהורה להוציאו להורג. סטיליקו אסר על פמלייתו הגרמאנית לשחררו והוצא להורג ב-22 באוגוסט 408 ובנו הוצא להורג זמן קצר אחרי כן ברומא. מפגן ראווה של עינויים של מקורביו של סטיליקו, שארגן אולימפיוס במגמה להוכיח קיומו של קשר של סטיליקו לא העלה ממצא מרשיע כלשהו.
אלאריק שמע על הוצאתו להורג של בן בריתו בעודו יושב בנוריקום. מסע טבח במשפחות הפאודרטי הגרמאנים ברחבי איטליה הוביל להמלטות כשלושים אלף מהם למחנהו של אלאריק, כשהם תובעים ממנו להוביל אותם למלחמה כנגד אולימפיוס והונוריוס. אלאריק ביקש תחילה להמתין לתשלום הסכום אותו תבע ואף העלה דרישות נוספות, אך משבקשתו החוזרת זכתה לסירוב עבר בספטמבר 408 את האלפים ופלש פעם נוספת לאיטליה, כשהפעם עומדת לנגד עיניו מטרה אחת ויחידה: רומא.
המצור על רומא וביזת רומא
אלאריק התקדם במהירות לכיוון רומא, כשהוא אינו עוצר כמעט למטרות ביזה בדרך. הערכתו הייתה, ככל הנראה, שרומא אינה מוכנה למצור ממושך עתה וניתן יהיה להרעיבה עד כניעה על נקלה. אלאריק הטיל מצור על רומא והסכים להסירו רק כאשר הסכימו תושבי רומא (באישור הקיסר שישב ברוונה) לשלם לו 5,000 ליטראות זהב, 30,000 ליטראות של כסף וכן טוניקות משי, עורות צבועים ופלפל. אחרי–כן, נסוג אלאריק מחומות העיר לאטרוריה בדצמבר 408, ותגבר את כוחותיו בעבדים ברברים שברחו מרומא וכן בכוחות אחי אשתו אטהאולף, אותו הזעיק מפאנוניה. תגבור הכוחות ברומא, במקביל, נתקל בקשיים, כאשר הכוח הגדול ביותר שנשלח לסיוע לבירה כותר והושמד על–ידי אלאריק.
הצטרפות כוחות אטהאולף אפשרה לאויבי אולימפיוס להביא להדחתו והוא נמלט לדלמטיה. מחליפו, יוביוס, הפך לפטריקיוס ולפרפקט פראיטוריאני של איטליה. באמצעות קשריו הטובים עם אלאריק, אצלו היה אורח בעבר, ניסה יוביוס לכונן הסכם שלום בין הצדדים. בפגישה עם אלאריק בארימיניום תבע אלאריק העברת השליטה בפרובינקיות של ונציה, איסטריה, נוריקום ודלמטיה לשליטתו והפיכת תושביהם לפואדרטי וכן אספקת כסף ותבואה שנתית. יוביוס סבר כי הענקת תואר מאסטר מיליטום ומגיסטר אקוויטום לאלאריק תוכל להביא אותו לפשרה כאן, אך הונוריוס לא היה מוכן להעניק לו את התואר האימפריאלי או את האדמות אותן ביקש[13].
אלאריק הנרגז רצה לצאת למלחמה ברומא, אך שקל את מצבו ואת הסכנה לרעב בקרב הגותים, והציע הצעה מתונה יותר—קבלת נוריקום ואספקת תבואה מסוימת, תמורת הגנה על גבולות האימפריה (נוריקום שכנה בחגורה השנייה של הפרובינקיות סביב איטליה). יוביוס, שקודם לכן היה להוט לכרות הסכם שלום, התנגד להצעה בחריפות, ככל הנראה משום שחשש שקבלת הצעה ממותנת זו תציג אותו כבן בריתו של אלאריק, כיוון שקודם יעץ להונוריוס לקבל את הצעתו הקודמת והמחמירה, ולכן נשבע וכפה על כל הנוכחים, כולל הקיסר, להישבע כי לעולם לא יקבלו את הצעת אלאריק.
אלאריק, בתגובה, צעד לקראת סוף שנת 409 לרומא והטיל עליה מצור בפעם השנייה, כשהוא חוסם את אספקת המזון לעיר מן הנמל. הסנאט, לכוד בין הקיסר המהסס ברוונה והרעב במצור, נענה להצעתו של אלאריק ומינה קיסר חדש: פריסקוס אטאלוס, פרפקט העיר רומא.
