איסור אמירת גנאי על מת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איסור אמירת גנאי על מת
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ט עמוד א' ; מסכת שבת, דף קנ"ב עמוד ב'
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות, פרק ג', הלכה א' ; מסכת מועד קטן, פרק ג', הלכה א'
משנה תורה הלכות תלמוד תורה, פרק ו', הלכה י"ד ; הלכות דעות, פרק ז', הלכה ב'
שולחן ערוך אורח חיים, סימן תר"ו, סעיף ג' ; יורה דעה, סימן ש"מ, סעיף ה' ; חושן משפט, סימן ת"כ, סעיף ל"ח

בהלכה ישנו איסור לספר בגנותו של מת. אף שאיסורי לשון הרע והוצאת שם רע אינם חלים על מתים, נאסר הדבר בתחילת ימי הראשונים מכח חרם. כאשר המת הוא תלמיד חכם האיסור לבזותו חמור יותר משום כבוד התורה, והמספר בגנותו חייב נידוי.

מקור

האזכור הראשוני להלכה הוא בספר הראבי"ה[1] המובא במרדכי[2]: ”אמרו שתקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים”, ובמקום אחר כתב: ”נהגו הקדמונים לומר חרם שלא להזכיר לרעה את שוכני עפר”[3]. הראבי"ה הביא סמך לתקנה ממדרש תנחומא[4], שמשה נענש על שדיבר לבני ישראל בלשון הפוגם בכבוד האבות. הדין הובא להלכה בשולחן ערוך[5] וברמ"א[6].

במספר בגנותו של נפטר תלמיד חכם נאמר כבר בתלמוד, שהקב"ה נפרע ממנו על ביזיון כבוד התורה[7], ויורד לגיהנום[8]. עוד נאמר שהמספר אחר מיטתו של תלמיד חכם חייב נידוי[9], וכן נפסק ברמב"ם שאחד מעשרים וארבעה דברים שבית דין מנדים עליהם הוא "המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו"[10].

הגדרה

אסור להוציא שם רע על מת אפילו עם הארץ[11], וכל שכן תלמיד חכם, וכן אסור לומר דברי גנאי וביזיון על המת אפילו כשהדבר אמת[12], אך חרם הקדמונים אינו חל אלא בהוצאת שם רע[13]. הטלת החרם, המיוחסת לרבנו גרשום, כוונה כנגד מוציאי דיבה על שוכני עפר הגורמים לפסול יחוס של משפחות[14]. באופנים מסוימים עובר המדבר באיסור תורה, כגון המספר את מעשי אבותיו של אדם כדי לגנותו עובר באיסור לשון הרע[15], וכן המדבר על אביו ואמו שנפטרו עובר על מצוות כיבוד אב ואם שנוהגת גם לאחר הפטירה[16].

טעם

מן התורה אין נוהג דין לשון הרע במת, מפני שמי שאינו בחיים אינו נכלל בגדר "עמיתך"[17]. בנוסף התלמוד קובע כי המספר אחר המת "כאילו מספר אחר האבן"[18], כי המתים הם כאבנים מפני שאינם יודעים על כך, או מפני שאינם מתביישים ולא אכפת להם. בסמוך לפטירה נחלקו האמוראים[19] עד מתי שומע המת את מה שאומרים עליו, עד סתימת הגולל או עד שהבשר מתעכל, אך לאחר מכן אין המת מרגיש בדבר כלל. למרות זאת תיקנו הקדמונים לאסור את הדבר[20], ויש שהסבירו שחששו לדעות בחז"ל שיש בדבר צער למת, ולכן החשיבו זאת כעבירה שבין אדם לחבירו והצריכו לבקש מחילה מן הנפטר[21]. הראבי"ה כתב שחמור עונשו של המחרף את המתים יותר מן המבייש את החיים[22]. רבי חיים מצאנז דימה את ביזיון המת לביזיון ספר תורה[23].

