אירווינג קריסטול
אירווינג קריסטול (באנגלית: Irving Kristol; 22 בינואר 1920, ברוקלין – 18 בספטמבר 2009, וושינגטון די. סי.) היה בעל טור, עיתונאי וסופר יהודי-אמריקאי, שכונה "הסנדק של הנאו-שמרנות".[1] כמייסד, עורך ותורם לכמה מגזינים, נודע לו תפקיד מרכזי בתרבות הפוליטית והאינטלקטואלית של חציה השני של המאה ה-20 והעשור הראשון של המאה ה-21, על אף שמעולם לא פרסם ספר שלם (כל ספריו הם אסופות מאמרים בלבד).[2] לאחר מותו תואר בדיילי טלגרף כמי שהיה "אולי האינטלקטואל המשמעותי ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20".[3]
רקע
קריסטול נולד בברוקלין, ניו יורק, במשפחה יהודית חילונית שהיגרה ממזרח אירופה.[4] הוא קיבל תואר ראשון בהיסטוריה מהסיטי קולג' של ניו יורק ב-1940, שם היה חלק מהדור השני של קבוצה קטנה אך קולנית של טרוצקיסטים אנטי קומוניסטים, שהפכו בסופו של דבר לאינטלקטואלים של ניו יורק. בנוסף לקריסטול עצמו נכללו בקבוצת האינטלקטואלים של ניו יורק: קלמנט גרינברג, דניאל בל, נתן גלייזר, סימור מרטין ליפסט, גרטרוד הימלפארב, נורמן פודהורץ ורבים אחרים, מרביתם יהודים. במהלך מלחמת העולם השנייה לחם קריסטול באירופה בדיוויזיה המשורינת ה-12 כלוחם חי"ר.
בין 1947 ל-1952 כתב קריסטול במגזין "קומנטרי", תחת העורך - המייסד אליוט כהן (לא לבלבל בינו לבין אליוט א. כהן הכותב ב"קומנטרי" כיום). באותה תקופה היה המגזין עדיין ליברלי - שמאלני, כעורכו. אחד מיורשיו של קריסטול בעריכת "קומנטרי", שותפו לקבוצת האינטלקטואלים של ניו יורק נורמן פודהורץ (עורך "קומנטרי" החל מ - 1960), היה האחראי לתזוזתו ההדרגתית של המגזין הזה ימינה, עד להפיכתו למעוז הניאו שמרנות כיום. קריסטול ופודהורץ נחשבים כיום שניהם למייסדי הזרם הניאו שמרני האמריקני ו"קומנטרי" נחשב לשופרו העיקרי של זרם זה; קריסטול ייסד (יחד עם סטיבן ספנדר) את הגרסה האמריקאית למגזין "אנקאונטר" (המבוססת על המגזין הבריטי) וכתב וערך בו בין 1953 ל-1958; ערך את "ריפורטר" בין 1959 ל-1960; כיהן כסגן נשיא בפועל של הוצאת "בייסיק בוקס" בין 1961 ל-1969; כיהן כפרופסור באוניברסיטת ניו יורק בין 1969 ל-1987; וייסד וערך (ביחד עם דניאל בל, דניאל פטריק מויניהאן ונתן גלייזר) את "פאבליק אינטרסט" בין 1965 ל-2002. כל אלו היו פרסומים ליברליים. הוא גם ייסד וערך את "נשיונל אינטרסט", מגזין קונסרבטיבי, בין 1985 ל-2002.
קריסטול היה חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, חבר במועצה ליחסי חוץ (CFR) רבת ההשפעה (נוסדה ב-1921 ומוציאה לאור את ה"פוריין אפיירס", דו ירחון מהחשובים במדע המדינה כיום) וחבר במכון האמריקאי ליוזמה (היה חבר מאז 1972, חבר בכיר מאז 1977 וחבר מכובד בין 1988 ל-1999). הוא פרסם טור חודשי מ-1972 ועד 1997 בוול סטריט ג'ורנל. כיהן במועצת "התרומה הלאומית לאמנויות" בין 1972 ל-1977.
ביולי 2002 קיבל מנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר של ארצות הברית.
ב-1942 נישא קריסטול להיסטוריונית גרטרוד הימלפרב. אחד משני ילדיהם, ויליאם קריסטול, עורך את המגזין "ויקלי סטנדרד".