אטאלוס ואלאריק שלחו את קונסטנס לאפריקה, כדי להעביר את המושל במקום, שנותר נאמן להונוריוס, לצידם. הם, בינתיים, צעדו לכיוון רוונה, כשבדרך מצטרף אליהם יוביוס, שהפך את עורו והפך ליריבו המובהק של הונוריוס, כביכול. האימפריה המזרחית שלחה צבא של 4,000 איש להגן על רוונה, אך הונוריוס עדיין התכוון לנטוש את איטליה, אם יתברר כי אפריקה אבדה לאימפריה.
כאשר נודע כי קונסטנס נרצח, ביקש אלאריק לשלוח צבא ברברי לכבוש את אפריקה, שאסמי התבואה שלה היו חיוניים לאימפריה. הסנאט ואטאלוס התנגדו, גם בגלל העובדה ששליחת ברברי להלחם בפרובינקיה רומית נראתה להם לא מכובדת אך גם, ואולי בעיקר, משום שחששו מהצלחת הכיבוש הברברי באפריקה, לא פחות משחששו מכישלונו. גם אחרי שהרעב התחיל פושה ברומא, בגלל חסימת אספקת התבואה מאפריקה, סירב אטאלוס לאשר משלוח כוח ברברי לאפריקה. אלאריק, בתגובה, הסיר את אטאלוס ביולי 410 מכס הקיסר ושב לשאת ולתת עם הונוריוס.
כאן, ככל הנראה בגלל עוינות שבטית קודמת, החליט סארוס, מפקד רומי ממוצא ויזיגותי, לתקוף את מחנה אלאריק. המתקפה הייתה מטופשת, דבר שעורר חשד שהונוריוס עמד מאחריה, אך הייתה בה גם תעוזה, שקשה היה לייחסה לקיסר שנגרר עד אז בלא דעה משלו אחר יועציו. אלאריק, מכל מקום, סבר שידו של הונוריוס הייתה במתקפה, נטש את המשא ומתן וצעד לצור על רומא בפעם השלישית.
זמן קצר אחרי שהקיף את העיר המורעבת, נעזר אלאריק בסיוע מבפנים והצליח לפרוץ את שער סאלאריאן בצפון-מזרח העיר ב-24 באוגוסט 410. הביזה נמשכה יומיים או שלושה, אם כי הגותים חסו על הכנסיות וחלק מהמבנים הציבוריים, הם נטלו עמם בנסיגתם, לצד שפע שלל, גם את אחותו של הונוריוס, גאלא פלקידיה.
מרומא המשיך אלאריק דרומה, ככל הנראה במחשבה לפלוש לאפריקה ולהבטיח לעצמו בכך את היכולת להשתלט על איטליה מאוחר יותר. תוכניתו השתבשה כאשר החל לאסוף ספינות כדי להעביר אותו ואת חייליו למסינה שבסיציליה, כאשר סערה החריבה את האניות בנמל. זמן קצר אחרי כן, מת אלאריק ממחלת המלריה בקוזנצה, עוד לפני תום שנת 410[14]. אנשיו קברו אותו בבזנטוס. הם הטו את מימי הנחל לערוץ אחר, חפרו את הקבר, ואז הטו את מימיו שוב על פני הקבר. לפי יורדנס, העבדים שהועסקו במלאכה הוצאו להורג אחר כך, כדי שסוד מקום קבורתו לא יוודע. אחרי מותו, נבחר אחי אשתו, אטהאולף, למלך הוויזיגותים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ כניסוחו של יורדנס ב"מקורם ומעשיהם של הגותים" סימן XXIX.
- ^ "נגד רופינוס" 2, שורה 54 ואילך.
- ^ על פי זוסימוס, ב"היסטוריה חדשה", ספר חמישי רופיוס היה זה שדאג להבטיח לו מעבר ללא הפרעה ליוון.
- ^ "היסטוריה של הרפובליקה הרומית המאוחרת", עמ' 111.
- ^ "נגד רופינוס" 2, שורה 130 ואילך.
- ^ "היסטוריה חדשה", ספר חמישי.
- ^ "נגד רופינוס" 2, שורה 454.
- ^ "ההיסטוריה האקלסטית של פילוסטורגיוס" ספר XI, פרק 3.
- ^ עמוד 162.
- ^ (Non est ista pax, sed pactio servitutis) .זוסימוס, 5, 156.
- ^ זוסימוס, 5, 157 ואילך.
- ^ סטיליקו עצמו לא היה יכול להפוך קיסר, כיוון שלא היה ממוצא רומי. בנו, לעומת זאת, בהיותו בנה של סרנה, היה גם רומי במוצאו וגם בעל קרבת דם לבית תאודוסיוס.
- ^ על–פי זוסימוס, 5, 171.
- ^ J L Cloudsley-Thompson. (1976). Insects and History, World Naturalist series. Littlehampton Book Services Ltd. pp.91-92, 94. מסת"ב 978-0297771289