פרטי הדין

האיסור להוציא שם רע על המתים הוא רק לפרסם דבר שלא נודע בחייהם אבל דבר שכבר היה ידוע ומפורסם בחייהם אין איסור לדבר על כך לאחר מיתה[24].

אין איסור לדבר על מת רשע ופורק עול, כמו שאין איסור לדבר עליו כשהוא חי[25]. אמנם רשעים ואפילו מומרים, שנרצחו על ידי גוים מתאבלים עליהם[26], ולכן אין לספר בגנותם[27].

יש שכתבו שבלשון הרע על מת האיסור הוא רק למדבר ולא לשומע או מקבל את הדברים[28].

כפרה

המרדכי כותב על מי שביזה אדם בן גדולים בכינוי גנאי על אבותיו: "המחרף יחוש לעצמו ויסגף עצמו בתעניות ובמלקיות, וגם ממון ייתן ויתכפר בו אולי יש תקוה, כי מאד יש עוון גדול ועונש לשלוח יד בקדושים אשר בארץ".[29].

הרמ"א פסק: ”המדבר רע על שוכני עפר צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין, ואם קבורים בסמוך לו ילך על קבריהם ויבקש מהם מחילה. ואם הם רחוקים ישלח שם שלוחו”[30]. יש אומרים שצריך גם לעשות התרה על החרם[31]. היורש הקרוב ביותר אל המת יכול לתבוע את המחרף לדין, ואסור לבן למחול על הפגיעה בכבוד אבותיו[32].

הקורא לחבירו ממזר, יש אומרים שפגם גם כבוד אבותיו וצריך ללכת על קברם לבקש מחילה, ויש אומרים שיכול לומר שלא התכוון לבזות את אבותיו, אלא אם דיבר עליהם במפורש[33]. גם אם אחד החל במריבה והחזיר לו חבירו בחירוף אבותיו חייב המחרף כפרה על הפגיעה בכבוד הנפטרים[34].

אם לא הוציא שם רע על המת אלא אמר דברי חירוף וגנאי בלבד, אין חייב ללכת על קברו אלא לעשות תשובה ולבקש מחילה במקום שבו נשמעו דבריו[35].