קריסטול נפטר ב-18 בספטמבר 2009 בווירג'יניה מסיבוכים של סרטן הריאה.[5]
רעיונותיו
ב-1973 טבע מייקל הרינגטון טבע את המונח "נאו-שמרנות" (Neoconservatism) כדי לתאר את האינטלקטואלים הליברלים והפילוסופים הפוליטיים שדחו את הגישות התרבותיות והפוליטית ששלטו במפלגה הדמוקרטית ונעו לכיוון צורה חדשה של שמרנות.[6] המונח התקבל על ידי קריסטול כתיאור של האידאולוגיה והמדיניות שנתמכה על ידי המגזין "פאבליק אינטרסט (עניין ציבורי)". בשונה מהליברלים למשל, דחו הנאו-שמרנים את רוב תוכניות "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון; ובשונה מהשמרנים, תמכו הנאו-שמרנים במדינת הרווחה המוגבלת בסגנון רוזוולט. בפברואר 1979 הופיע קריסטול על שער ה"אסקווייר". הכותרת זיהתה אותו כ"סנדק הכוח הפוליטי החדש החזק ביותר באמריקה – נאו-שמרנות".[7] באותה שנה ראה אור הספר "הנאו-שמרנים: האנשים שמשנים את הפוליטיקה האמריקנית". בדומה להרינגטון, הסופר פיטר סטיינפלס ביקר את הנאו-שמרנות, אך התרשם מהשפעתה הפוליטית והאינטלקטואלית הגוברת. תגובת קריסטול הופיעה תחת הכותרת "וידויים של הנאו-קונסרבטיבי האמיתי, אולי היחידי המודה בכך".[8]
נאו-שמרנות, לפי קריסטול, אינה אידאולוגיה אלא "שכנוע", אופן חשיבה על פוליטיקה יותר מאשר אוסף עקרונות ואקסיומות. רוחה של הנאו-שמרנות קלאסית יותר מאשר רומנטית: מעשית ואנטי-אוטופיאנית. אחד המשפטים המצוטטים יותר של קריסטול מגדיר שמרן כ"ליברל שהותקף באמצע הרחוב על ידי המציאות".[9]
ה"מציאות" לפי קריסטול מורכבת. בעוד שהוא תומך ביתרונות כלכלת צד ההיצע כבסיס לצמיחה הכלכלית ההכרחית להישרדות הדמוקרטיה המודרנית, הוא גם עומד על כך שכל פילוסופיה כלכלית מוכרחה לגדול לכדי פילוסופיה פוליטית, מוסרית ואפילו לכדי מחשבה דתית, שגם הן חיוניות לדמוקרטיה המודרנית.
אחד מספריו המוקדמים, "Two Cheers for Capitalism" (תרגום חופשי: "שתי תרועות לקפיטליזם"), הוא טוען שקפיטליזם (או ליתר דיוק קפיטליזם בורגני) ראוי לשתי תשבחות: האחת מאחר שהוא עובד, באופן פשוט וחומרי, בכך שהוא משפר את מצבם של האנשים; והשנייה כיוון שהוא תואם מידה גדולה של חירות אישית. אלו לא הישגים קלים, טוען קריסטול, ורק הקפיטליזם הוכיח יכולת להשיג אותם. עם זאת, קפיטליזם כופה מידה גדולה של נטל פסיכולוגי על הפרט והחברה. כיוון שהוא לא משיג את צורכי האדם הקיומיים, הוא יוצר חולשה רוחנית המאיימת על הלגיטימיות של הסדר החברתי. ממש כמו קריאת הידד בשתי התרועות הראשונות, כך גם עצירת קריאת ההידד השלישית היא מאפיין של הנאו-שמרנות.
כתביו בעברית
- מחשבות על השמרנות החדשה, קובץ מאמרים, תרגום - אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2004.
- 'כאשר המידה הטובה מאבדת את קסמה' בתוך חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך אסף שגיב, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011.
ספריו
אוספי מאמרים
- On the Democratic Idea in America, New York: Harper, 1972 (מסת"ב 0060124679).
- Two Cheers for Capitalism, 1978 (מסת"ב 0-465-08803-1)
- Reflections of a Neoconservative: Looking Back, Looking Ahead, 1983 (מסת"ב 0-465-06872-3)
- Neoconservatism: The Autobiography of an Idea, 1995 (מסת"ב 0-02-874021-1)
- The Neoconservative Persuasion: Selected Essays, 1942-2009, Basic *Books, 2011 (מסת"ב 0465022235
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: אירווינג קריסטול |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אירווינג קריסטול |
- Was Irving Kristol a Neoconservative, ג'סטין וייס, 23 בספטמבר 2009, באתר Foreign Policy
הערות שוליים
- ^ למשל כאן: "קולה של הנאו-שמרנות", רונלד ביילי, אתר Reason Online (באנגלית)
- ^ ראו למשל, "American Conservative Opinion Leaders," by Mark J. Rozell and James F. Pontuso, 1990
- ^ אירווין סטלצר, אירווינג קריסטול איננו – ראייתו הבהירה תחסר לנו, דיילי טלגרף, 22 בספטמבר 2009
- ^ בארי גוון, אירווינג קריסטול, הסנדק של השמרנות המודרנית, מת בגיל 89, ניו יורק טיימס, 18 בספטמבר 2009
- ^ העורך היה הסנדק של הנאו-שמרנות, אדם ברנסטיין, וושינגטון פוסט, 19 בספטמבר 2009 (באנגלית)
- ^ מייקל לינד, טרגדיה של טעויות, האומה, 5 בפברואר 2004 (באנגלית)
- ^ ESQUIRE 1979 back issue prices, באתר Downtown Magazine
- ^ ג'ונה גולדברג, המצאת הנאו-שמרנות: הילד החדש בשכונה, נשיונל רוויו, 20 במאי 2003
- ^ אמנון לורד, "הטרוצקיסט שהלך ימינה", מקור ראשון, 25 בספטמבר 2009, עמ' 10