גילוי סודות נפטרים

אסור לגלות יומנים ודברים שהמת שמר עליהם בחייו בסוד, אם הם יגרמו לביזיון וגנאי למת[36].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראבי"ה יומא תקל"א
  2. ^ מרדכי מס' יומא סימן תשכ"ד
  3. ^ ראבי"ה חלק ג מועד קטן סימן תת"מ
  4. ^ מדרש תנחומא פרשת ואתחנן אות ו'
  5. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תר"ו, סעיף ג'
  6. ^ רמ"א על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ת"כ, סעיף ל"ח
  7. ^ "שאני צורבא מרבנן דקוב"ה תבע ביקריה" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ט עמוד א')
  8. ^ "אמר רבי יהושע בן לוי כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם, שנאמר והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל, אפילו בשעה ששלום על ישראל יוליכם ה' את פועלי האון" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ט עמוד א')
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ט עמוד א' תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ג', הלכה א'
  10. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו', הלכה י"ד
  11. ^ חפץ חיים כלל ח' סע' ט': "אפילו לבזות את המתים גם כן אסור. וכתבו הפוסקים דיש תקנה וחרם קדמונים שלא להוציא לעז ושם רע על המתים, וכל זה אפילו על מת עם הארץ", אלא שהנידוי הוא רק על המבזה תלמיד חכם, כמו שמוסיף "וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, בודאי המבזה אותו, עוון פלילי הוא, וחייב נידוי על זה".
  12. ^ שו"ת אז נדברו חלק יד סימן סח, על פי הרמ"א שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ת"כ, סעיף ל"ח, בקש שלום, עמוד קג, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום), וראו ראבי"ה חלק ג מועד קטן סימן תת"מ וחפץ חיים כלל ח סעיף ט
  13. ^ שו"ת אז נדברו חלק יד סימן סח
  14. ^ מהר"ל נתיבות עולם נתיב הלשון פרק ט
  15. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ז', הלכה ב', חפץ חיים כלל ד סעיף א
  16. ^ מרפא לשון חלק ז, עמוד 120, באתר אוצר החכמה
  17. ^ בקש שלום, עמוד קג, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ט עמוד א'
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ב עמוד ב' וכן בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ג', הלכה א'
  20. ^ ערוך השולחן סימן תרו
  21. ^ אליה רבה סימן תר"ו סק"ז
  22. ^ ראבי"ה חלק ג מועד קטן סימן תת"מ הובא בים של שלמה בבא קמא פרק ח סימן נ. וכן כתב שם ובמאירי ברכות יט, א שחמור ומגונה יותר לדבר על ת"ח אחר מיתתו כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, אך בשו"ת הריב"ש סימן ר"כ דייק מן הרמב"ם שחמור יותר בחייו שמצטער בכך. ראו גם חכמה ומוסר חלק ב סימן רסב שמנהג העולם להזהר יותר בלשון הרע על מתים בגלל הפחד מן המתים מאשר בחיים, אף שמצד הדין הוא להפך
  23. ^ "מכל שכן במת שאמרינן בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ה עמוד א' ותלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ה עמוד ב') שהעומד בשעת יציאת נשמה מחויב לקרוע דומיא לספר תורה שנשרף, א"כ הכי נמי בזה, כי בזיון אחר מיתה דומה לספר תורה שנתבזה, ובספר תורה נוהגין לגזור תענית מכל שכן מבזיון המת שיש לגזור תענית" (שו"ת דברי חיים סימן קל"ז)
  24. ^ נימוקי אורח חיים סי' תר"ו, רבי נסים קרליץ, חוט שני - ר"ה, יו"כ, סוכות, חנוכה, סימן תר"ו סעיף ב, עמוד קה, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  25. ^ כנפסק בחפץ חיים, כלל ד סעיף ז. וכך הסיק בחפץ חיים מהדורת דרשו
  26. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ש"מ, סעיף ה', ובשפתי כהן שם
  27. ^ הרב שמואל מרדכי פורטוגל, דברות קודש סקולען נח תשפ"ד
  28. ^ הרב ראובן שוורץ, זמני ראובן - עמק החודש, ניו יורק תשע"ד, עמוד רנה
  29. ^ מרדכי בבא קמא פרק החובל רמז קו
  30. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ת"כ, סעיף ל"ח
  31. ^ כף החיים תר"ו ס"ק מ"ח
  32. ^ ים של שלמה בבא קמא פרק ח סימן מ"ו - נ
  33. ^ משנה ברורה, סימן תר"ו, סעיף קטן י"ג
  34. ^ ים של שלמה בבא קמא פרק ח סימן מב
  35. ^ מגן אברהם תר"ו ס"ק ז, ומקורו משלטי גיבורים בבא מציעא לג, א בשם רבי יחיאל, וכן מבואר במשנה ברורה, סימן תר"ו, סעיף קטן ט"ז וראו ים של שלמה בבא קמא פרק ח סימן נ
  36. ^ אך אם לא נגרם גנאי למת בפרסומם נחלקו האחרונים בזה: בספר חשוקי חמד (יומא דף ד עמוד ב) הביא בשם רבי חיים קנייבסקי שאסור לגלות סודות נפטרים, אולם הרב אשר וייס כתב "דכל שאין בדברים גנאי ובזיון אלא סוד בעלמא, אין בו איסור במת, דכיון שמת עבר ובטל מן העולם, ומה שנשאר אינו אלא שמו וכבודו, וכל שיש בו גנאי ובזיון למת, יש בו איסור. אבל מה שאין בו אלא הפרת אימון וכדומה, אין בו איסור"

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.